יש
נוחלין פרק
שמיני בבא בתרא
קיט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ובזכות
אבי אמותיהן. וכגון שלאבי אמותיהן לא היו בנים כי
לעולם בתי אבות קא חשיב. ולא טפלים חוץ מבנות צלפחד דקחשיב
כט א מיי' פ"ג מהל'
א) [לעיל נה. לקמן קכג: קכה:
קמה: יבמות כד: בכורות
נחלות הלכה א סמג
אם בנות דאם לא כן היו בנים יורשין וא"ת ומי החזיר
ד' חלקים שלהן ואשמועינן דדרשינן האי קרא דנתן תתן [במדבר כז] דמיניה
נא:], ב) סנהד' ח., ג) שם עח:
עשין צו טוש"ע ח"מ סי'
❖
להן וי"ל כגון שהיו אחים לאבי אמותיהן שהיו להם בנים והחזירום רעח סעיף ג:
נפקא לן ד' חלקים על ידי שאנו דורשין והעברת [שם] זו חלק בכורה
[ע"ש], ד) שם ח.,
בנים לאבותיהם וחלקו בשוה: הא דהוו בני עשרים כו'. בבניהם
ה) [המתאוננים רש"ש],
אלמא אשמועינן דא"י מוחזקת היא להן מיציאת מצרים ואף על פי
❖
ו) [רש"ל מח"ז], ז) [צ"ל ואם],
שעדיין לא נכנסו בה: הא. דקתני
אי אתה מוצא שלא היו בני עשרים
רבינו גרשום
בזכות אבי אביהן אבל לא בזכות
כמו שפירש בקונטרס דבליעת קרח
לעולם בתי אבות קא
חשיב והא קא משמע
לעולם בתי אבות קחשיב.
תורה אור השלם
עצמן: כמאן דאמר ליוצאי מצרים.
נמי היתה מיד אחר המרגלים כמו
א
לן דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה אלמא
ובדין הוא דלא הוה ליה
שהביא מסדר עולם דקתני אחר
נתחלקה הארץ ולא לבאי הארץ:
1 וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה
למיחשב אלא שיתא ואמאי
א"י מוחזקת היא אמר מר והבנים נטלו
קא חשיב בנות צלפחד
עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד
הא. דקתני בזכות עצמן כמ"ד לבאי
ביאת מרגלים היתה בליעת קרח ואם
בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהן
משום האי חידוש שנטלו
וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:
לא שסמוך היה מאי קא משמע לן
הארץ וכגון דהוו בני כ' כשנכנסו
חלק בכורה. אלמא ארץ
יהושע יז ה
והתניא בזכות עצמן לא קשיא הא כמאן
2 וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי
ישראל מוחזקת היה להם
לארץ: הא והא לבאי הארץ. דאע"ג
וכן משמע נמי מדאמרי הן גוענו (א)
ולא ראויה דאי ראויה
קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ
דאמר ליוצאי מצרים הא כמאן דאמר לבאי
כולנו אבדנו (במדבר יז) ומתרגם הא
דרישא דההיא ברייתא דלעיל [קיז:] ליכא
הא קי"ל דאין הבכור
מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ
הארץ ואיבעית אימא הא והא לבאי הארץ
נוטל בראוי כבמוחזק:
לאוקומה אלא למאן דאמר ליוצאי
מיננא קטלית חרבא הא מיננא
מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
למאן דאמר ליוצאי מצרים
הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
❖
ולא קשיא הא דהוה בן עשרים הא דלא
מצרים דקתני מרגלים יהושע וכלב
בליעת ארעא הא מיננא מתו במותנא
נתחלקה. נטלו בזכות
שמות לא יד
נטלו חלקם איכא למימר מסקנא דר'
ששלשה מעשים הללו היו רצופין
אביהן: הא דהוו בר עשרים
הוה בן עשרים: ושהיה בכור נוטל שני
כשבאו לארץ נטלו בשביל
שמעון בן אלעזר היא דאית ליה
מדמדכרי להו אהדדי וקטלת חרבא
חלקים: ואמאי ראוי הוא ואין הבכור
עצמן. אבל אי לא הוו
הגהות הב"ח
א) א
ליוצאי מצרים ולבאי הארץ [קיז.]: הא.
היינו מעשה מרגלים כדכתיב (שם יד)
עשרים דאכתי טפלים נינהו
נוטל בראוי כבמוחזק אמר רב יהודה אמר
(א) תוס' ד"ה הא דהוו וכו'
נטלו בזכות אביהן בתורת
דקתני בזכות עצמן דהוו בני עשרים
ויכום ויכתום וגו' ואין להקשות אמאי
הן גוענו אבדנו כולנו:
נחלה: ביתדות אהלים.
