קיג:
יש
נוחלין פרק שמיני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וירש
אותה מקיש כו'. אע"ג דאיצטריך לכדאמר לעיל הכא לא
למאי הלכתא. ממעט להו הא ודאי יורשות אחי אמן שהרי הבת
יז א ב מיי' פ"א מהל'
א) [לקמן קטו.], ב) סנהדרין
דריש אלא מוי"ו כדפירש בקונטרס : מקיש ירושה שניה
לד:, ג) שם ע"ש, ד) בס"א
נחלות הלכה א סמג עשין
יורשת אמה ובמקום אמה עומדת לירש אחי אמה שהרי האשה
א
❖
נוסף: זמן, ה) [דאמר. רש"ל],
צו טוש"ע ח"מ סי' רעו
לראשונה. פי' בקונטרס ראשונה בן ובת דהך ירושה כתב בירושה
יורשת את אחיה במקום שאין אח כדלקמן בסמוך דמקיש ירושה
סעיף ג ד:
יח ג ד ה ו מיי' פ"ג
לקדם. שיקדמו הבנים לבנות לירש את
שניה לירושה ראשונה כו':
ברישא ומה בההיא בן קודם לבת אף
בשניה דהיינו אחין קודמין
מהלכות סנהדרין הלכה
תורה אור השלם
לאחות לירש בנכסי האח ואין נראה
דודיהן דילפינן לקמן מירושה ראשונה
ה ו סמג שם טור ש"ע ח"מ
❖
דהבן קודם לבת: ה"ג דתני רב
1 וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת
לר"י דמשמעו הכי דא"כ מירושה
סי' רנג ס"א:
למאי הלכתא א) אמר
רב ששת א לקדם תני
בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא
שמואל כו' וירש אותה. הכי נמי
שניה לא שמעינן דבני אחות קודמין
רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא וירש
יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה
לבנות אחות אלא נראה לר"י דירושה
הוה מצי למינקט ואם אין לו בת
רבינו גרשום
עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:
מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה
ב
דברים כא טז
שניה היינו בן הבן ובת הבן בן הבת
ונתתם את נחלתו לאחיו דהיינו ירושה
2 וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו
יורש את בנה תנא בני
ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה
ובת הבת דהיקשא קאי אכל הנך
שניה אלא סיפא דכולהו נקט וכ"ש
אחיות יורשין אחות אמן:
וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ
שניה בן קודם לבת ב) תני רבה בר חנינא
קא בעי למאי הלכתא. קא
דכתיבי בקרא והנך דרשינן להו לקמן
ירושה שניה ושלישית דסמיכי לירושה
הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ
תני ולא בנות אחיות וכי
וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי
קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו את בניו
ראשונה. ירושה ראשונה הכתובה
(דף קטו.) מאין לו עיין עליו ומה
1
אם אין להם אחים אמאי
יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט
לא ירית בנות: אמר רב
תחלה וקודמת לכל היורשין שהבן
שפירש נמי בקונטרס דאחות האב
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה:
ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות
❖
ששת לקדם קתני. כלומר
במדבר כז יא
קודם לכל יורשין שבעולם: מקיש.
