יג:
השותפין פרק
ראשון בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שמע
מינה דלית דינא דגוד או אגוד. וא"ת שאני הכא
קח לך עבדים. שיחממו אותו ורחוץ בו ולא מצי
עני למימר ליה קנה
קכא א מיי' פ"א מהל'
א) הרש"ל גורס: אלא לאו הכי
(לעיל)
קאמר, ב) [לעיל יא.],
שכנים הל' ד סמג
חלקי: הכא נמי גוד איכא אגוד ליכא. שאין העני אומר לו (ה) אף אני
שאין העבד נותן לו דמים מיד אלא כותב לו שטר
ג) [עירובין קב: וש"נ],
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
אקנה חלקך שאין לו במה לקנות לפיכך אין יכול לכופו: ושמו עליו.
על דמיו וי"ל דמשמע משום דלא יבטל הוא דכופין הא לאו הכי אין
א
ד) רש"ל מ"ז, ה) צ"ל רבי.
קעא סעיף ג:
אם
קכב ב ג מיי' שם הל' ה
רש"ש, ו) [גיר' הרמב"ם
כופין בכל ענין אפי' יתן דמים : ז) עשאן לשכר כו'. לאו דוקא
כל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו עדיין יהא עליו שמו הראשון: מעלין
ב
טוש"ע שם סעיף י:
והטור וכ"פ בש"ע סי' רפג
אותו בדמים. היינו גוד או אגוד: טול
עשאן לשכר דהוא הדין אפילו עשאן
קכג ד ה מיי' פ"ב שם
סעיף א ובין כל נביא ונביא
אתה שיעור ואני פחות. כגון חצר
שלשה שיטין וכן בין כל
לעצמו אלא שמוצא להשכיר:
הלכה ט סמג שם
קח לך עבדים וירחצו
במרחץ קח לך זיתים
א: ואי ס"ד לית דינא דגוד או אגוד
נביא ונביא של תרי עשר
טוש"ע ח"מ סי' קעג סעיף
שאין בה שמנה אמות ואמר זה חלוק
ובא ועשה בבית הבד התם נמי גוד איכא
וגם הוא מכוון במס' סופרים
וטול לך ד' אמות ואני המותר: וגוד
אפי' בשתי כריכות כו'. השתא
קכד ו ז טוש"ע ח"מ סי'
פ"ב ה"ד אבל ברב אלפס איתא
אגוד ליכא ת"ש כל שאילו יחלק ושמו
(א) א
כמו הכא], ז) לעיל, ח) [ע'
קעא סעי' יג:
או אגוד נמי. שלא רצה למחול כלום
ס"ד דחולקין כיון שאחד רוצה לחלוק
❖
קכה ח ט מיי' פ"ז מהל'
ג עליו חולקין אם לאו מעלין אותו בדמים תנאי
מג"א סי' כח ס"ק ד],
אלא קנה חלקי או אקנה חלקך: הא
וב' כריכות דומיא דכרך אחד שאין
ס"ת הל' טו סמג
היא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות
עשין כה טוש"ע י"ד סי'
דרב יהודה. דאמר גוד או אגוד
כתוב באחד מה שכתוב באחר כגון
רעג סעיף א וסי' רפג סעיף
תורה אור השלם
שומעין לו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין
❖
ב
משמיה דרביה קבלה: בכרך אחד.