שמואל ביתדות אהלים מתיב רבה רבי
כשבאו לארץ: הא. דקתני בזכות אבי
הוצרך לומר בזכות אבי אביהן לימא
(ב) בא"ד הא והא ליוצאי
שהיה מוחזק בידן מטלטלין
יהודה אומר בנות צלפחד נטלו ד' חלקים
מצרים והא דהוו כצ"ל ותיבת
שהיו רוצין לקבען לארץ
אביהן: דלא הוו בני עשרים. כשבאו
בזכות אביהן ממש דהיינו בני מרגלים
❖
והא נמחק:
מהן נטלו שני חלקים
שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה אלא אמר
לארץ. ובבני בני המתלוננים קמיירי
ובני המתלוננים עצמן דהאי תנא
1
ולא בגופה של קרקע
מפני שראויה היא: ויפלו
רבה ארץ ישראל מוחזקת היא מיתיבי אמר
שמתו להן אביהן שהיו בני המתלוננים
אתא לאשמועינן דאפילו אותן שלא
חבלי מנשה עשרה. דמשמע
מוסף רש"י
ממש במדבר והם נשארו טפלים ולא
נטלו מחמת עצמן שלא היו בני כ'
רבי חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר
דבארץ גופה נטלו חלק
ואין הבכור נוטל בראוי
נטלו לעצמן שעדיין לא הגיעו לכ'
כשבאו לארץ ולא נטלו נמי בזכות
בכורה:
מתלמידי רבי עקיבא וכך היה רבי שמעון
כבמוחזק. בנכסים שלא היה
ובזכות אביהן ממש בני המתלוננים
אבותיהן ממש כגון שמתו במדבר
השקמוני אומר יודע היה משה רבינו שבנות
אביהן מוחזק בשעת מיתתו
אין להם ליטול שהן ממצרים לא
ולא נטלו נמי ע"י חזרה שלא נולדו
אבל ראויין היו ליפול לו
צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם
בירושה ויפלו להן לאחר זמן,
יצאו ולארץ לא באו אלא בזכות אבי
להן שום בן שהיה בן עשרים אפילו
אין הבכור נוטל פי שנים בהן
נוטלות חלק בכורה אם לאו ב) וראויה היתה
❖
(בכורות נא:). אבי אביהן דהיינו אבות המרגלים ה)
הכי נטלו בזכות אבי אביהן אע"פ
פרשת נחלות ליכתב על ידי משה אלא
שיצאו ממצרים וכיון דהך ברייתא
שבא להן מחמת מרגלים ומתלוננים
שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן ויודע
כרבי שמעון בן אלעזר מוקמינא לה
וא"ת אמאי לא קאמר הא והא
ג)
מוסף תוספות
היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר
דאית ליה תרתי נמצאו אלו בני
ליוצאי מצרים והא כשהיו אביהן ממש
א. והלא המרגלים מתו
בניהן יורשין אותן כבנות צלפחד
בני מרגלים ומתלוננים בני עשרים
מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע
בשנה השנית שבאו
2
במדבר ובניהם נשתהו שם
שירשו בנכסי חפר זקנם ואע"ג
כשיצאו ממצרים דהיינו מחמת עצמן
באי זו מיתה הוא ימות וראויה היתה
ד)
אח"כ שלשים ותשע
שנים. ריטב"א. דחשיבי כטפלים דעלמא דלענין ירושת
שלא בא להן מכח מרגלים ומתלוננים
פרשת מקושש שתכתב ע"י משה אלא
אביהן שהיו מיוצאי מצרים לא בעינן
והא דקאמר בזכות אבי אביהן
שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך
בני כ' בכניסתן לארץ וחזרה ליכא
שלא היו אבותיהן בני עשרים ביציאת
שמגלגלים
למימר דהא רבי שמעון בן אלעזר
מצרים ובשלמא אי הוה אמר דבניהן
לית ליה חזרה דמהיכא תיתי הא משמע ליה קראי תרוייהו לגופייהו
ממש של מרגלים ושל מתלוננים עצמן מיירי הכא שבאו לארץ הוה
ואפילו אם תמצי לומר דהא סיפא לאו ר' שמעון היא איכא לאוקומה
אתי שפיר דלא הוה מצי למימר הא והא ליוצאי מצרים והא (ב) והא
דהוו בני עשרים כשיצאו דאם כן איך באו לארץ דבני עשרים כולן
דנטלו בזכות אבי אביהן ע"י חזרה כגון שהיו להם למתלוננים
מתו במדבר ויש לומר דהשתא נמי דאיירי בבני בניהם לא מצי
אחים שלא היו בני כ' בשעת הגזירה ולא מתו במדבר דהא לא
נגזרה גזירה על פחות מבן כ' [קכא:] וכשנטלו חלקם בארץ החזירו אצל
לשנויי הכי דמשמע נמי דבאי הארץ נטלו בזכות עצמן ולא שאבותיהן
מתיב
רבה רבי יהודה אומר בנות צלפחד
