קכ:
יש
נוחלין פרק שמיני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שהפרת
נדרים בשלשה הדיוטות. פי' ריב"ם דמדכתיב ראשי
זה הדבר דראשי המטות. דכתיב וידבר משה אל
ראשי המטות לבני
לב א ב מיי' פ"ד מהל'
א) נדרים עח., ב) [זבחים קז.],
ג) [נדרים עח. כל הסוגיא],
נדרים הל' ה סמג לאוין
שנים משמע ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד
ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' ה"נ לא יהא
ד) [לקמן קכא. יבמות כה:
רמב טוש"ע י"ד סי' רכח
נוהג דין הפרת נדרים אלא בדור הזה בתמיה: יליף זה. דהפרת
ואין נראה דאדרבה מראשי המטות דרשינן יחיד מומחה וראשי היינו
סעיף א:
נדרים עח: ע"ש בכורות לא.],
לג ג מיי' שם הל' ז סמג
ה) [נזיר ט.], ו) נזיר ל: ערכין
נדרים מזה דשחוטי חוץ ט) דכתיב ביה דורות ה"נ דורות: ופרכינן ה"נ.
ראשי דעלמא כדפ"ה והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה אלא נראה לר"י
כג., ז) [זבחים קז.], ח) [נדרים
שם:
דבלא קרא ידעינן דהא מדבעינן יחיד
לענין הסבת נחלה נילף זה דידיה
לד ד מיי' פ"ו מהל' ערכין
עז:], ט) [ויקרא יז], י) [זבחים
זה הדבר דראשי המטות הכי נמי דלא יהא
מח.], כ) [אחרי מות פרשה ו],
מזה דשחוטי חוץ לדורות: בשלמא
מומחה אם כן בהדיוטות לא סגי בחד
הל' לד ופ"ט מהל'
1 א)
❖
ל) [שם],
נזירות הלכה ח:
התם. בשחוטי חוץ ובנדרים להכי כתב
נוהג אלא בדור זה א"ל ההוא יליף זה זה
ובעינן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין
לה ה מיי' פי"ח מהל'
עליהן עוד אחד:
זה דהא איצטריך להך גזירה שוה
מעשה הקרבנות הלכה
מהתם האי נמי ליליף זה זה מהתם האי מאי
דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות
יח:
תורה אור השלם
דבעינן למימר בסמוך והלכך דרשינן
בשלמא התם איצטרי' לגזרה שוה הכא למאי
לו ו ז מיי' פי"ג מהל'
ב)
הקדש. תימה אדרבה מכאן
ליה נמי להא גזירה שוה דאמרן
1 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי
נדרים הלכה ב ועיין
איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא
בכ"מ [ופ"ו מהל' שבועות
יש להוכיח שיש שאלה בהקדש דהא
דקיימא לן י) אין גזירה שוה למחצה:
הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
הל' ה] סמג לאוין רמב
דלדורות הוא מאי ג"ש דתניא ג) נאמר כאן זה
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ:
אבל הכא. בהסיבת נחלה לא איצטריך
מוקמינן התם מילתייהו דבית שמאי
טוש"ע י"ד סי' רלד סעיף לז
במדבר ל ב
❖
הדבר ונאמר להלן זה הדבר מה להלן אהרן
2 דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו
[וסי' רכח סעיף ג]:
דכי אמר שור שחור שיצא מביתי יהא
האי זה לשום גזירה שוה אחריתי
2
וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ
קדוש ויצא לבן (ד) כגון דאמר אילו
דנדרשיה נמי למילף זה מזה דשחוטי
ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל
אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה
חוץ לדורות ולהא גזירה שוה לחוד
הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר
ויקרא יז ב
רבינו גרשום
יְיָ לֵאמֹר:
ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי
3 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְיָ
ליכא למימר דלהכי איצטריך למילף
שחור אלא לבן א ואומרים ב"ש הקדש
המטות אמר מר מה להלן אהרן ובניו וכל
וגו': אמר ליה. התם גבי
אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
❖
משחוטי חוץ לדורות דהא לא צריך
משום דדעתו ומחשבתו מבטלת
הפרת נדרים לא מצית
ויקרא כג מד
ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל למאי
