קכד:
יש
נוחלין פרק שמיני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מספקא
ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו או אפילו
מספקא ליה. הא דאמרי' בעירובין (דף מו:) הלכה כרבי מחבירו אי
נב א ב מיי' פ"ג מהל'
א) [עירובין מו: פסחים כז.
כתובות כא. נא.], ב) ב"ק מג.
נחלות הלכה ה סמג
מחביריו. תימה דבכולי גמרא אומר דאין הלכה כרבי
אמרי' דוקא מחבירו כשחולק יחיד עליו אבל לא מחביריו דבכל מקום
לקמן קעה:, ג) [דברים טז],
עשין צו טוש"ע ח"מ סי'
❖
הלכה כחביריו והכא חביריו פליגי עליה: ואפילו מחביריו. בכל מקום
רעח סעיף ז: מחביריו והכא מספקא ליה ותו דרב נחמן דידיה אמר אפי' מחביריו
ד) אסור לעשות כצ"ל,
ה) [יבמות פב:], ו) [סנהדרין
וה"ה להך: אסור לעשות כדברי רבי. אסור לדון כן דקעבר אלא תטה
וקיי"ל כרב נחמן בדיני והא קיימא
לן דאין הלכה כרבי מחביריו
❖
פו.], ז) ר"מ,
ומפרש ר"ת דדוקא הכא מספקא ליה
משפטג) דהא אם עשה אינו עשוי כדמפ'
רבינו גרשום
אבל בעלמא לא וכן לרב נחמן אבל
לקמיה. קסבר הלכה כרבי מחבירו ולא
מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא
א
א)
אלמא קסבר מטין אתמר.
תורה אור השלם
קצת קשה דקאמר רב נחמן מותר
מחביריו. והאי דקאמר אסור לעשות
מחביריו או הלכה כרבי מחבירו ואפילו
ולא דרשי' לה בפרקא
לעשות כדברי רבי וכיון דסבירא ליה
כן ולא קאמר אין הלכה כרבי היינו
1 כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה
ולכתחלה לא עבדינן
מחביריו אמר רב נחמן אמר רב אסור לעשות
כוותיה. אבל אי עבד לא
יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל
הכא שהלכה כרבי מחביריו אמאי
משום דאמר לעיל כי האי לישנא עשה
כדברי רבי קא סבר הלכה כרבי מחבירו
מהדרינן: בשאר ספרי דרב.
אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא
קאמר מותר חייב לעשות הוה ליה
כדברי רבי עשה אמר איהו נמי אסור
זו מכילתא וספרי דלא
רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט
❖
ולא מחביריו ורב נחמן דידיה אמר מותר
קרי ספרי דבי רב אלא
דברים כא יז
לעשות: אמר רבא ד) (הלכתא) כרבי
למימר ותו דקאמר קסבר רבא מטין
הַבְּכֹרָה:
תורת כהנים לחוד: ומני.
לעשות כדברי רבי קא סבר הלכה כרבי
כו'. אהא הלכתא לא סמכינן אלא
איתמר כלומר מטין הדבר לעשות
[רבי] דהכי אמר לעיל:
מחבירו ואפילו מחביריו אמר רבא (א) אסור
אמר רב יהודה אמר שמואל
כרבנן לכתחלה ובכל הגמרא לא
אהלכתא דרב פפא דהוא בתרא לקמן
גליון הש"ס
אין הבכור נוטל פי שנים
בשמעתין (דף קכה:): מטין איתמר.
לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי קא סבר
קאמר מטין אלא על אותו שפסק
גמרא בכל אשר ימצא לו
במלוה. שאם חייב אדם
פרט. עי' לקמן דף קכו ע"ב
הלכה כמותו כדאמרי' בהכותב (כתובות
כך נאמר בבית המדרש מטין את הדין
לאביהן מלוה אין הבכור
מטין איתמר תני רב נחמן בשאר ספרי דבי
תוס' ד"ה והלכתא: שם א"ל
נוטל פי שנים משום דלא
דף פד:) גבי הלכה כר"ע מחבירו מר
אחר דברי חכמים לדון כן לכתחלה
רב $ בכל אשר ימצא לו פרט לשבח
אביי לרבה. כעין זה יומא דף
קרינן ביה בכל אשר ימצא
1
סבר הלכה איתמר ומר סבר מטין
ומיהו אי עבד כרבי עבד ולא מהדרינן
מו ע"א פסחים דף צג ע"ב
לו: מלוה. דלא אתא לידיה
שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן אבל
מו"ק דף ב ע"ב [עירובין
מיבעיא. אלא אליבא דרבי
איתמר והכא לא הוזכרה הלכה אלא
עובדא והכי מפרשינן לכל מטין
❖
מט:]:
דהאי מלוה לא אתא לידיה
שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן
על רבי ולא על רבנן ונראה לר"י דהכי
איתמר שבגמרא והכי אמרי' בהדיא
דאבוה: אלא הא דתניא.