ו)(אבי) אביהן מה עשו האבות חזרו והורישו נכסיהן לכל יוצאי יריכן
נחלו והורישו להן:
נטלו ארבעה חלקים שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. וקרא ע"כ
בין לאחי המתלוננים בין לבני בני המתלוננים דכולן יוצאי חלציהן
היו וחולקים אחי המתלוננים עם בני נכדיהן בשוה דאע"ג דטפלים
לא איירי ביתדות ואהלים אלא בחלוקה וליכא למימר דלמא תלתא
לא שקלי באנפי נפשייהו ירושת אבות מיהא קשקלי כדאמר בבנות
אחי דאבא הוו להו דאז לא הוו בהו שום חדוש דהא חלק בכורה לא
צלפחד דהוו להו כטפלים שאין להן חלק לעצמן וחלקו עם אחי
נטלו וא"כ לא הוה ליה לקרא לאחשובינהו אלא דבתי אבות גרידא
אביהן בנכסי חפר. והבנים דקתני היינו בני הבנים דבן בנו של
כדפריך רב פפא לעיל אי טפלים קא חשיב טובא הוו:
יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות הן. אע"פ שלא נאמרה
אדם קרוי בנו כדאמרינן לקמן במי שמת (דף קמג:) ואבי אבי אביהן
קרי ליה אבי אביהן דבבני המתלוננים עצמן ליכא למימר דלא הוו
פרשת נחלה יודע היה משה מטעם דלקמן אם כבן אנו
נירש אם כבת תתייבם אמנו: שנאמר מחלליה מות יומת
בני עשרים דקיימא לן בשנה שניה שלח משה מרגלים ותניא בסדר
אבל לא היה יודע באיזו מיתה נהרג. ואם תאמר למה היה מסתפק
עולם אחר ביאת מרגלים היתה בליעתו של קרח ובו ביום נשרפו
המתלוננים נמצאו שבניהן כשבאו לארץ הוו בני ל"ח שנה שכן
היה לו לדונו בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק ויש
עמדו ישראל במדבר אחרי כן: (ת'. ולפי האי לישנא בתרא לית
לומר דמסברא היה נראה לו שנדון בסקילה כעובד ע"ז דבכל דוכתא
להאי תנא דברייתא דלעיל דיהושע וכלב נטלו כלל חלק בשביל
(חולין ה.) אמר דדומה שבת לע"ז דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד
מרגלים והאי קרא דחיו מן האנשים לא דריש ליה אלא כפשטיה. ת'):
ע"ז וצריך לומר דסבר כרבנן ולא כר"י דאי כר' יהודה דאמר באלו הן
ראויה היה. לחפר ולצלפחד משמתו במדבר אבל לא הוחזקו בה
הנשרפין (סנהדרין דף פ:) עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג דלדידיה
מעולם שהרי לא באו לארץ: ואין הבכור נוטל בראוי. לקמן
אמר התם דהוראת שעה היתה ז)(דאם) כן לא ידע משה שדינו במיתה:
בפרקין (דף קכד:): ביתדות אהלים. כלומר במטלטלין שהיה להם
אילו
במדבר כגון יתדות שתוקעין בהן אהליהם ושאר מטלטלין שהן מוחזקין בהן ולהכי נקט יתדות אהלים דודאי לכולן היו אהלים ואין
אדם במדבר בלא אהל אבל בנחלת ארץ ישראל לא נטל חלק בכורה וכל שלשה חלקים דמתניתין בין במקרקעי בין במטלטלי מיירי
לבד מחלק בכורה דמיירי במטלטלי: חבלי מנשה. היינו קרקע שחולקין בחבל וחלק בכורה מאלו ארבע חבלים היה: מוחזקת היא.
ליוצאי מצרים כדכתיב [שמות ו] ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן.
כמו בן שהרי דינין נצטוו במרה כדאמרינן בסנהדרין (דף נו.) וכדכתיב [שמות טז] שם שם לו חק ומשפט ומעשה דבנות צלפחד בערבות מואב בסוף
המ' שנה ועוד דאיכא למילף מפרשת יבמין שהבת כבן כדכתיב [דברים כה] ומת אחד מהם ובן אין לו עיין עליו [יבמות כב:] דהא בנות צלפחד משם למדו
כדלקמן [ע"ב] אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו: וראויה היתה וכו'. ולא תאמר אם לא דברו בנות צלפחד ולא נתחייב מקושש היו
שהרבה מצות חסרים מן התורה לפי שלא אירעו המעשים: שמקושש
שתי פרשיות הללו חסרין מן התורה והכי נמי איכא למימר
במיתה. ואף על גב דכתיב [במדבר טו] כי לא פורש מה יעשה לו
היינו שלא
היה יודע אם בסקילה חמורה אם בחנק הקל כדמפרש ואזיל:
שמגלגלים