יהושע ושמואל ואמאי חולקין בע"כ
א:
שומעין לו היכי דמי אילימא כדתני מאי
1 עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע
והא אינם שוין אלא ודאי אית דינא
כל ספריהן עשויין בגליון ואם יביאהו
וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה:
❖
לב"ד לחלקו בזיון הוא: אבל בשתי
דגוד או אגוד וא"ת אפילו אית דינא
טעמא דרשב"ג אלא לאו חסורי מחסרא והכי
א)
משלי טו כז
רבינו גרשום
כריכות. כגון תורה בכרך אחד
דגוד או אגוד אמאי חולקין כיון שכתוב
קאמר טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו
עשאן אביהן לשכר שהיה
ונביאים בכרך אחד: חולקין. קס"ד
בזה מה שאין בזה ותרוייהו צריכי להאי
וגוד או אגוד נמי שומעין לו ואתא רשב"ג
רגיל להשכירן כדי שיהא
הגהות הב"ח
ולהאי וי"ל דהוי מצי למימר וליטעמיך
דאפילו אין שניהם רוצים וע"כ אין
משתכר בו הכי נמי
למימר אין שומעין לו לא לעולם כדקתני
(א) גמ' ת"ש זה הכלל כל
ישכירום ויחלוקו השכר
ולא גרס הכא מה שכתוב במיעוט
דמיהן שוין ואי לית דינא דגוד או אגוד
שאילו יחלק: (ב) שם למיתן
לאמצע: ואם לאו אינו יכול
ודקאמרת מ"ט דרשב"ג משום דאמר ליה אי
ספרים ואי ס"ד לית ליה דינא דגוד או
היאך הוא כופיהו זה יאמר אני לא
לך ואי במתנה: (ג) שם
לומר עני לעשיר גוד והב
בדמי לית לי דמי למיתן לך במתנה לא
תרגמא רב שלמן בששניהם
לי דמי חלקי מן מרחץ ובית
(ב) ג
אגוד כי היכי דתרוייהו צריכי להאי
אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך
רוצים תנו רבנן: (ד) שם
הבד דאין לי במה לישתמש
ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה א"ל אביי
תרוייהו צריכי להאי דהא כל שכן דאי
היפה שאקבל ממך דמים ולא גרסי'
1
ר"א בן עזריה וחכמים
בו כלום או תן לי דמים
אומרים לא היו לו אלא אחד:
ממה שאתה משתמש בו
לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דתנן
תרוייהו צריכין להאי: בששניהם רוצים.
לא צריכי תרוייהו להאי ולהאי פריך
(ה) רש"י ד"ה הכא נמי וכו'
יותר ממני דיכול העשיר
טפי שפיר אי לית ליה דינא דגוד או
הא דשמואל אשניהם רוצים דמתניתין
וכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא
אומר לו (אף) תז"מ ונ"ב
ב)
לחזור ולומר לעני כו'.
אגוד אמאי חולקין: מדביק אדם
ס"א או: (ו) תוס' ד"ה
קאי דקתני לא יחלוקו ואמר שמואל
ומן שמיא קנסוהו לאותו
יחלוקו ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך
ד
ועושה וכו' למימר איפכא
עני ואין לו על העשיר
תורה נביאים וכתובים כאחד. אע"פ
בשתי כריכות אם שניהם רוצים יחלוקו:
בראשו כדי היקף ובסופו
אחד אבל בשני כריכות חולקין ואי ס"ד לית
כלום אלמא דלית דינא
פילכא ונוולא. לטוות ולארוג ל"א
שא"א שלא יתן נביאים וכתובים על
כדי לגול עמוד וברוב
דגוד או אגוד. הכא נמי
❖
דינא דגוד או אגוד מאי איריא בכרך אחד
ספרים:
אגוד ליכא דאין לעני במה
גבי תורה ובמגילה בפ"ב (דף כז.)
ביסתרקי תכשיטי ספסלים שקורין
לפדות אבל בעלמא אמרינן
אפי' בשני כריכין נמי תרגמא רב שלמן
טפי"ד: לית דינא דגוד או אגוד.
משמע דאסור להניח ה"מ בשתי כריכות
אית דינא דגוד או אגוד:
בששניהן רוצין אמר אמימר הלכתא אית
כל שאילו יחלק כל הני
לעזי רש"י
ה
אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי:
לכופו לתת דמי העודפים ביפה ולא
דאמרינן במתני' ואם לאו
רבי יהודה אומר תורה בפני עצמה.
❖
דינא דגוד או אגוד אמר ליה רב אשי לאמימר
למכור חלקו: לאו גוד או אגוד הוא. אי
טפי"ד. שטיח.