למימר דלא יהא נוהג
קרא לישתוק קרא מיניה דלא נכתביה
אמירתו וה"נ כי נשאל על הקדש כי
אלא בדור זה דיליף זה
הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר
כלל ואנא ידענא דודאי הסבת נחלה
אמר אדעתא דהכי לא קדשי נתיר לו
זה משחוטי חוץ מה זה
הגהות הב"ח
דשחוטי חוץ לדורות דכתיב
שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות והא ראשי
נוהגת לדורות מידי דהוה אשאר מצות
כיון דאזלי ב"ש בתר מחשבה ותירץ
א
(א) גמ' ביחיד מומחה אמר
ביה לדורותיכם אף זה
דעלמא דלא גרע האי לאו משאר
ר"ת כיון דאמרי ב"ש מחשבתו מבטלת
המטות כתיב ביה כדאמר רב חסדא אמר
מר ומה כאן: (ב) רשב"ם
דהפרת נדרים לדורותיכם:
ד)
ד"ה על וכו' של עוף בחוץ
ומקשינן האי נמי. הפרת
לאוין שבתורה שהיו נוהגין לעולם
אמירתו למיהוי הקדש כ"ש שתבטל
רבי יוחנן ביחיד מומחה ה"נ ביחיד מומחה
ב
(א)
דזה משמע כענין שמפורש
נדרים ליגמר זה הדבר
אלא מדכתביה ש"מ למעוטי אתא
אמירתו את מחשבתו שאומר אדעתא
בפרשה זו חייב: (ג) ד"ה
מזה הדבר דבנות צלפחד
ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי
הפרת וכו' לא ממעטינן
דאינה נוהגת אלא בדור הזה: מאי
דהכי לא נדר ב:
דאזהרה דבנות צלפחד
המטות למאי הלכתא אמר רב ששת לומר
מינה דורות: (ד) תוס' ד"ה
אינה נוהגת אלא ההוא דור
מיבעי
להו חכם מתיר ואין בעל
גזירה שוה. דילפי' זה דנדרים וזה
דתנן וכו' ויצא לבן דהוי
ואף הכא הפרת נדרים לא
❖
שיש שאלה בהקדש ולב"ש דאמרי אין
מתיר. פ"ה דלבית הלל
דשחוטי חוץ מהדדי: מה להלן.
ג
ה)
הקדש כגון דאמר:
יהא נוהג אלא בדור זה
ולא לדורות. ומאי חזית
שאלה בהקדש דתנן ו) ב"ש אומרים הקדש
נפקא להו מסברא ג תימה וכי ר' יוחנן
בשחוטי חוץ כתיב בהו דבר אל אהרן
דמקשת ליה הכי אקיש ליה
סבר כב"ש דבפ' נערה בנדרים (דף
ואל בניו ואל כל בני ישראל אף
טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש
הכי: האי מאי. כלומר הא
מוסף רש"י
ד
לא מצית למימר דבשלמא
עז:) משמע דנפקא ליה מזה הדבר
בנדרים אהרן ובניו כאילו כתיב בהם
האי זה וזה מאי עבדי ליה זה הדבר
בשלשה הדיוטות. דאהרן
התם גבי זה הדבר דהפרת
דאמרינן התם א"ר יוחנן חכם שאמר
וכל ישראל כדמפרש לקמן למאי
חד ובניו חד וכל ישראל
נדרים איצטריך לגזירה שוה
דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא
ז)
הרי תלתא, ומדכתיב בהו
לאקושי לזה הדבר דשחוטי
הלכתא: מה כאן ראשי המטות אף
בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם
כל ישראל ש"מ להכשיר
חוץ והואיל דאיצטריך
חייב ה ואינו חייב על המולק זה הדבר
להלן. בשחוטי חוץ ראשי המטות.
לא אמר ולא כלום דתניא זה הדבר
ג' הדיוטות (נדרים עח.)
.
לגזירה שוה להכי מדמינן
דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר
והא ראשי המטות כתיב.
ובסמוך מפרש לה: למאי הלכתא.
ליה לדורות כשחוטי חוץ
חכם מתיר ואין הבעל מתיר וי"ל דלר'
ח)
בהפרת נדרים, דמשמע
אבל הכא בבנות צלפחד
ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר
יוחנן לא נפקא מקרא אלא מסברא
בעינן גבי נדרים אהרן ובניו וכל
ו
ז
מומחין (שם). ביחיד
מאי גזירה שוה מצינן
ישראל: לומר שהפרת נדרים בשלשה
מומחה. להכשיר בהן יחיד
ולא מייתי ראיה מדתניא אלא דלא
למילף מיניה משום הכי
ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה הפרת
מומחה לרבים (שם). אף
לא ילפינן מיניה: מאי
הדיוטות. דכתיב לא יחל דברו הוא
אמר ולא כלום ולא משום דנפקא ליה
נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו נפקא
להלן ראשי המטות למאי
גזירה שוה. נאמר בשחוטי
מזה הדבר א"נ מזה הדבר דריש ואע"ג
אינו מיחל אבל אחרים מתירין לו [חגיגה י.]