קודמין לבני אחי האב (ג) אגב
בלילה א"ל אביי אלא מעתה דשכיב ביממא
ודאי יורשות בנות אחיות
חורפיה לא עיין בה דהא תנן (שם) כל
היכא דלית לה אחי אבל
דכתיב [במדבר כז] ואם אין לו בת ואם אין לו
הוא דירתי ליה בניה מאן דשכיב בליליא
אם אית להו אחי הם
הגהות הב"ח
הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמין:
אחים וכן כולם בוי"ו מוסיף על ענין
קודמין לירש ולא בנות
אורעה כל הפרשה כולה להיות
לא ירתי ליה בניה דלמא דין נחלות קא
ג
ראשון: אף ירושה שניה. והוא הדין
(א) רשב"ם ד"ה ג' שנכנסו
וכי היכי דגבי אמן הבנים
וכו' שכתב בה כן מדרב
קודמין לבנות הכי נמי גבי
אמרת דתניא 2 והיתה לבני ישראל לחוקת
דין. פי' בקונטרס לענין
לעשירית דבן קודם לבת דאחין
יהודה כצ"ל ותיבת ועוד
אחיות: וירש אותה מקיש
משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין
זה שצריך שלשה לחלוקת נחלה כמו
קודמין לאחות לירש בנכסי האח
נמחק: (ב) ד"ה לא שנו וכו'
ירושה שניה. דכל המאוחר
אינן יכולין להיות דיינין דלא
מן קרובים שבפרשה שני
בדין וקשה לפירושו דא"כ אמאי
והאחות קודמת לאחי האב של מת
וכדרב יהודה ג) דאמר רב יהודה ד שלשה
מצינו למימר לא תהא
הוא לגבי חבירו שלמעלה
מייתי דרב יהודה והא רב יהודה לא
ואחי האב קודמין לאחות האב ואחות
שמיעה גדולה מראיה
ממנו: מקיש שניה. דהיינו
שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין
וההיא ראיה דידהו אינה:
ירושה של שאר קרובים
איירי בחלוקה אלא מיירי בדבר ששייך
האב קודמת לבני אחי האב ובני אחי
רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין
(ג) תוס' ד"ה מקיש וכו' לבני
לירושה ראשונה דבת דאם
ה
בו דין גמור ועוד דהוה ליה למימר
האב קודמין לבנות אחי האב אחיותיהן
אחי האב אף כאן אגב
יש לו בן שהבן קודם לבת:
❖
דין ואמר רב חסדא
לא שנו אלא ביום
ו
חורפיה:
חלוקת נחלות קא אמרת לא דין
אבל אם יש שני אחי האב ולזה בנים
ודלמא דיני נחלות. אי אתה
דן בלילה: אורעה כמו
אבל
נחלות ב אלא מפר"י אורעה כל הפרשה
ולזה בנות אלו יורשין חלק אביהן
מאורע. כל הפרשה כולה
ואלו יורשות חלק אביהן וכן הלכה: ביום הנחילו. הוה מצי למכתב
כולה להיות דין לענין שעל כרחם של בנים נעשים דיינים אותם
של נחלות להיות דין וכדרב
מוסף רש"י
יהודה כו' והאי קרא בסוף
בהנחילו: ביום אתה מפיל נחלות. לקמיה מפרש לה: א"ל אביי
העומדים שם בשעת צואה ועושין דין ולא מצי האי למימר איני רוצה
ואי אתה מפיל נחלות
פרשת נחלות כתיב: שלשה
כו'.
לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או לפני ב"ד חשוב שבעירי אלא
סבור היה דהאי מפיל נחלות כלומר מת ביום מפילין הנחלות
בלילה. מפרש לה ואזיל
שנכנסו לבקר את החולה
(סנהדרין לד:). דלמא דין
ולא נכנסו לא על שם עדי
ליורשין שאם מת ביום יירשו בניו נכסיו: דלמא דין נחלות קאמרת.
על כרחו מקבל אותן בדיינין ג ולא מיירי במתנת שכיב מרע דהא לא
נחלות קאמרת. דביום הויא
צוואה ולא להיות דיינין
הוו דבריו ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן אלא מיירי כשנותן בקנין
שאין דנין אותן אלא ביום כשאר דיני ממונות דכתיב בהו (ירמיה כא)
ד
צואת מת דין פסוק ואין
כי אם לבקר: רצו כותבין.
צריך עוד לדיינין ובלילה לא
עדות צואת אותו שכ"מ
גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהיא
בית דוד דינו לבקר משפט דהא כל שאר נחלות נמי מיקרו משפט
הוי דין פסוק וצריך דיינין
שחילק נכסיו ליורשין: רצו
כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר' יוחנן בן ברוקה אתי
כדתניא דכתיב בסוף פרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט
ואלו ששמעו צוואת המת
עושין דין. שאם נתן למי
יעידו בפניהם (שם). לחוקת
שלא היה ראוי לירש או
שפיר אפילו בלא קנין דאמר במתניתין (לקמן דף קל.) אם אמר על
מדקרי להו משפט ש"מ כל שאר נחלות נמי ביום ואי משום דכתיב [שמות יח]
משפט. בפרשת נחלות דאיש
שהניח להן אביהן ירושה
מי שראוי ליורשו דבריו קיימין מן התורה וא"ת הא דאמר פרק אחד
ושפטו את העם בכל עת הא אוקמיה רבא בסנהדרין בפרק אחד
כי ימות וגו' כתיבא (שם).