מעלי' אותו בדמים דהיינו
גוד או אגוד אלמא אית
הא דרב נחמן מאי אמר ליה לא שמיעא לי
לא מפני שאסור להניח זה על
לא אמר ליה או קח שתיהם או אקח
ג)
דינא דגוד או אגוד וקשיא
גב זה מצריך שיהא כל אחד בפני
שתיהם דכל אחת אין בה כדי לאחד:
כלומר לא סבירא לי ולא והא רב' בר חיננא
לרב נחמן. תנאי היא דתניא
מוסף רש"י
אבל בב' כריכות חולקין. וקס"ד בע"כ
כו' דהיכא דיש לשותפין
עצמו דלא אשכחן שיהא אסור להניח
ורב דימי בר חיננא שבק להו אבוה תרתי
קח לך עבדים וירחצו
חצר של ז' אמות לחלוק
של אחד מהן אלמא כי אמר ליה שקול
אלא נביאים וכתובים על גבי תורה
במרחץ. דבההיא חזקה
דלאו ראויה לחלוקה אלא
אמהתא חדא ידעא אפיא ובשולי וחדא ידעא
חדא וגוד דמי היתירים או אגוד
אבל נביאים על גבי כתובים או איפכא
שהניחו אביו יהיה לעולם ולא
אם כן יש בה ח' אמות ואמר
פילכא ונוולא ואתו לקמיה דרבא ואמר להו
יניחו לו להרבות ולהביא בני
אחד לחבירו נחלוק חצר
כייפינן ליה: כל אחד ואחד בפני
לא אלא היינו טעמא שלא יראה הכל
אדם במרחץ אלא מבני ביתו
זה וחבירו מעכב ואמר ליה
לית דינא דגוד או אגוד שאני התם דלמר
ו
ז
עצמו. כל ספר וספר של נביאים ושל
כמו תורה או הכל נביאים כי היכי
. וכתבי
האי אמאי מעכבת טול אתה
(רשב"ם לקמן קעב.)
הקודש כו'. כ"ד ספרים
מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו
שיעור דין חלוקה הד' אמות
כתובים צריך להיות כרך לעצמו:
דאמרי חכמים בתר הכי דבעו שיהא
והיו רגילים לכותבן בגליון
ואני אטול פחות הג' אמות
כי קאמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לאו
בבייתוס שמנה נביאים. כל ספרי
כל נביא ונביא בפני עצמו וע"כ
כס"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר
שומעין לו דאין יכול לעכב
לחתכן (לעיל יא.). כדי לגול
עליו הואיל דנותן לו שיעור
נביאים שמנה הן: ה"ג וכן בין כל
טעמא שלא יהא נראה הכל כמו נביא
גוד או אגוד הוא (וכי לא מצי למימר הכי)
ד)
היקף. להקיף כל הכרך (שבת
חלוקה. אי נימ' כדקתני
❖
נביא ונביא ובנביא של שנים עשר
אחד כן נראה לרשב"א:
והא כתבי הקדש דתרוייהו מיבעי להו ואמר
קטז.).
כלומר דליכא שום דברים
ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעל'.
בהדיהו אלא כדקתני. וגוד
שלש שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל
שמואל לא שנו אלא בכרך אחד אבל בשני
או אגוד נמי כלומר דהכי
מלמעלה. אם נזדמן לו סיום הספר
פי' בקונטרס ואינו צריך
אמר ליה ברור לך אחד מב'
מוסף תוספות
כריכין חולקין הא תרגמא רב שלמן בשרצו
(ג)
מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו
להניח ד' שיטין ונראה לר"י דבין חומש
דברים הללו או טול אתה
ת"ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים
א. דהא אפי' מ"ד דאמר
שיעור ואני פחות או גוד או
ח
לחומש של תורה צריך להניח ואנביאים
האחר בראש הדף ואינו צריך להניח
גוד או איגוד דוקא
אגוד ואתא רשב"ג למימר
כאחד דברי ר"מ ר' יהודה אומר תורה בפני
ריוח חלק ביניהם: כדי לגול עמוד.
דוקא קאמר דאין צריך כדמפרש
כשפורע דמים לאלתר
מזה שומעין לו כשאמר
ולא על מלוה בשטר
לו טול אתה השיעור אבל
עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן
טעמא לקמן שאם בא לחתוך חותך
מניח קלף חלק לגלול על גבי עמוד של
וכדאמרינן בקידושין (יח.)
מגוד או אגוד יכול לעכב
עץ שהספר נגלל עליו: וסופו כדי
וחכ"א כל אחד ואחד בפני עצמו ואמר רב
אבל בין חומש לחומש של תורה לא
ד
נקיט מרגניתא ויהיב
עליו דקסבר דלית דינא
ה)
לי' חספא. ריטב"א.
