יש
נוחלין פרק
שמיני בבא בתרא
קיח.
מסורת הש"ס
רבינו גרשום
אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה מאי לרב תרבה נחלתו וגו'
וחמשה שנולדו חולקים בחלק אביהן עם החמשה
הראשונים ונראה
א) [גיטין כב: וש"נ],
אלא למאן דאמר לבאי
ב) [פנחס כו נד], ג) [בדפו"י
הארץ. נתחלקה הארץ מאי
קשיא. ולא גרסינן מאי בין (א) לרב למעט דמההוא לא מצי לאקשויי
לרשב"א דרישא וסיפא מיירי כגון שמתו אותם שיצאו ממצרים בלא
שלא היה], ד) גליון, ה) צ"ל
בין רב למעט האי כל באי
❖
זרע ולא נכנסו לארץ דודאי מתו במדבר כל אותן שהיו בני עשרים
מידי דהא איצטריך למדרש מיניה דא"י לשבטים איתפלג שלקחו כל
דכספים,
הארץ נוטל חלקו ולא יותר
קשיא. ויש ספרים שכתוב
כשיצאו ממצרים ומיירי רישא שמתו העשרה שיצאו עמו וחמשה בנים
השבטים זה כזה ע"פ הגורל שבט המועט כמרובה דהכי משמע על פי
בהן היינו דכתיב לרב תרבה
נולדו במדבר ובסיפא מתו חמשה
הגורל תחלק נחלתו בין שהוא רב
נחלתו ומפרש נמי כדמפרש
תורה אור השלם
בין שהוא מעט אותו השבט מה
שיצאו עמו ונולדו במדבר י' והשתא הוי
בין רב למעט: היינו דקא
אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב
1 וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת
צווחן בנות צלפחד. משום
שיזכהו הגורל יקח לקמן בפירקין
סיפא דומיא דרישא ואתי נמי שפיר
תרבו נחלתו קשיא ואמר ליה רב פפא לאביי
דאבוהון מיוצאי מצרים
יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה
דנקט שיצאו עמו דמה לך ליציאת
(דף קכב.) ועוד דרשינן מיניה
היה ומבקשות לירש חלקו:
[שם]
לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל
בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו
אלא למ"ד לבאי הארץ.
אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב עַד אֲשֶׁר
האב אלא משום דבעי למימר שאותן
דבכספים נתחלקה הארץ. אבל מלרב
דקא צווחן בנות צלפחד אלא למ"ד לבאי
נתחלקה הארץ לא הוה
עַד כֹּה בֵּרְכַנִי יְיָ:
מתו ונולדו אחרים במדבר ולריב"ם
תרבה נחלתו מקשה דמשמע למי
להן למשקל מידי דהא
יהושע יז יד
הארץ אמאי צווחן הא ליתיה דלשקול אלא
2 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ
מת במדבר: אלא לחזרה
קשה על פירוש הקונטרס דהא מלרב
שהיה רב ביציאת מצרים כדכתיב
וליטול בנכסי חפר. צווחן
אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ
לחזרה וליטול בנכסי חפר בשלמא למאן
תרבה משמע שפיר טפי למי שהוא
בתריה לשמות מטות אבותם ינחלו
כלומר דאפילו למאן דאמר
הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם
דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צווחן בני יוסף
לבאי הארץ נתחלקה משום
רב עתה תרבה ואי משום דהא כבר
אע"פ שעכשיו נתמעט בכניסתן לארץ
בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים כִּי
הכי צווחן משום חזרה
אָץ לְךָ הַר אֶפְרָיִם:
❖
דכתיב וידברו בני יוסף אלא למאן דאמר
כתיב לאלה תחלק הארץ אם כן למי
תרבה נחלתו ולאותו שהיה מעט
1
ליטול בנכסי חפר אביו
יהושע יז טו
שהיה רב ביציאת מצרים מלשמות
ביציאת מצרים תמעיט גם עתה
של צלפחד שהיו לו בנים
לבאי הארץ מאי קא צווחי כולהו שקול משום
לחפר שנולדו במדבר ובאו
מטות אבותם נפקא ונראה לו דגרס
נחלתו אע"פ שנתרבה והכי קתני
טפלים דהוו נפישי להו אמר אביי שמע מינה
לארץ ונטלו חלקם ואחר
הגהות הב"ח
היינו דכתיב בין רב למעט כמו
לה בספרי בהדיא לרב תרבה נחלתו
ב)
כך היה להם להחזיר אצל
לא הוה חד דלא שקיל דאי סלקא דעתך
(א) רשב"ם ד"ה אלא וכו'
חפר אביהן ולחזור ולחלק
שכתוב בספרים וה"פ בשלמא למ"ד
וגו' הרי שיצאו עמו י' בנים ממצרים
בין רב למעט וכו' זה כזה.