הלכתא. דהא אקשינן
חוץ זה הדבר וגו' ונאמר
להו מדתניא וידבר משה את מועדי ה'
3
להו (שחוטי חוץ) להפרת
גבי הפרת נדרים זה הדבר
דאיצטריך להכי דרשי גזירה שוה ד
כגון שלשה דהוו בית דין כדאמרינן
נדרים (שם). שיש שאלה
מה להלן בשחוטי חוץ
אל בני ישראל ר' יוסי הגלילי אומר
אהרן ובניו וכל ישראל כיון דליכא למיפרך מידי:
בסנהדרין (דף ג.) ואפי' לשמואל דאמר
בהקדש. דפרשת שחוטי חוץ
מועדי
שייכא לגבי הקדש, וקמ"ל
מוזהרין דכתיב דבר אל
התם שנים שדנו דיניהן דין אלא
ושבת
ראשי המטות דנשאלין עליו,
אהרן ואל בניו ואל כל
שנקראו ב"ד חצוף הני מילי דיני ממונות אבל למישרי איסור נדר לא סגי בפחות מג' ולהכי אהני גזירה שוה כאילו נכתב בנדרים אהרן ובניו
דהקדש טעות אינו הקדש
בני ישראל זה הדבר וגו':
(שם). הקדש טעות הקדש.
אף כאן. גבי הפרת נדרים:
וכל ישראל לומר לך ששקולין כל ישראל להתיר נדרים ואפי' הדיוטות כאהרן ובניו: הא ראשי המטות כתיב. דמשמע מומחין: כדאמר רב
ואין שאלה להקדש, הקדש
אהרן ובניו וכל ישראל
חסדא. לקמן בשמעתין: ה"נ ביחיד מומחה. בקי בגמרא כלומר רב מובהק והאי דכתב ראשי לשון רבים מומחין דעלמא קאמר: למאי
טעות כגון שור לבן היוצא
מצו להפר ומשום האי
הלכתא. צריך ראשי המטות גבי שחוטי חוץ: שיש שאלה בהקדש. כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב לא יחל דברו והוא הדין לכל הקדשות
מביתי ראשון הקדש ונמצא
גזירה שוה ילפי' ליה מכל
שחור (ערכין כג.). ואינו
וכל משחוטי חוץ ולדורות
שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה
חייב על המולק. שאם מלק
משא"כ בבנות צלפחד:
כהקדש טעות איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת והוא הדין לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי
עוף בחוץ אינו חייב (נדרים
לומר שהפרת נדרים בג'
עח.). ואין בעל מתיר. זה
הדיוטות. דומיא דכל
בעי מיתשיל עלייהו וחוזרי' לטיבלן כדאמרי' בנדרים בשילהי פרק הנודר מן הירק (דף נט.): ולב"ש דאמרי אין שאלה. בשום הקדש בעולם דאפי'
הדבר אשר צוה ה'. דברים
ישראל כל דהו ישראל: והא
כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו דאע"ג דעוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות אפי' הכי גבי הקדש לא אמרי ב"ש
ככתבן, דאין בעל מתיר,
ראשי המטות כתיב. בהפרת
דכתיב אם הפר יפר אותם
נדרים דמשמע דבעינן
הכי דאפי' כשנעשה ההקדש בטעות הידוע למקדיש חשבי ליה הקדש גמור כ"ש היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו
❖
.
אישה (שם)
מומחין ולא הדיוטות:
החכם להתירו: דתנן ב"ש אומרים כו'. תחלת הפרק הוא במסכת נזיר [ל:]: הקדש טעות. כדמפרש התם [לא.] כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי
ומשני כדאמ' רב חסדא.
לקמן גבי מועדי ה' דביחיד
ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש ואמרינן בגמרא מאי טעמייהו דב"ש דילפי תחלת הקדש
מומחה סגיא לקדושי זמנים
מוסף תוספות
מסוף הקדש מה תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות ובית הלל סברי ה"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן: הקדש טעות
הכא נמי הפרת נדרים ביחיד
הקדש. וכיון דסבירא להו דהוי הקדש אפי' בטעות כ"ש דסבירא להו דכל הקדש שהוקדש בלא טעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם
א. דיש לומר דדעתו הוי
מומחה ואם אין מומחה
להקדיש מה שיצא מביתו
בג' הדיוטות: לומר שיש
לעשותו חולין על ידי שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה והקדש שטעותו ידוע למקדיש לבית הלל אפי' שאלה אין צריך שהרי הוא
ראשון ומה שאמר שחור
שאלה בהקדש. שאם אמר
עצמו יודע שלא נתכוין להקדיש את זה וכיון דחשבי ליה בית שמאי הקדש גמור אלמא שאילת חכם אין מועיל וב"ה אומרים כו' ואפילו
לפי שטעה והיה סבור
שור שחור שיצא מביתי
שהשחור יצא ראשון. נזיר
תחלה יהא הקדש ויצא לבן
שאלה אינו צריך: האי זה מאי עבדי ליה. זה דשחוטי חוץ וזה דראשי המטות מאי דרשי בהו דכיון דלית להו שאלה בהקדש לית להו
לא. תוד"ה כיצד.