שקיל ומני רבי היא תני רמי בר חמא בשאר
לעיל ירשו כו': לא לעולם
במס' [כתובות] (דף פד:): בשאר
מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו
רבנן. ודקא קשיא לך השתא
הגהות הב"ח
ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט
ספרי דבי רב. ספרא דבי רב היינו
ולא מחביריו שפסקו כך בהדיא:
שבחא דממילא אתי אמור
אין הבכור נוטל פי שנים במלוה.
(א) גמ' אמר רבא (אסור
רבנן כו'. אפי' הכי אצטריך
לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן
תורת כהנים ברייתא של ספר ויקרא.
לעשות וכו' עשוי) תא"מ ונ"ב
למימר דאינו נוטל דסד"א
כרבנן מוקי לה ובמלוה בשטר
שאר ספרי דבי רב קרי למדרש של
וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר
גירסת רשב"ם ותוס' היא
מלוה כיון דנקיט שטרא
אמר רבא הלכתא כרבי
מה שפירש הקונטרס לעיל גבי ירשו
ספר במדבר מוישלחו מן המחנה עד
בידיה כמאן דגביא דמי
מיתת אביהן דלא שקיל ומני רבנן היא אמר
ואם עשה עשוי: (ב) שם
ונוטל פי שנים קמ"ל דאפי'
שטר חוב בכור נוטל פי שנים שהשטר
סוף הספר אלה הדברי' כו' ומכילתא
נהרדעי לטעמייהו דאמר רב
רב יהודה אמר שמואל א אין בכור נוטל פי
הכי אינו נוטל: שלחו מתם.
הוי הגוף ומלוה הוי שבח אין נראה
דהיינו מדרש אלה שמות מהחדש הזה
נחמן גבו קרקע אין לו
מארץ ישראל לבבל: בכור
שנים במלוה למאן אילימא לרבנן השתא
גבו מעות יש לו ורבה
נוטל פי שנים במלוה.
דא"כ אמאי אמרי רבנן דאין הבכור
לכם עד סוף הספר כולהו אקרי
אמר גבו מעות אין לו
דכמאן דגביא דמיא: אבל
שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן לא
נוטל פי שנים דכיון שיחלקו שטרות
שאר ספרי דבי רב. והיינו דאמרינן
גבו קרקע יש לו כצ"ל:
לא ברבית. שחייב לו עובד
שקיל מלוה מבעיא אלא לרבי ואלא הא
(ג) רשב"ם ד"ה אבל לא וכו'
כוכבים משום דלא אתא
ויטול בשטרות פי שנים שהן הגוף
בעלמא (סנהדרין דף פו.) סתם מתני'
❖
דקשקיל מעות שהלוהו:
לידיה: מלוה מבעיא. דהוא
דתניא ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים
יטול גם השבח שיבא אח"כ שהיא
רבי מאיר סתם ספרא רבי יהודה
הדין דלא שקיל: אלא
אליבא דרבי. נוטל במלוה
בין במלוה בין ברבית מני לא רבי ולא
המלוה דהא פשיטא דאחר שיחלקו
סתם ספרי רבי שמעון סתם ה) סדר
פי שנים משום דמטא לידיה
מוסף רש"י
כל השבח שיבוא מחלקו שהוא שלו:
עולם ר' יוסי סתם תוספתא רבי
ו)
רבנן לעולם לרבנן ואצטריך סלקא דעתך
דאבוה אבל לא ברבית דלא
נהרדעי לטעמייהו. לפירוש
הלכה כרבי מחבירו.
נחמיה וכולן אליבא דר' עקיבא: פרט
אתא לידיה דאבוה: לעולם
אמינא מלוה כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא
במקום יחיד, ולא מחביריו.
אליבא דרבנן. ומשום הכי
לשבח ששבחו. ממילא: שהשביחו.
ר"ת דבסמוך דפי'
במקום רבים (פסחים כז.).
