יש
נוחלין
פרק שמיני בבא בתרא
קכא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ושבת
בראשית אינה צריכה קידוש בית דין. ואם תאמר דבסוף
מועדי ה' נאמרו. כוליה מפרש לקמיה: מועדי ה'
צריכין קידוש.
לז א מיי' פ"א מהל' קידוש
א) [בנדרים עח. איתא רב
❖
אסי], ב) [לעיל קכ: וש"נ],
החדש הל' ה:
שהיו מקדשין את החדש על פי הראייה ומתוך כך מתקדש מועד בזמנו
פרק קמא דקידושין (דף לז:) נפקא לן מדכתיב מושבותיכם
ג) תענית כו:, ד) שם ל: [ע"ש
שלפי עיבור השנה ועיבור החדשים המועדים מתעכבין אבל המועדים
דאמרינן התם מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי איצטריך ס"ד
כמה שינוים], ה) [לעיל קכ.],
ו) [ויקרא כג], ז) [שם],
עצמן לא היו מקדשין כי אם החדשים
אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קידוש ב"ד כמועדות
כדתנן בר"ה (דף כד.) לגבי
תורה אור השלם
ח) [ויקרא כג], ט) [בראשית
קמ"ל ויש לומר דרשא דהתם אתיא
קידוש החדש שאב בית דין אומר מקודש
ב], י) [שמות יב], כ) ס"א
1 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי
בשבעה, ל) [פתיחתא דאיכה
כבן עזאי דדריש הכא מועדי ה'
וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש
מועדי ה' נאמרו שבת
בראשית לא נאמרה
הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
❖
רבה לג], מ) גליון, נ) ע"כ,
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ:
נאמר הפרת נדרים לא נאמר א אי נמי
שנאמר אשר תקראו אותם ו) קרי ביה
בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים
במדבר ל ב
אתם ותרי זימני מקודש מקודש נפקא
אפי' לרבי יוסי הגלילי צריכין תרי
2 זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ
לא נאמרה ר' א) יוסי בר נתן (א) גמיר לה להא
הגהות הב"ח
לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב
לן מדכתיב ז) מקראי קדש (ב) שהיו
קראי דאי לא כתיב אלא חד לא הוה
מתניתא ולא ידע ליה לפרושה אזל בתריה
בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים
ממעטינן אלא מומחין כתב קרא
מקדשין את החדש על פי הראייה וזהו
(א) גמ' רבי יוסי בר נתן הוה
אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם
דרב ששת לנהרדעא ולא אשכחיה אזל
גמיר: (ב) רשב"ם ד"ה
תיקון המועדות וקדושתן: שבת
אחרינא למעוטי אפי' הדיוטות:
תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:
מועדי ה' וכו' מדכתיב
במדבר לו ו
יום
בתריה למחוזא אשכחיה אמר ליה מאי
סליחה ומחילה. פירשתי בסוף
בראשית אינה צריכה קידוש. כעין
מקראי קדש וזהו תיקון
3 וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע
מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה
המועדות וקדושתן
שמקדשין המועדות על ידי קידוש
מרובה (ב"ק דף פב. ד"ה כדי):
בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ
כשהיו מקדשין את
יום
לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן
❖
שכלו בו מתי מדבר. בשנה
אמר ליה מועדי ה' צריכין קידוש בית דין
ראשי חדשים אין מקדשין אחד בשבת
א
החדש על פי הראיה
לְאִשָּׁה: שופטים כא א
הס"ד: (ג) ד"ה יום שנתנו
להיות שביעי שלו שבת אלא לעולם
אחרונה נמי מתו וידעו שכבר
שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין
וכו' עשה עוד מ' יום ומ'
יום שביעי שבת הוא בלא קידוש בית
כלתה גזרה כי כבר מתו כל בני כ'
סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיבי גבי
לילה מלמ"ד באב:
מוסף רש"י
דין ונפקא ליה מדכתיב מועדי ה'
(ד) תוס' ד"ה יום שכלו וכו'
ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו
ח)
מועדות תיבעי קידוש בית דין כמועדות קא
מועדי ה' צריכין קידוש
ט"ז אלף ופרוטרוט היה
יתירא דמצי למיכתב אלה אשר תקראו
לא חזר הדיבור שאין השכינה שורה
ראוי למות בכל שנה:
ב"ד. דכתיב אשר תקראו
משמע לן מאי מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים
אותם מקראי קדש. שבת בראשית קרי
לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות
(ה) בא"ד שלא היתה שמחה
אותם במועדם (נדרים עח:).
לא נאמרה מועדי ה' צריכין מומחין הפרת
לפני הדיבור אלא כשחזר
שבת בראשית אינה
לשבת משום דכל מועדות נמי כתיב
כדאשכחן גבי יעקב (תנחומא פ' וישב)
שאף כי לא אתמלי סיהרא
צריכה קידוש ב"ד.