בשוה עם בנות צלפחד שהן
הוה חד דלא שקיל איבעי ליה למצווח וכי
ליוצאי מצרים דאם הוו שני אחין
ובכניסתן לא נמצאו אלא ה' קורא
נ"ב ע"ל בריש דף קכב:
תחת אביהן ואמטו להכי
תימא דצווח ואהני כתביה קרא דצווח ולא
(ב) ד"ה דצווח וכו' לכרות
צווחן: היינו דקא צווחן
מיוצאי מצרים והוי להו עשרה בנים
אני עליו לרב תרבה נחלתו הרי
❖
היער ולגור שם ועדיין:
בני יוסף. דאבוהן מיוצאי
אהני לא כתביה קרא הא בני יוסף דצווחי ולא
מבאי הארץ ושני אחין אין להן כי
שיצאו עמו ה' בנים ממצרים ובכניסתן
מצרים נינהו וצווחן על
חלק אבוהון: הא כולהו
אהני וכתבינהו קרא התם עצה טובה קא
אם שני בנים מבאי הארץ הרי אותן
נמצאו עשרה קורא אני עליו ולמעט
א)
שקלי. כל אחד חלקו:
מוסף תוספות
עשרה לא נטלו אע"פ שהן מרובין
תמעיט נחלתו דסלקא דעתך אמינא
משמע לן דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהורי
ומשני לעולם לבאי הארץ
א. אלא למ"ד לבאי
כי אם כמו שני בנים שהן מועטין
ניזול בתר השתא קא משמע לן:
הוי ומשום טפלים דאיתא
מעינא בישא והיינו דקאמר להו יהושע
הארץ מאי בין רב למעט
בהו טפי משאר שבטים
קשיא. לדידן קשיא דלא ידעינן
היינו בין רב למעט א אע"ג דלקמן
דכתיב 2 ויאמר אליהם יהושע אם עם רב
ואי משום דע"י החזרה
דכתיב בן פורת יוסף שהן
לתרוצי קרא אליבא דההוא תנא דהא
דריש מהאי קרא דלשבטים איתפלג
חוזרין להיות שוין הא
פרין ורבין טפי וצווחן
אתה עלה לך היערה אמר להו לכו והחבאו
מלשמות מטות אבותם
דלא שקלי לצורך טפלים
ליכא למימר לרב תרבה אותו שהוא
השתא לא אסיק אדעתיה ההיא דרשא
ינחלו נפקא. תוס' רי"ד.
ודחיקי להו דוכתייהו: אמר
עצמכם ביערים שלא
תשלוט בכם עין רע
רב עכשיו תרבה נחלתו ולמעט שהוא
תדע דהא פריך בסמוך למ"ד לבאי
ב. משום דהוו נפישי
אביי. איכא למשמע מהא
אמרו
משאר שבטים ולא שקול
הלכה בין למאן דאמר
מועט עכשיו תמעיט נחלתו דסברא
הארץ אמאי קא צווחו בני יוסף ואי
לחולקא אלא כחד משאר
ליוצאי מצרים כו' לא
הוא כדכתיב לעיל לאלה תחלק הארץ ולא צריך קרא וגם אין לשון
לשבטים איתפלג שפיר צווחו לכולי עלמא אלא ודאי לא אסיק
ב
שבטים. יד רמה.