ולא רצה אחד מהן לחלוק
אורעה. נסתיימה, להיות
דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) ור"מ דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים
דיני ממונות (דף לד:) לגמר דין אבל תחלת דין ביום דלהכי כתיב
עם אחיו או לא נתן לבכור
דין. דמשמע הפלת נחלות
פי שנים כדין תורה יכולין
ביום אף ריבים ביום האי ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי לכדתני
ביום הנחילו והיינו דתנן [שם לב.] דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה:
דין קצוב הוא בשעת המיתה,
לעשות כדין וכופין אותו
דתניא כו'. כלומר דהכי נמי אשכחן בברייתא אחריתי דמשוי להו
רבה בר חנינא והשתא אי מיירי בדבר ששייך בו דין גמור הא שמעינן
הכל כמו שאמר המת ואין
עד שיחלוק דהואיל דג'
הדבר צריך דיינין אלא
נינהו עושין דין דג' דנין
ליה מהיקשא דריבים לנגעים ואמאי איצטריך ביום הנחילו ולפירוש
לכל נחלות דין דסד"א חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא
כל אחד מיורשיו יחזקוהו
[דיני] ממונות: ב' כותבין.
הרשב"ם אתי שפיר דאיצטריך לחלוקה בעלמא ולא הייתי מצריך ביום
ולא חשיב דין קמ"ל ומיהו תרוייהו קראי צריכי ביום הנחילו איצטריך
שומעי הצוואה בשלו (שם).
ומקבלי עדות נינהו ואין
רצו כותבין. בלשון עדות
רשאין לדין דאין בית דין
דומיא דחלוקת שותפות בעלמא ואומר ר"י דלפי' נמי איצטריך דס"ד
לתחלת דין דביום וחוקת משפט אצטריך לרבויי כל שאר נחלות
והיורשים יבאו לב"ד וב"ד
פחות מג': לא שנו. דרצו
כיון דמשונה משאר דינין שדנין בעל כרחו ה"א דדנין אפילו בלילה:
דליהוו דין דהאי ביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד:
יעשו כפי הצוואה (שם). רצו
כותבין רצו עושין דין: אלא
עושין דין. השומעין רשאין
באם שנכנסו לבקרו
אורעה. לשון מאורע לשון ויקר מקרה (רות ב) כלומר נסתיימה
אבל
ושליטין להיות מחזיקין כל
להיות דין וצריך ג' וביום וילפינן נמי מינייהו לכל דיני ממונות להיות דנין תחלתן ביום כנחלות דכתיב בהו ביום הנחילו: וכדרב יהודה.
אחד בשלו, הכל כמו ששמעו
(שם). שנים כותבין ואין
אתא לאשמועינן רבה בר חנינא דצריך ג' לחלק נחלות כדין וביום: ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין כו'. נראה בעיני דדוקא נקט
עושין דין. דמתחילתו לא
❖
שנכנסו לבקר הלכך רצו יעידו רצו יהיו דיינים אבל אם נכנסו להעיד שזימנום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הם עדים ואין עד
נראו להיות לדיינין (שם).
נעשה דיין דדמי לנכנסו בלילה דחשיב להו עדים לקמן [קיד.] הואיל ומתחלה לא היו ראוין לדין דלילה לאו ד) תחלת דין הוא וכ"ש הכא דאם באו
לשם עדות אין עד נעשה דיין וראיה לדבר בפ"ק דמכות (דף ו.) דקחשיב להו רבי יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהן את
מוסף תוספות
המעשה והן פסולין לעדות וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול ותבטל עדות כולן ורבי פליג עליה ואמר מה יעשו שני אחין
א. ואם אין לו בת ואם
שראו באחד שהרג את הנפש ואמרינן בגמ' [שם] דרבי נמי מודה דהוו להו עדים בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד דאמר רבא כי
אין אחים ולמד תחתון
אמרינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו כלומר כשבאתם לראות את המעשה לאיזה דעת באתם לראות או להעיד אי אמרי לאסהודי
מעליון, ונקט וירש אותה
שהוא סוף הענין. ריטב"א.
אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ואי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין כו' ואמר רב נחמן התם הלכה כרבי וקי"ל [כתובות יג.] הלכה
ב. ועוד אם שוין ואין
כרב נחמן בדיני נמצינו למדין שהבא לראות מעשה כדי להעיד חשבינן ליה עד ואפילו לפסול כל חביריו לבטל עדותן אם הוא פסול וכל
חילוק ממון ביניהם למה
צריכים שלשה, ואם יש
שכן היכא דזימנוהו לבוא לראות צוואת שכיב מרע כדי להעיד דשוב אינו עושה דין. והדתנן בראש השנה (דף כה:) ראוהו ג' והם בית דין
חילוק ממון ביניהם,
יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד התם הוא שלא באו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין
פשיטא מ"ש משאר דיני
עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו שלמה
ממונות. שיטמ"ק בשם תוס'
הרא"ש. ג. אע"פ שנכנסו
זקני מ"כ שכתב בה כן (א) ועוד מדרב יהודה שמעינן דאין צריך לומר אתם עדי בשכיב מרע דאמר רב יהודה ג' שנכנסו לבקר את החולה
לבקר את החולה מעצמם,
רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ופירש רב חסדא לא אמרן אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין כיון דליליא
ואין שם הוכחה כלל
שעשאן החולה דיינין על
לא חזי לדינא עדים הוא דשוינהו ואין עד נעשה דיין והאי ביום היכי דמי אי דאמר להו הוו עדים מי מצי למימר רצו עושין דין הא בהדיא
הצוואה. רבינו יונה.
סהדי שוינהו אלא לאו דלא אמר להו הוו עלי עדים וקתני רצו כותבין: רצו כותבין. את העדות כמו ששומעין מפי החולה היאך מנחיל
ד. ומדאורייתא יכולים
הבנים לומר אין אנו רוצים
נכסיו: רצו עושין דין. דהא שלשה נינהו ודנין ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה וכותבין להם
לקיים דבריו. שיטמ"ק בשם
פסק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום ואע"ג דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום הא פרכינן בר"ה [כה:] לא תהא שמיעה גדולה תוס' הרא"ש.
מראיה וכיון דהן רואין את החולה שמחלק נכסיו בפניהם הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [ב"מ ג:] ולצורך מה יעידו עדים בפניהם. והני מילי
דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת ודאיכא קנין דתו לא מצי הדר ביה
כדאמרן לקמן בפרק מי שמת (דף קנא:) אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור אין עושין דין כדמוכח לקמן [קיד.] שאין להן לדיינין לעשות דין
בדבר שאפשר להבטל ואם דנו אין דיניהן דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו: רצו עושין דין. אם לא כתבו אבל אם
כתבו שוב אין עושין דין שהרי הכניסו עצמם בתורת עדות ואין עד נעשה דיין: לא שנו. הא דאם ה) רצו עושין דין אלא שנכנסו לבקר
את החולה ביום דכיון דשמעו מפי החולה הרי הועד בפניהן ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ויכולין היו לעשות דין באותה שעה
דיום הוא וכיון דנתרצו להיות דיינין בדבר כששמעו את העדות מפי החולה יכולין לדון היום או למחר כבית דין ששמעו עדות
ואחר כך הולכין לבתיהן ונושאין ונותנין בדבר ופוסקין את הדין כפי מה שעיניהם רואות אבל אם נכנסו לבקר את החולה בלילה
שבאותה שעה לא היו ראוין להיות דיינין ועדות שהועד בפניהם מפי החולה בלילה לא בפני בית דין הוא דבההיא שעתא אינן יכולין
להיות דיינין (ב) וההיא ראיה דידהו
אינה כשמיעת ב"ד ששומעין עדות מפי עדים אלא הן עצמן
עדים הם במה ששומעין מפי החולה:
אפילו