נדרים אינה צריכה מומחין והא 1 ראשי המטות
בהו שבת שבתון הלכך קרי ליה שבת
שכל אותן ימים שנתאבל על יוסף לא
ידעו: (ו) בא"ד ונראה לר"ת
דחיילא וקדשה מאליה (שם)
.
❖
לפרש לפי מדרש:
בכלי לבן שאולין. שכולן
כתיב אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד
בראשית שמקודשת ובאה מששת ימי
שרתה עליו שכינה כדאמר [בשבת]
ב)
שואלות זו מזו אפילו עשירות
בראשית דבשבת ראשונה כתיב בו
(דף ל:) ולכך כל ימי אבילתן של ישראל
מומחה תנן התם אמר רבן שמעון בן גמליאל
כדי שלא לבייש כו' (תענית
ג)
כו:). יום שנתנו בו לוחות
בויכולו ויקדש אותו: גבי מועדות.
לא חזר הדיבור שבזכותן היה מדבר
מוסף תוספות
ט)
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר
אחרונות. שבי"ז בתמוז ירד
בפרשת שור או כשב (ויקרא כב):
עם משה כדאמרי' בריש מכילתא
באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים
משה מן ההר תחלה ושיבר
א. ושבת בראשית נפקא
מועדי ה' צריכין מומחין. ולא מקדשי
לאמר ר' יעקב אומר צא ואמור להם
את הלוחות, ובי"ח טחן את
להו ממושבותיכם דלכו"ע
יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי
העגל ודן את הפושעים
שבת בראשית אינה צריכה
בג' הדיוטות כהפרת נדרים ולא ביחיד
שבזכותן אני מדבר עמך שכל אותן
ועלה למרום, נשתהה שם
קדוש ב"ד, ומשמעות
שאין לו ד) בשלמא יום הכפורים יום סליחה
מומחה כהפרת נדרים אלא בשלשה
שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על
שמונים יום, ארבעים יום
דורשין איכא בינייהו.
ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות אלא
עמד בתפלה, דכתיב (דברים
רמב"ן. ב. שהרי ליכא
ישראל לא היה מדבר עם משה ואהרן
מומחין כדילפינן בראש השנה [כה:] אין לך
ט) ואתנפל לפני ה' ארבעים
ספיקא קמי קוב"ה ויודע
חמשה עשר באב מאי היא אמר רב יהודה
מומחה בישראל יותר ממשה רבינו
שנאמר ויהי כאשר תמו וכו'. וממדרש
יום וארבעים לילה, וארבעים
היה שנתבטלה הגזרה.
יום עמד כבראשונה, חשוב
ריטב"א. ג. [ו]זה דבר של
אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה
וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן
איכה שהיה רבינו שמואל מביא ראיה
מי"ז בתמוז ועד יום הכפורים
תימה האיך מיתרמו בכל
בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל
קשיא טובא שאם לא מתו בשנה
בזה מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא
והוו להו שמונים יום, י"ב
שנה חמשה עשר אלף בני
ה)
2
שנשתיירו מתמוז דהוא חסר
ששים לא פחות ולא יותר.
אהרן וגו' החדש הזה לכם י) ככם
אחרונה למה נתעכב הדיבור שנה
נוהג אלא בדור זה רבה בר בר חנה אמר
ושלשים דאב וכ"ט דאלול הרי
שם. ד. שלא מתו חמשה
מומחין ואין בית דין שקול ומוסיפין
ויותר שלא חזר ב ועוד ט"ז אלף
ע"א וט' דתשרי הרי פ'
עשר אלף ופרוטרוט בכל
רבי יוחנן יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל
עליהם עוד אחד: תנן התם. במס'
ופרוטרוט היה למות כל שנה ולפי
יום, וליל צום כפור השלים
שנה אלא דאשמועינן שכך
(ד)
דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר
כנגד לילו של י"ז תמוז דלא
עולה החשבון בכל שנה
3
תענית. ומשום דקאמר לקמן יום
מדרש איכה היו מתין חמשה עשר אלף
הוה בחושבניה, דהא נפק
אבל יש שנים שמתו יותר
איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה
שהותרו שבטים כו' נקט לה: שאולין.