הוה חד דלא שקיל. אפי'
טפלים דאליבא דת"ק דאמר
תרבה ותמעיט משמע אלא כשזה נוטל הרבה וזה מעט שחלק איש
אדעתא ההיא דרשא ד)(וההיא דרשא ה) (דספרי) הוי לפי המסקנא):
ליוצאי מצרים נתחלקה
ולמאן ומוציא את הטפלים (אפי'
זה מרובה וחלק חבירו מועט אבל כשכל החלקים שוים אין זה תרבה
הכי לא) [דלא] שקלי
ותמעיט אלא הכי הו"ל למימר חלק כחלק ינחלו ובחזרה נמי ליכא לאוקומיה דמלשמות מטות אבותם [במדבר כו] שמעינן לה שפיר אליביה דהאי תנא ועוד
בזכות עצמן אפי' הכי
תרבה ותמעיט משמע נטילה ראשונה שנוטל כל אחד חלקו קודם שיחזירו לאבותיהם כדכתיב בסיפיה דקרא [שם] איש לפי פקודיו יותן נחלתו:
שקלי בשביל אביהן שיצאו
היינו דקא צווחן בנות צלפחד. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו [שם כז] שזכה בארץ ישראל כי אין לו בן שאילו היה לו בן היה נוטל הבן חלקו
ממצרים ושקלו נחלת
אביהן בארץ. ולאידך תנא
של אבינו שהיה מיוצאי מצרים ועתה בשביל שאין לו בן למה לא נירש את חלקו: לא הוה. לצלפחד נחלה בארץ ישראל דלישקול לא הוא
נמי דאמר לבאי הארץ
ולא יוצאי יריכו בזכותו שהרי לבאי הארץ ניתנה ואפילו אם היה לו בן לא היה נוטל כלום בשביל אביו ואפילו בשביל עצמו אם הוא פחות
נתחלקה הארץ ומוציא את
הטפלים אפי' הכי שקלו
מכ' ומאי האי דקא צווחן בשביל שאין לו בן: אלא לחזרה וליטול בנכסי חפר. דמאן דאית ליה לבאי הארץ אית ליה חזרה שמחזירין לאבותיהן
טפלים משום דחזרה נחלה
כל מה שנטלו וחוזרין ויורשין מאבותיהן כמשפט. והכי אמרי למה יגרע שם אבינו צלפחד מתוך משפחתו שהיה לו לזכות עם אחיו בנכסי
אצל אביהן לירת מכח
אביהם עם שאר אחיהם
חפר זקננו אילו היה לו בן כשיטלו בני חפר שהם אחי אבינו נחלה בא"י יחזירו אותה לחפר אביהן ויוריש אותה לכל בניו ויטול אבינו
בשוה. ואי ס"ד דלא שקלי
שהוא בכור ב' חלקים או הוא או בנו שקם תחתיו כדכתיב ואם אין לו [שם] עיין עליו [לעיל קטו.] והשתא שאין בן למה לא נקום תחת אבינו לירש נחלתו
הוה להו למיצווח כדצווחי
בני יוסף על הטפלים שלהן.
הבאה לו מחפר אביו ע"י חזרה שהחזירוה בניו או בני בניו שהיו מבאי הארץ שהרי בת הבן יורשת עם האחין ולקמן נמי אמרינן דרשניות
וכי תימא ודאי צווחו אלא
היו והיו יודעות שבת הבן תירש עם האחין שלמדו מפרשת יבמין כדלקמן (דף קיט:): היינו דקא צווחי בני יוסף. שהיו עכשיו מרובין
הני דצווחי ואהני דיהבו
וגברו יותר משאר שבטים והן לא נטלו אלא לחשבון של יוצאי מצרים והיתה נחלת כל אחד מועטת מחלק כל איש ואיש מישראל:
להו נחלה על שצווחו כת'
ביה קרא אבל צווחו ולא
כולהו שקול. בשוה. ומיהו לקמן [קכב.] אמרינן דארץ ישראל לשבטים איתפלג ובדין צווחו בני יוסף שלא נטלו אלא כאחד מן השבטים אף על פי
אהנו צווחתם לא כתב.