מטעם שלא שלא חישב
גזירה שוה דזה זה כלל ואפי' למילף נדרים משחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל דאין גזירה שוה למחצה. ולקמן בעי להו
ב. דטעמיהו דב"ש לאו
בלבו שיצא אלא שחור
משום דחמירא להו
ובא לחכם לישאל על
הדיוטות מנא להו: על השחיטה. בחוץ חייב כרת דאפילו השוחט עוף קדשים בחוץ כדנפקא לן בתורת כהנים כ) ובזבחים (דף קז.)
מחשבה אלא שחמור
טעותו אם הקדיש אותו
מאו אשר ישחט ואינו חייב על המליקה של עוף בחוץ (ב) משמע דזה כענין שמפורש בפרשה חייב כדכתיב כי ישחט ולא כי ימלוק: ה"ג
הקדש שהוא תופס אפי'
שור שיצא לבן או לא
במחשבה הפך דיבור
ומחלוקת בית שמאי ובית
בתורת כהנים ל) ובנדרים בפרק נערה המאורסה [דף עח.] על השחיטה חייב ואינו חייב על המליקה. ולב"ה דדרשי ליה לג"ש נפקא להו מהיכא
וכ"ש שתופס בדיבור הפך
הלל היא: ולבית שמאי
דנפקא לן בת"כ ת"ל אשר ישחט על השחיטה חייב ואין חייב על המליקה: חכם מתיר. בלשון מותר לך מותר לך כדכתיב לא יחל
המחשבה ולפיכך אין
דלית להו האי היקשא.
שאלה בהקדש. רשב"א.
האי זה הדבר דשחוטי
דברו הוא דלא יחל אבל אחרים מוחלין לו ולשון היתר משמע להו לרבנן האי לא יחל. וטעם יש לדבר לפי שהחכם אינו מתיר ביום
ג. דחכם עוקר הנדר
חוץ ודהפרת נדרים מאי
שמעו כמו בעל בלא טענה אלא ע"י שמוצא לו חרטה ועקר את הנדר מעיקרו הלכך לא שייך ביה לשון הפרה אלא לשון התרה
מעיקרו וצריך לשון שיהא
עביד ליה: ואינו חייב על
שהתיר לו איסור ע"י הוראה וטענה גמורה אבל בעל מיפר לאשתו ביום שמעו בלא חרטה מגזירת הכתוב כמו והפר את בריתי
משמע עקירה גמורה
המולק בחוץ. א) דשחיטה
למפרע, ואילו בעל מיגז
בעינן לפנים ומליקה בכל
(דברים לא). כל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה: ואין חכם מפר. שאם אמר מופר לך לא אמר כלום דהכי משמע
גייז מכאן ולהבא, וצריך
מקום כשירה ומשום הכי
זה הדבר זה הדבור כמו שכתוב בפרשה מעכב לזה לשון התרה ולזה לשון הפרה והכי אמרי' בהדיא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עז:) א"ר
לשון שיהא משמעו כן
אצטריך זה הדבר: לחכם
וכו'. ריטב"א. ד. ואע"ג
מתיר שאומר לו מותר
יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול כו' ותניא
דאינה מופנה משני צדדין.
לך נדרך כדכתיב לא יחל
אידך זה הדבר בעל מיפר ואין חכם מיפר שיכול כו'. ולב"ה נפקא להו מסברא כדפרישית לעיל דבחכם שייך לומר לשון היתר ובבעל
שיטמ"ק בשם תוס' הרא"ש.
דברו הוא אינו מוחל אבל
אחרים מוחלין לו אבל אינו
לשון הפרה: הפרת נדרים בג'. היינו התרת חכם דבעינן ב"ד ג' הדיוטות או יחיד מומחה דה"ל כב"ד אבל הפרה ממש סגי בבעל
יכול לומר לו מופר לך
לחודיה ואפי' הדיוט והיינו דאמרינן בשילהי מסכת שבת (דף קנז.) דשאלה צריכה ב"ד הפרה אינה צריכה ב"ד. והפרה לדורות
דבבעל תלא רחמנא הפרה
כדכתיב ואם הפר יפר אותם
נפקא להו לב"ש מידי דהוה אשאר מצות דהאי זה כיון דאיכא למידרשיה למעוטי הפרת חכם והתרת בעל לא ממעטינן (ג) נמי דורות:
ביום שמעו:
מועדי
א) דברי רבינו צריך תיקון דהא אדרבה בפנים מצותו במליקה דוקא רק דבחוץ גזה"כ הוא דאינו חייב רק על השחיטה.