ופרוטרוט בכל שנה ועוד למאן דאמר
ליה כבר בשעה שעלה, השתא
ויש שנים שלא מתו כ"כ
הוו להו פ' שלמין לילה
מאי דרוש ממנו ולא מבנינו רב דימי
כפי מה שהיו שנותיהם
שאפי' מי שיש לה היתה שואלת שלא
בירושלמי במועד קטן שכולן בני ששים
ויום, ובוקר יום כפור ירד
שהיו בני ששים, ולא היה
בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי
לבייש את השואלת מחמת שאין לה
מתו חידוש גדול הוא זה שצריך לומר
שהוא י' בתשרי, ואותו היום
יוצא לחפור אלא מי
נקבע ליום כפור, להודיע
שהתחיל ליכנס בשנת
כדאמרי' במסכת תענית (דף לא.) בת
שחמש עשרה אלפים ופרוטרוט נולדו
מדבר דאמר מר עד
שלא כלו מתי מדבר
❖
שמחל וניחם על הרעה
הששים. שם.
מלך שואלת מבת כהן גדול כו': יום
במצרים בכל שנה זה קודם זה ועוד
ג
לא
אשר דבר לעשות לעמו, ועל
כן נקבע צום כפור בי'
שנתנו בו לוחות האחרונות. כדתניא
שלא היתה שמחה (ה) מפני הדיבור
בתשרי. כך שמעתי (תענית
רבינו גרשום
בסדר עולם משה עלה בששה בסיון לקבל לוחות הראשונות וירד בי"ז
שחזר [אלא] שאז כי איתמלי סיהרא ידעו שפסקה גזרה מעליהם ועוד
כ)
שהותרו שבטים לבא
ל:).
זה בזה. דרחמנא אמר וכל
בתמוז דהיינו בסוף ארבעים יום עלה בי"ח ובקש רחמים בשביל עון
מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד והכתיב (שמות כג) את מספר
שבת בראשית לא נאמר'.
בת יורשת נחלה וגו' וכתיב
משום הכי קרי לה שבת
העגל שנא' ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר
ימיך אמלא ועוד אם מיהרו למות מאשתקד א"כ לא מתו בני ששים אותן
ולא תסוב נחלה ממטה למטה
בראשית כדכתיב וישבות
התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם (דברים ט) ובאותה שעה נתרצה
שהושלמו להן עשרים שנה בשעת יציאתם שלכך תלה בכ' שנה לפי
אחר כי איש בנחלתו ידבקו
ביום השביעי ומשמה של
בני ישראל, ועמדו והתירו
שבת זו א) שבת בראשית
שהיו בני כ' בצמצום ונראה לר"ת (ו) לפי מדרש איכה שלא מיהרו
הקב"ה לישראל ואמר לו למשה [שמות לד] פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים
דבר זה בחמשה עשר באב
ויש שבתות אחרות כדכתיב
וירד בכ"ח באב ופסל שני לוחות אבנים כדכתיב [שם] ויפסול שני לוחות
למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף
(שם). זה הדבר. אשר צוה
ביום הראשון שבתון
ה' לבנות צלפחד וגו'. זה
ועוד כתיב והיתה שבת
אבנים כראשונים וישכם משה בבקר ועלה בכ"ט באב ועשה עוד מ'
ופרוטרוט אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה כמו שמצינו בחזקיהו
מיעוט הוא, כלומר לא יהיה
הארץ וגו' ושבת של
יום (ג) מל' באב עד י' בתשרי שנאמר [דברים י] ואנכי עמדתי בהר כימים
דכתיב (מלכים ב כ) צו לביתך כי מת אתה והאריך לו הרבה
דבר זה נוהג אלא בדור
יום הכפורים ועוד כמה
זה, בדור של בנות צלפחד
שבתות לפי עניינן אבל
הראשונים ארבעים וגו' בי' בתשרי הוא יום הכפורים נתרצה המקום
מ) [והא דכתיב (במדבר כו) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן
(שם). שהותר שבט בנימין
שבת בראשית היתה לכל
בשמחה לישראל ואותו היום ירד משה והלוחות בידו: יום שהותרו
יפונה ויהושע בן נון היינו מאותן שראוין למות קודם שנתבטלה
לבא בקהל. לישא נשים,
השבתות: מועדי ה' צריכין
לפי שנשבעו ישראל מלהינשא
שבטים. הכי הוה קים להו: לבא זה בזה. שהותרו הסבת נחלה
הגזרה דכלב ויהושע היו בני ארבעים בשלוח מרגלים כדפרישית
קדוש בית דין. דכתיב אשר
להם כדכתיב בשופטים (שם).
תקראו אותם מועדי קדש
שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה והשתא
לעיל (ד' קיז: ד"ה מכאן) אי נמי בתחלה נגזר אפי' על בני כ' בצמצום
ממנו. מיעוט הוא, דכתיב
שמעברין את החודש ואת
מיהא אם נשתיירו עדיין בני אדם שהיו באותו הדור אכתי באיסורייהו
ולבסוף ריחם עליהם הקב"ה ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל
איש ממנו לא יתן בתו
השנים ומקדשין זמנים:
לבנימין, לא גזרו אלא מהם,
שבת בראשית אינה צריכה
קיימי אבל שאר בני אדם שלא היו באותו הדור מותרין. ויש מפרשים
הפחות בני עשרים וחדש שחדש בשנה אחרת חשוב שנה ולא יום אחד
אבל מבניהם לא גזרו (שם)
.