שאין גדול בכל השבטים כשבט שלהן אלא משום דמבעיא ליה לקמן לא בעי לתרוצי הכי: משום טפלים. יתומים שלא היו בני עשרים
והא בני יוסף דצווחו ולא
אהני להו אפי' הכי כתביה
בכניסתם לארץ וגם לא היה להם אב הנכנס לארץ שינחילם חלקו כשימות וגם לא היה להם שום מוריש שיצא ממצרים שיירשו ממנו על
קרא. ומשני לעולם דצווחו
ידי חזרה: שמע מינה.
מצווחת בני יוסף ובנות צלפחד דלא הוה חד בכל השבטים דלא שקיל או הוא או אביו ואף על גב דהוה מצי
ולא אהנו ומשום הכי
לא כתבינהו קרא. ודקא
מתרמי דאליבא דמאן דאמר ליוצאי מצרים כל אותן שיצאו פחות מבן עשרים בלא אב לא נטלו חלק בארץ שהרי לא הן ולא אביהן היו
קשיא לך הא בני יוסף
מיוצאי מצרים דטפלין שיצאו לא נתחלקה להם ואפילו הכי לא איתרמי שלא יצא יתום ממצרים פחות מבן עשרים ואם יצא אם כן מת
דצווחו ולא אהני ואפי'
הכי כתבינהו התם לאו
אחד מקרוביו במדבר שהיו מיוצאי מצרים להורישו חלקו דומיא דבנות צלפחד שלא היו ראוין ליטול חלק בארץ כדתניא בסיפרי [פנחס כו נד] איש
משום האי טעמא הוא
לפי פקודיו להוציא את הנשים דדמו לטפלים ואפילו הכי ירשו חלק אביהן. ולמאן דאמר לבאי הארץ נמי כל הנכנסין לארץ פחות מבן
עשרים לא נטלו חלק בארץ אלא על ידי חזרה וכגון שהיו מורישיו מיוצאי מצרים ואם לאו לא יטול ואפילו הכי לא הוה חד דלא
שקיל דלא איתרמי מילתא דכל אותן שנכנסו לארץ בני עשרים נטלו חלקם והטפלים יתומין הפחותים מבן עשרים נטלו כולן על ידי חזרה
כבנות צלפחד ואותן שהיה להם אב ואם ולא היו יכולין ליטול בחזרה לא מאבי אביהן ולא מאבי אמותיהן שהרי אביו ואמו קודמין
הרי אביהן נוטל חלק בארץ משום באי הארץ וכמאן דשקיל איהו דמי ואין לו לצעוק: איבעי ליה למצווח. כבנות צלפחד ובני יוסף
וגם הנביא היה לו לכתוב כדכתיב בבנות צלפחד ובני יוסף: דצווח ואהני. כגון בנות צלפחד: דצווח ולא אהני. שלא ג) יכול לגזול שאר
שבטים וליתן להם ומה שהשיבם עלה לך היערה וגו' [יהושע יז] לדרשה איצטריך כדלקמן ולא כפשטיה שנתן להם יערות להרחיב נחלתן שאם
מנחלת שבט אחר הן אין הרשות בידו ואם של מטה בני יוסף היו הרשות בידם לכרות היער (ב) ולגרשם ועדיין לא נתנה להם יהושע
כלום: ומשני התם עצה טובה קא משמע לן. בשביל שלמדין אנו ממה שהשיב להם יהושע דמיבעי ליה לאיניש להטמין עצמו לאזדהורי
להם יהושע. להוסיף נחלה אי אפשר
מעינא בישא להכי כתביה קרא לצווחת בני יוסף: ויאמר
אך עצה טובה אני נותן לכם שאם
עם רב אתה עלה לך היערה וגו'
ובראת כרות היער
ותבנה
לך שם בית מושב כדכתיב
וברא אותהן בחרבותם (יחזקאל כג):
אמרו