יש
נוחלין פרק
שמיני בבא בתרא
קכד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אף
מוחכרת ומושכרת דלא חסרי בה מזוני. וא"ת אדתנא אבל
אף מוחכרת
ומושכרת בשבחא דממילא. קמיירי דאין מעלין לה
מח א מיי' פ"ג מהל'
א) [תוספ' בכורות פ"ו],
ב) [עיין תוס' כתובות צג.
נחלות הלכה ד סמג
היתומים מזונות. ואם תאמר ליתני רועה באפר ואנא ידענא דהוא
בנו בתים ליפלוג וליתני בדידה במוחכרת ומושכרת גופה
בד"ה רבי וכו'], ג) [בכורות
עשין צו טוש"ע ח"מ סי'
הדין למוחכרת ומושכרת היכא דלא
מחסרי מזוני ול"ל למיתני
בד"א דלא חסרי מזוני אבל חסרי מזוני אין הבכור נוטל פי שנים
נב:], ד) [לעיל יב:], ה) [לקמן
רעח סעיף ו:
❖
מט ב טוש"ע שם ס"י:
קלה:],
מוחכרת ומושכרת כלל דאיצטריך תו
רועה באפר ללמד עליהם
ויש לומר דהוה אמינא במוחכרת ומושכרת גופה דחסרי בה מזוני
נ ג מיי' שם הל' ח ופי"ב
דבדלא חסרי מזונות מיירי איצטריך
דוקא אין הבכור נוטל פי שנים
מהל' שכנים הל' ב סמג
סד"א כל מוחכרת ומושכרת לא
משום דהוי ראוי גמור דאין השבח
שם טוש"ע ח"מ סי' קעד
אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא קא
תורה אור השלם
סעיף ב:
שבחא דממילא הוא אלא ע"י בני
על גוף הפרה אבל בנו בתים ונטעו
אתי דלא חסרי בה מזוני מני ר' היא דתניא
נא ד ה מיי' פ"ג מהל'
1 כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה
אדם שחורשין בה ועובדין בה ולא
כרמים שהשבח על גוף הקרקע
נחלות הלכה ד סמג
יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל
אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו
א) א
עשין צו טוש"ע ח"מ סי'
אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא
לישקול בה בכור פי שנים קמ"ל
אימא שאין זה ראוי ויטול פי שנים קא
❖
נכסים לאחר מיתת אביהן ב) רבי אומר
רעח סעיף ו:
רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט
ואם
❖
אמר איני נוטל
דכיון דהיתומין עצמן אין חורשין בהן
משמע לן:
דברים כא יז
הַבְּכֹרָה:
אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח
ואיני נותן רשאי. אומר ר"י דנפקא
ואין טורחין בהן אלא אחרים שבחא
רבינו גרשום
ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא
דממילא חשבינן לה היכא דאין
מינה אם היתומין קטנים דיכול
גליון הש"ס
בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת
מני. ברייתא זו דקתני הניח
מעלין לה מזונות: הכי גרסינן מני
לומר הבכור איני נוטל פי שנים
רשב"ם ד"ה ירשו כו'
להם אביהם פרה וכו' דנוטל
רבי היא. ולא גרסינן ומני דלא
אביהן ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים
וישאר הקרקע לפני היתומין ולא
ודוקא מלוה בשטר. עי'
פי שנים: ר' היא דתנן אין
לקמן דף קמה ע"ב תוס'
יטול מהן דאין נזקקין לנכסי יתומין
קמהדר אתירוצא דלעיל כלל אלא
הבכור נוטל פי שנים בשבח
ב יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים
ד"ה ואין [הבכור]
ששבחו נכסים לאחר מיתת
❖
אלא אם כן רבית אוכלת בהן ולקמן
מילתא באפי נפשה היא דקבעי
ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי מאי
ובמהרש"א שם:
אביהן. אפי' שבחו מאליהם
גמרא: מני. הך ברייתא דקתני
מפיק מלתת לו שיכול למחול לו
דכל אשר ימצא לו בעינן:
טעמייהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים
1
רבי אומר הבכו' נוטל פי
בכורתו משום דעדיין לא אתיא
דנוטל בכור בשבח ששבחו נכסים
שנים בשבח ששבחו נכסים
מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא
הגהות הב"ח
ג)
ממילא לאחר מיתת אביהן רבי היא:
לידיה א ואפילו בלא קנין כדמשמע
לאחר מיתת אביהן. הואיל
לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה
(א) רשב"ם ד"ה ואם אמר
דשבחא ממילא קא אתי
בשבח ששבחו. ממילא אבל
לקמן (ג) דאמר דויתר בכל הנכסים
וכו' דסלקא דעתך אמינא
והכי נמי קתני ברייתא:
ורבי אומר אמר קרא פי שנים מקיש חלק
כשהשביחו יורשין הכל מודים דאינו
דמדאחיל בהא אחיל בהא אבל חלק
כיון: (ב) ד"ה בחפורה וכו'
ירשו שטר חוב. שהיה
בכי האי גוונא פליגי כצ"ל
אחד חייב לאביהן: בכור
בכורה לחלק פשוט
מה חלק פשוט אע"ג
נוטל פי שנים: ירשו שטר חוב. היינו
פשיטות לא יוכל למחול ולסלק עצמו
ותיבות שבחא דממילא נמחק:
נוטל פי שנים. משום
מלוה בשטר בכור נוטל פי שנים
באמירה בעלמא אם לא על ידי
דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא
(ג) תוס' ד"ה ואם וכו' לקמן.
דמלוה בשטר קלא אית ליה
❖
נ"ב בדף קכו ע"ב:
דכיון דמוחזק בשטר ועל פי
קנין ורבינו תם מפרש דאם אמר
ומשום דמוחזקין בשטר
מטא לידיה ורבנן
נמי הכתיב פי שנים
כמאן דגביא דמי: והואיל
השטר גובין את המלוה הרי הוא
כשיצא עליו שטר חוב על הבכור
ההוא ג למיתבא ליה ד) אחד מצרא ורבי נמי
דנוטל פי שנים בשטר
כאילו השטר השביח דהיינו נכסים
עצמו ולא על האחין איני נוטל
חוב. פורע נמי פי שנים
מוסף רש"י
הכתיב לתת לו ההוא שאם אמר איני נוטל
בחוב שמתחייב אביו בשטר
ששבחו ממילא. ומיהו אליבא דרבנן
ואיני נותן רשאי ומפסיד בעל חוב
בשבח ששבחו נכסים
(כולו). ואם אמר כו': מאי
ואיני נותן רשאי א"ר פפא ה) ד דיקלא ואלים
אינו נוטל פי שנים ומסקנא דמילתיה
ואין לו על היתומין כלום דלאו בעל
לאחר מיתת אביהם. דהוי
טעמא דרבנן. ת"ק דרבי:
ארעא ואסיק שירטון דכ"ע לא פליגי דשקיל
ליה ראוי ואין הבכור נוטל
עד דמטיא לידיה. דנותן לא
דרבי היא והכי מוכח לקמן בשמעתין
דברים דידהו הוא ולא הוי דומיא
הבכורה בראוי, דכתיב בכל
מצי יהיב ליה לאחריני. אף
כי פליגי בחפורה והוה שובלי שלופפי והוו
דרישא דאיירי דיצא על כולן שטר חוב:
[ע"ב]. $ ודוקא מלוה בשטר אבל מלוה על
אשר ימצא לו (ב"מ קי:). אחד
חלק בכורה עד דמטיא לידא
מצרא. שני חלקין שהבכור
דאבא לא מצי שקיל פי
פה ואפי' בעדים כיון דליכא שטרא
תמרי דמ"ס שבחא דממילא ומר סבר אישתני:
מספקא
ה
נוטל, אחד משום בכורה ואחד
שנים: מקיש חלק בכורתו
ומצי למטען פרעתיה לך דהמלוה
אמר רבה בר חנא אמר ר' חייא עשה כדברי
רבי עשה כדברי חכמים עשה
משום פשיטות, יהבינן ליה
לחלק פשוט מה חלק פשוט
אחד מצרא זו אצל זו, שהרי
אע"ג דלא מטא לידיה.