דגוד או אגוד אלמא תנאי
לגול היקף. בסופו מניח חלק גדול כדי
מידי דהוי אפרשה פתוחה שאם היה
יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו שמנה
ב. [מד]לא אישתמיט
היא: ודקאמרת מאי טעמא
מסיים מלמטה היה צריך להניח שיטה
לגול בו כל הקיפו שאין עושה שני
תנא לומר [ד]יכול לומר
דרשב"ג דבטול אתה שיעור
נביאים מדובקין כאחד על פי ר"א בן עזריה
איגוד אם יש לו מעות.
נמי אין שומעין דמצי מעכב
אחת הכא נמי דין הוא להניח בסוף כל
עמודים לגוללו לאמצעו כמו שאנו
וי"א לא היו לו אלא אחד אחד בפני עצמו
שם. ג. דסופו וראשו שני
אידך משום דאמר ליה
(ד)
חומש פרשה של ד' שיטין וריצב"א
עושין לספר תורה אלא גוללו מתחלתו
ענינים הם שאין דרך
אותה אמה שאתה רוצה
אמר רבי מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים
לכתוב ולחזור ולכתוב
לסופו וכורך החלק על כל ההיקף:
ליתן לי יותר איני מבקש
מפרש ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה
אותו ענין עצמו. שם.
וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום ט בין חומש
אותה לא בדמים שאין לי
ולעולם מניח ד' שיטין ודוקא בין נביא
ואם
ד. ונמצא זה ראש הכרך
דמים לקנותה וגם במתנה
לחומש של תורה ארבעה שיטין וכן בין כל
לנביא אבל בין חומש לחומש לא יסיים
ו)
וגנאי הוא שיהא דף
איני מבקשה ולא מצית
זה משונה על חנם.
מוקמת לה בתנאי: הא דר'
נביא לנביא ובנביא של שנים עשר ג' שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה
מלמטה ומתחיל מלמעלה אפי' בהנחת
רשב"א. ה. דהכא משמע
יהודה דאמר לעיל אית דינא
ד' שיטין כדאמר בירושלמי בפ"ק
ת"ר הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד מדבק ועושה בראשו
דמראשן לסופן הם
דגוד או אגוד דשמואל היא
❖
נגללין. שם.
כלומר מינה דשמואל קבלה
דמגילה וצריך שיהא גומר באמצע הדף
כדי לגול עמוד ובסופו כדי לגול היקף ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה
ולא מינה דרב דרב יהודה
ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים
הוה תלמיד דרב ותלמיד
ואם
דשמואל והא מילתא מינה
בסופו ומתחיל בראשו כו' ונראה לי
רבינו גרשום (המשך)
דשמואל למדה ולא מינה
הטעם דאין לו לסיים בסוף הדף אפי' יניח ארבעה שיטין משום שמא יבוא לחתוך אבל בין נביא לנביא שאם בא לחתוך חותך ומסיים מלמטה:
דרב: אלא בכרך אחד
חלוקה בהני שפחות דכל
ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי היקף. כן כתוב בכל הספרים וקשה לר"י דתניא במס' סופרים כל הספרים נגללין לתחלתן
היו נכרכין בראשית ואלה
חד מינייהו צריך לעבודת
ה
שמות משום הכי אין
של הני תרתי שפחות אלא
ולקמן אמר נמי ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ומה שפי' הקונט' מתחלתו לסופו אין הלשון משמע כן וגבי מזוזה אמרינן נמי שכורכין
חולקין משום בזיון והיינו
כדקיימי מעיקרא בשותפות
אותה מאחד כלפי שמע דהיינו לתחלתה ובהדיא גרסי' בירושלמי בפ"ק דמגילה עושה אדם עמוד לספר תורה בסופו ע"כ נראה לר"י דגר' ועושה
כרך שהיו רגילין לכתוב
לוקמו אלמא לית דינא
ספריהן כעין ספר תורה
דגוד כרב נחמן: לעולם
בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד ולרשב"א נראה לקיים גירסת הספרים והכא שאני דאיירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואז אין נכון
והפטרות שאנו כותבין
אית דינא דגוד ושאני התם
לעשות עמוד בסופו כמו בעלמא שגנאי הוא שתהא תורה נכרכת סביב נביאים וכתובים ונראה כאילו נעשית להם שומר מלכלוך לכך עושה
ח)
ולהכי קרי כרך שכרוך כעין
גבי הני שפחות לית דינא
מגילה אבל בשתי כריכות
דגוד אלא לוקמי בשותפות
כאן עמוד בראשו כדי שתהא תורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ ולקמן דמשני לצדדין קתני לא גרס תחלת הספר כדי לגול עמוד וסופו כדי
בראשית בכרך אחד ואלה
משום דכל חד וחד צריך
לגול היקף דהתם לא איירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואית לן למימר איפכא (ו) וברוב ספרים לא גרס אלא לצדדין קתני ותו לא ועוד
שמות בכרך אחד חולקין
לעבודת דתרוייהו וכי אמר
דליכא בזיון דספר. ואי ס"ד
ליה חד לחבריה שקול את
אומר רשב"א דאפי' לספרים דגרסי לה לא קשיא כולי האי דניחא ליה לשנויי דומיא דהך ברייתא דקאי עלה:
דלגבי חצר היכא דליכא ד'
חדא ואנא חדא ואי לא גוד
שאם או איגוד לא מצי למימר
לזה וד' לזה לית דינא דגוד
או אגוד אלא תרווייהו ישתמשו ביה מאי אריא בכרך אחד דאין חולקין אפי' בב' כריכות נמי אין חולקין דשתיהן צריכי
הכי דמצי למימר ליה הכא לא גוד איכא ולא איגוד איכא דאת לא אפשר לך בלא תרוייהו ואנא לא אפשר לי בלא תרוייהו
לתרווייהו כריכות והוי נמי שאין בחד כרך כדי לזה ולא יחלקו אפי' בב' כריכות אלא ליקום בשותפות אלא ש"מ מדחולקין
אבל בעלמא דאפשר בחלוקה אי מעכב חד מצי למימר אידך גוד או איגוד. והא כתבי הקדש דבשתי כריכות דהני תרי
כריכות צריכי לכל חד ואפי' א) אוקמינן לה דלעולם אליבא דשמואל דסבר כר' יהודה דאית דינא דגוד כדדייקינן לעיל.
להם משום דמצי למימר ליה חבריה או חלוק או גוד עלוי דמים ואסב תרוייהו או איגוד עליך ותיסב תרוייהו. תירגמא
רב שלמן מהא ליכא למשמע מינה הא דינא דאגוד ודקא קשיא לך א"כ אפילו שתי כריכות אמאי חולקין משום כשרצו
ומתרגם כמתרגמינן דלעולם לית דינא דגוד ושאני הכא אמאי חולקין שתי כריכות כגון ששניהם רוצין: מדביק אדם כו'
בחד כרך. תורה בפני עצמה משום דאי מדביקן אהדדי כי חזרי הדפין של נביאים נמצא שנעשית התורה שימוש לנביאים.
שניהן לחלוק ובשתי כריכות מצי לחלוק אבל בכרך אחד לא משום בזיון אבל אי חד מעכב וחד רוצה לא מצי למימר ליה
כל אחד ואחד בפני עצמו. והכשרנום. ובלבד שיניח מן הקלף פנוי ד' שיטין בין חומש לחומש כגון בין סיום בראשית
גוד או אגוד. ודרב יהודה [לאו] דשמואל היא. (א"כ): הא דרב נחמן מאי. דאמר לית דינא דגוד. מיפא פת. ובשולי מיני
לאלה שמות. של שנים עשר של ספר תרי עשר. מסיים מלמטה כלומר כשיגיע לסיום ספרו מסיימו מלמטה מאותו דף
תבשיל. ביסתרקי בל"ע שפיע ואתו לקמיה דרבא אחד היה רוצה בשותפות השפחות ואחד לא היה רוצה והא קא טעין ההוא
ומתחיל הספר אחר מלמעלה מדף אחר שאע"פ שאין בסיום אותו ספר כדי השלמת כל אותו דף אפי' הכי מניח אותו
דלא היה רוצה גוד לעצמך הני תרתי שפחות או אנא איגוד ואמר להו הלכה למעשה לית דינא דגוד או אגוד. דליכא דין
א) [ואפילו הכי חלקינן לה אליבא דשמואל דסבר כרב יהודה וכו'].