שקיל פי שני' [דמלו'] כמאן
דמיא בקא משמע לן שלחו מתם בכור נוטל
גבו קרקע יש לו. גבו
דרב נחמן אליבא דנפשיה אית ליה
כגון בנו בתים ונטעו כרמים או חסרו
דגביא דמיא: אמר ליה
פי שנים במלוה אבל לא ברבית למאן
יורשין קרקע במלוה שהלוה
נהרדעי לטעמייהו. דאמימר
בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו
מזוני או מעות בהוצאת נכסים
אביהם, יש לו לבכור פי
ורב נחמן נהרדעי הוו:
אילימא לרבנן השתא שבחא דאיתיה
להשביחן: אין הבכור נוטל פי שנים
אתי שפיר הא דקאמר הכא נהרדעי
שנים, דהוה ליה כמוחזק,
דאמר רב נחמן גבו קרקע.
דהאי קרקע אשתעבד ליה
ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל מלוה
בחוב של אביהן אין לו
במלוה. אפי' במלוה בשטר: אליבא
לטעמייהו דאמימר נמי סתמא
לאבוהון (ב"ק מג.) דכמאן
לבכור פי שנים משום דהאי
מבעיא אלא לרבי ולרבי ברבית לא והתניא
דמאן.
קאמר דנוטל פי שנים במלוה בין
כלומר כמאן סבירא ליה
דמשעבד בחיי אבוהון דמי,
קרקע לא שבק אבוהון
וקרינא ביה בכל אשר ימצא
גבייהו אלא מעות של מלוה
שהוצרך לומר כן: שבחא. דממילא
גבו קרקע בין גבו מעות אבל לפ"ה
רבי אומר בכור נוטל פי שנים בין במלוה
. גבו מעות
לו (לקמן קעה:)
זו היא ברשות אביהם ושבק
דמפרש בסמוך דרב נחמן אליבא
כגון חפורה והוו שובלי שמוחזק קצת
בין ברבית לעולם רבנן היא ומלוה כמאן
אין לו. פי שנים, דלאו
אבוהון גבייהו ומשום הכי
הני מעות הניח אביהן והוי
בכור נוטל פי שנים במלוה
באותן הנכסים: מלוה. דאינו מוחזק
דנפשיה אית ליה בין גבו קרקע בין
דגביא דמיא אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא
ראוי (ב"ק מג.). ורב נחמן
והיינו (טעמא) נהרדעי
גבו מעות אין לו לא יתכן הא דאמר
כלל במעות אלא בשטר דהוה ניירא
אמר גבו מעות יש לו.
לטעמייהו: רבה אמר גבו
איקלע אמימר לאתרין ודריש בכור נוטל פי
בעלמא מיבעיא: לעולם אליבא דרבנן.
נהרדעי לטעמייהו:
דכמוחזק דמי, שהרי מעות
קרקע יש לו. משום
שנים במלוה אבל לא ברבית א"ל נהרדעי
הלוה אביהם ומעות נטלו
גבו
דאחריות קרקע יש לו שכן
מעות יש לו. פי' הקונטרס
והך דקתני ירשו שטר חוב רבי היא:
(שם) ודמי טפי לאשר ימצא
כתוב בשטר דאי לא יהיב
לטעמייהו דאמר רבה גבו קרקע יש לו
ב)
(ב)
במלוה. של עובד כוכבים: אבל לא
משום דמעות יהיב ומעות
לו (לקמן קעה:). גבו קרקע
להו מעות טרפי מקרקע:
אין לו. דקרקע לא הניח
אבל גבו מעות אין לו.
גבו מעות אין לו ורב נחמן אמר גבו מעות יש
ברבית. אע"פ שכתוב בשטר ומלוה
שקיל ואין נראה דבפרק שור שנגח
❖
אביהם והוי ראוי (ב"ק מג.)
.
משום דלאו הני מעות שבק
לו גבו קרקע אין לו $ אמר ליה אביי לרבה
ד' וה' (ב"ק דף מג.) דפריך אמאי
כמאן דגביא דמיא הואיל ונקיט
אבוהון גביהון משום הכי
אינו גובה: אמר לי' אביי
דאוקי רבה ורב נחמן הא דאין בעל
שטרא אבל רבית אע"ג דנקיט שטר
לדידך קשיא לרב נחמן קשיא לדידך קשיא
לרבה לדידך. דאמרת גבו
מוסף תוספות
יורש [נזקי] אשתו לר"ע היינו דוקא
וכבר עבר הזמן משמת אביו לא
ז)
קרקע יש לו גבו מעות
מאי
א. ורבא נמי ה"ק בהא
אין לו קשיא. ולרב נחמן בר
דאין לך ראוי כזה דבר שלא היה שלו
בגרושה ולוקמה לרבה כגון שגבו מעות
מטין אתמר אבל בעלמא
פלוגתך קשיא: לדידך
ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דהוה ליה ראוי למה ליה למינקט קרקע
מעולם אבל מעות מלוה דקשקיל מעות (ג) הלוהו ונמצא השטר מוחזק
עשה כדברי רבינו לא
עשה כלום. רמב"ן.