את חבירו בעדים אין צריך לפרעו
מספקא דאבא אלא ראוי לו אפי'
שניהן חלקו הן והרי הן כחלק
❖
בעדים [לקמן קע.] אפי' רבי מודה דלא
אחד (לעיל יב:).
הכי שקיל דפשוט נוטל
שקיל פי שנים דהא אין מוחזקין מחוב זה כלל דנימא הנכסים שבחו מעצמן: יצא עליהן שטר חוב. שחייב אביהם לאחרים. מילתא באנפי נפשה היא
בראוי כבמוחזק. אף חלק
בכורה נמי שקיל בשבחא
ודברי הכל ואפי' בלא ירשו שטר חוב מיירי: בכור נותן פי שנים. כי היכי דנוטל פי שנים שאותן נכסים נשתעבדו כולן למלוה: ואם אמר איני
דממילא אע"ג דלא מטי
מוסף תוספות
נוטל. פי שנים מכל ירושת אבי שהריני מוחל חלק בכורה ואטול חלק כפשוט ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים אלא כנגד מה שאני נוטל
לידיה: ורבנן נמי הכתיב פי
א. [ד]אכתי לא זכה ביה
שנים. אמאי לא דרשי כרבי.
רשאי וכשתובעו זה המלוה לדין אין בית דין יכולין לכופו לפרוע אלא כנגד חלק פשיטותו. ונפקא מינה שצריך זה המלוה לתבוע
דמתנה קריה רחמנא
ההוא דיהבינן ליה לבכור פי
את אחיו של זה לדין ואם אין יכול לכופם מפסיד או אם הלכו למדינת הים אין מורידין לבע"ח בקרקע עד דשמעו ב"ד טענת
ובמתנה כל דאמר אי
שנים: אחד מצרא. במקום
אפשי בה דבריו קיימין.
אחד נוחלין לו חלק בכורתו
האחין דמה ידעינן איזה טענה יש להן דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא דסלקא דעתך (א) כיון דבכור הוא זכי ליה רחמנא
רשב"א.
סמוך לחלק פשוט שיהו
פי שנים ואינו יכול לומר איני חפץ שיהיו שלי דבעל כרחו הרי הן שלו דמשעה שמת אביו ירש פי שנים עד שיפקירם או עד שימכרם
ניכרים שהב' חלקים במקום
אחד: דיקלא ואלים. שהי'
או יתנם לאחרים וצריך להגבות לזה המלוה כנגד פי שנים קא משמע לן דבעל כרחו לא זכי ליה רחמנא דכתב לתת לו כעין מתנה
קטן כשמת ושוב נתגדל.
אם ירצה לקבלה ואם ימחה שלא לקבל אין מזכין לו לאדם בעל כרחו דלא קרייה רחמנא ירושה אלא מתנה אבל מחלק פשיטותו
והכי נמי ארעא ומסקה
אינו יכול לומר כן שהרי יורש הוא בעל כרחו. ויש מפרשין ואם אמר איני נוטל בשטר חוב שיש לאבי על אחרים פי שנים וגם איני
שירטון. שנזדבלה מאליה
שהרוח הפריח שם זבל
נותן בשטר חוב היוצא עליו פי שנים רשאי ושיבוש גמור הוא שהרי השטר היוצא על אביהן אינו דינו לגבות משטר שיש לאביהן על אחרים
משדות אחרות או הקשין
דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אלא ממקרקעי הוא דקגבי הלכך אע"ג שמחל חלק בכורה מן השטרות של אביו כיון דבקרקעות הוא
שהיו שם בלו ונעשו זבל:
כולי עלמא לא פליגי.