קידוש. משום דבכל שבעה
יום שהותרו שבטים שהרי בט"ו באב כלו מתי מדבר כדלקמן וטעות
כדאמרי' (מסכת פרה פ"א מ"ג) גבי פלגס שכל חדש שלם אינו לא שה
יום שכלו בו מתי מדבר.
ושבעה ימים שבת היא:
דתניא כל ארבעים שנה שהיו
מועדי ה' צריכין מומחה.
הוא בידם שהרי לא לדור המדבר נאמר אלא לבאי הארץ בערבות
ולא איל ונשארו בשנה אחרונה כל אותן שהיו בני כ' בצמצום] נ) הכי נמי
במדבר, בכל ערב תשעה באב
לקדשן: ביחיד מומחה.
מואב בסוף המ' שנה: יום שהותר שבט בנימן. כל הנך אמוראי
אשכחן בדילוג קץ זכו כי גר יהיה זרעך מיצחק לא זכו ועבדום וענו
היה הכרוז יוצא ואומר צאו
הא אין מומחה בג'
לחפור, והיה כל אחד ואחד
הדיוטות: יום שנתנו בו
לא פליגי אלא מר גמיר האי מרביה ומר גמיר האי מרביה: שכלו
אותם וכו' והשתא אתי שפיר דמשום חמשה עשר אלפים ופרוטרוט
יוצא וחופר לו קבר וישן בו,
לוחות האחרונות. חשוב
בו מתי מדבר. במדרש איכה ל) יום שבטל בו החפר דאמר ר' לוי כל
לשנה לא נתייחד הדיבור עד חמשה עשר באב של שנה אחרונה שהיו
שמא ימות קודם שיחפור,
מיום שנשתברו הלוחות
ולמחר הכרוז יוצא וקורא
הן ארבעים וארבעים יום
ערב תשעה באב היה כרוז יוצא הכל יצאו לחפור חפרין וישנין בהן
ראוין למות והיו עציבין בכך עד דאיתמלי סיהרא ומה שהקשה ר"ת
יבדלו חיים מן המתים, וכל
עד יום הכפורים: מאי
ובשחרית הכרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים והיו בודקין אותן
לפירוש הקונטרס למה נשתהה הדיבור שנה ויותר י"ל נמי שאין
שהיה בו נפש חיים היה
דרוש. והתירו לבוא זה
ונמצאו ט"ו אלף ופרוטרוט חסרין בכל שנה וכך עשו מ' שנה יום לשנה
השכינה שורה לא מתוך עצבות והן היו עציבין לפי שהיו סבורין למות
עומד ויוצא, וכל שנה היו
בזה והכתיב לא תסוב
עושין כן, ובשנת ארבעים
נחלה: ב) קודם מתי מדבר.
באותה שנה והאי דנקט נמי חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לאו
יום לשנה [במדבר יד] הרי מ' שנה בשנה אחרונה עשו כן בדקו עצמן ונמצאו
שנה עשו ולמחר עמדו כולן
שלמים אמרו שמא טעינו בחשבון וכן בי' בו וכן בי"א וכן בי"ב וכן
על כל שנה ושנה קאמר אלא רוב השנים ומיהו קשה על פירוש
חיים, וכיון שראו כך תמהו
ד
א) אולי צ"ל ומשמה של שבת
ואמרו שמא טעינו בחשבון
זו נקראו כל השבתות שבת
בי"ג ובי"ד עד דאיתמלי סיהרא כיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל
רבינו שמואל דלמה חפרו קברים בשנה אחרונה כיון שמאשתקד
החדש, חזרו ושכבו בקבריהן
בראשית: ב) נראה דצ"ל עד
הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט: דאמר
מתו כל אותן שהיו ראוין למות שכל אחד היה יודע בעצמו שלא היה
בלילות עד ליל חמשה עשר,
שלא כלו מתי מדבר לא היה
וכיון שראו שנתמלאה הלבנה
דיבור עם משה פה אל פה
מר כו'. ולכך עשו ימי משתה ושמחה על הדיבור
שחזר למשה:
מבן עשרים ועד ששים מפקודי משה ואהרן:
ולא מת אחד מהם, ידעו
וכמו דכתיב פה כו':
שבעה שחשבון חדש מכוון וכבר מ'
לא
שנה של גזירה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט (שם). דאמר מר כו'. לפיכך יו"ט הוא (שם).