דגבו מעות נמי הוי ראוי דהא דאמר הכא גבו מעות יש לו והוי מוחזק
בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון ובזה הכל מודים דמלוה
ב. ומוסיף הרשב"א: וכל
היינו משום דמעות יהיב מעות שקיל אבל התם גבי נזק דלא יהיב
שהניח משכון עליה שקיל פי שנים דבעל חוב קונה משכון וכן פסק ר"ח:
שיש לו מעות אי אפשר
מעות מודי רב נחמן דגבו מעות נמי הוי ראוי ואין לפרש דהכי פריך
הא דשלחו מתם פליגא אהך דרב יהודה אמר שמואל דלעיל ותרוייהו
לסלקו בקרקע ואפי' תולה
מעותיו באחר כופין אותו
ולוקמה לרבה בגבו מעות ולרב נחמן אף בגבו קרקע דהא לרבה נמי
אליבא דרבנן מר משוי ליה מוחזק כיון דנקיט שטרא ומר לא חייש
לטרוח ולמכור ולהביא
הוה מצי למינקט בין בגבו קרקע בין בגבו מעות דהכי אית ליה בפ'
לשטרא דניירא בעלמא הוא. וי"מ דהא דשלחו מתם במלוה של עובד
מעות דאלמא כשם שנתן
מעות כך דעת שניהם
גט פשוט (לקמן דף קעה:) אלא משום דלרב נחמן לא מצי למינקט אלא
כוכבים כדקתני אבל לא ברבית והך דרב יהודה אמר שמואל במלוה של
להשיב לו מעות. ג. והאי
חדא דהיינו בגבו קרקע נקט נמי לרבה חדא אלא נראה דטעמא דרב
ישראל ולא פליגי והבל הוא בידם דאדרבה איפכא מסתברא דבמלוה
טעמא שייכא בנזקין.
רמב"ן.
נחמן דאמר גבו מעות יש לו משום דדרך בע"ח לפרוע בחובם מעות
של ישראל הוי מוחזק טפי ממלוה של עובדי כוכבים אשר פיהם דבר
שוא: נהרדעי לטעמייהו. אמימר כרב נחמן סבירא ליה דתרוייהו
ולא קרקע והוי מוחזק בגבו מעות משום דסמיכי עלייהו ב אבל קרקע
שאין דרך קרקע ליתן בחובם לא סמכי עלה ולא הוי מוחזק ג:
הוו מנהרדעא כדאמר אמימר (לעיל ד' לא.) אנא מנהרדעא אנא וסבירא
לי כו'. דתרוייהו סבירא להו דמעות שאדם חייב לחבירו הוי מוחזק
לטעמייהו
בהן: גבו קרקע. בחוב מלוה אביהן אין לו לבכור פי שנים דמעות הלוהו ולא קרקע אבל גבו מעות יש לו שהרי מעות הלוהו ובמעות
חשבינן ליה מוחזק אליבא דשלחו מתם והיינו כאמימר דדרש בכור נוטל פי שנים במלוה דהיינו מעות ורב נחמן לפרושי אתא האי
דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה. ול"נ דהאי דאמרי' נהרדעי לטעמייהו לא בא למעט דברי רבה דאמר גבו קרקע יש לו דהא
אמימר סתמא דרש בכור נוטל פי שנים במלוה לא שנא קרקע ולא שנא מעות אלא למעוטי מדרב יהודה אמר שמואל אתא דאמר
לעיל אליבא דרבנן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואמימר סבירא ליה כדשלחו מתם וכרב נחמן ורבה דסבירא להו
כדשלחו מתם: גבו קרקע. מבעל חוב יש לו לבכור פי שנים דהאי קרקע אשתעבד לאבוהון בחייו
וכמי שהיה לו במשכון דמי וחשבינן
גבו מעות אין לו. דמלוה להוצאה ניתנה והני מעות אחריני נינהו וכאילו לא
ליה מוחזק ליטול
הבכור פי שנים:
הוחזק בם אביהן:
מ"ש