נוטל פי שנים חייב להחזיר למלוה פי שנים: מאי טעמייהו דרבנן. דאפי' בשבחא דממילא לא שקיל חלק בכורה: עד דמטיא לידיה. דנותן
דשקיל משום דכל אשר
ואינו יכול ליתנה לאחרים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: מקיש חלק בכורה לחלק פשוט.
דפי שנים היינו שני חלקים חלק פשוט וחלק
ימצא לו קרינן ביה: כי
פליגי בחפירי והוי שובלי.
בכורה והזכירם בתיבה אחת דהוה מצי למכתב חלק אחד על אחיו: מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה. דכל ראוי שבעולם הבן יורש
שהניח להם אביהם חזיז
מאביו דהא לא איקריא ירושה מתנה דנימא אינו נוטל חלק פשוט אלא במוחזק אף חלק בכורה נמי. ומיהו ראוי גמור כגון שהשביחו יתומים לא
ונתגדלו עד שנעשו שבלים.
והכי נמי שלפופי והוו
שקיל פי שנים דלהכי אהני בכל אשר ימצא לו [דברים כא]: אחד מצרא. שני חלקים יטול במקום אחד כחלק פשוט שהוא חלק אחד ונוטל במקום אחד.
תמרי. שהניח להן אביהן
ונפקא מינה דכל מקום שנפל לו הגורל לחלק פשוט יטול שם
בלא גורל חלק בכורה ואם הן שני אחין ושלש שדות לא יפילו שלשה
תמרים מפריחין במקצתן
גורלות שנים לבכור ואחד לפשוט שהרי אם יפול חלק הפשוט בשדה האמצעי לא יזכה בו דאם כן נמצא נוטל הבכור בשני מקומות
ונעשים גדולים: דמר סבר.
רבי שבחא ממילא אתי
אלא שני גורלות יפילו ויטילום על שני שדות החיצונות ואיזה שיעלה לבכור יקח ויטול גם האמצעי שאצלו עמו. ורבי איכא למימר
וכל אשר ימצא לו קרינן
דהך סברא נמי דחד מצרא נפקא ליה מהיקשא: שאם אמר איני נוטל כו'. ורבנן נמי תרתי שמעת מינה מדכתיב לתת שמעינן
ביה: ומר סבר אשתני.
מכמות שהניח להם אביהם
דמתנה קרייה רחמנא ואינו יכול ליתן עד דאתיא לידיה דנותן ומדכתיב לו שמעינן דלא זכה בה בכור עד שתבא לידו שאם אמר איני נוטל
ולא שקיל:
רשאי: שאם אמר איני נוטל ואיני נותן. האי איני נותן לאו דוקא נקט ליה הכא דהא מקרא לא ילפינן ליה אלא מסברא דכיון דאין נוטל
ודאי לא יתן וה"פ ההוא שאם אמר איני נוטל לפי שאיני רוצה ליתן רשאי ואורחא דמילתא נקט שאין אדם רגיל לומר איני נוטל אלא מפני
שצריך להחזיר מה שהוא נוטל לאחרים דמה לו ולצרה ליטול כדי ליתן: דיקלא. קטן הניח להן אביהן: ואלים. שנתעבה אחרי כן. וכן הניח להן
ארעא ואסקא אחרי כן שירטון וזבל ונתייפתה בכך: דכ"ע. רבי ורבנן: דשקיל. דעדיין שמו עליו: בחפורה. שחת הניח להן ונעשו אחרי
שלופפי דקלים שהפריחו פירות ונעשו אחרי כן תמרים בכי האי גוונא (ב) שבחא דממילא פליגי: ומר סבר. רבנן: אישתני.
כן שובלי וכן
עשה. הדיין כדברי רבי: עשה. ולא נאמר טעה
העשב להיות
חטין והפרחים להיות תמרים דהוי דבר אחר ושם אחר:
בדבר משנה חוזר:
מספקא