יש
נוחלין פרק שמיני בבא בתרא
קכז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמימר אמר אף אינו ממעט חלק בכורה. אותו טומטום שנקרע ונמצא זכר אם הוא פשוט ואינו בכור וכל נכסי האב תשעה מנים והן שלשה
סח א מיי' פ"ב מהל' נחלות
א) [צ"ל וילדו], ב) רש"ל גורס
רב שרביא קודם, ג) נדה כח.,
הל' ג סמג עשין צו
בנים בכור ופשוט וטומטום חולקים הנכסים תחלה לשלשה חלקים כאילו אין כאן כי אם בכור ופשוט והטומטום כמאן דליתיה ומגיע לחלק
ד) [בכורות מז:], ה) [שבת סג:
טוש"ע ח"מ סי' רעז סעי' ד:
הבכור ששה מנים שהן ב' חלקים לפי שהבכור נוטל פי שנים בפשוט נמצא חלק בכורה שלשה מנים חוזרים וחולקים הששה מנים הנותרים בין
וש"נ], ו) [ויקרא יב], ז) [צ"ל
ב ש"ע י"ד סי' רסו סעי' י
משנה], ח) [צ"ל המשנה],
בהג"ה:
שלשתן נמצא הבכור נוטל חמשה מנים והטומטום והפשוט נוטלין כל אחד שני מנים אבל אי הוה ממעט לא היה נוטל הבכור אלא ארבעה
❖
סט ג מיי' פ"י מהלכות
ט) רש"ל, י) [צ"ל פפא],
וחצי מנים פי שנים כנגד כל אחד דנהי
איסורי ביאה הלכה יח
אמימר אמר אף אינו ממעט חלק בכורה שנא' מדדרש
דאינו ממעט חלק בכורה אבל חלק
סמג לאוין קיא טוש"ע י"ד סי'
רבא שתי נשים שילדו
א
קצד סעיף ח:
תורה אור השלם
פשוט מיהא ממעט מכולן: מאי
במחבא כותבין הרשאה
וילדה לו בנים עד שיהא בן בשעת לידה
ע ד מיי' פ"ב מהל' נחלות
א) 1
טעמא וילדו לו בנים. והיה הבן
1 כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים
הלכה ו סמג עשין צו טוש"ע
זה לזה. ואם תאמר הא רב י)(פפי)
רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמנה
❖
ב (א) ב)
ח"מ סימן רעז סעיף יא:
הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת
הבכור מי שהוא בן בשעת לידה חולק
משמיה דרבא אמר דאין לו לבכור
דאמר קרא 2 אשה כי תזריע וילדה זכר וביום
שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים
הבכור כנגדו חלק בכורה וממעט
קודם חלוקה והיאך יבא ליטול בכורה
א
הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן
השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה רב מכח אידך ואור"י דאין זה בא אלא
מוסף רש"י
לחלק בכורה מן הבכור דהכי משמע
הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה:
דברים כא טו
שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה דאמר
❖
קרא כנגד הבנים משעת לידה יטול
מכח שליחות דהלכתא (ו) שליח שוויה :
2 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
ב
הובא בעמוד קודם
קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת
חלק בכורה דהיינו חלק גדול ולא
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר
כך
וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת
ימים עד שיהא זכר משעת לידה מיתיבי
נחשוב טומטום עמהם שלא יטול
ג)
מוסף תוספות
דְּוֹתָהּ תִּטְמָא וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי
הבכור אלא כנגד שנים מהם דכשהן
גהמפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה תיובתי' דרב שרביא תיובתא
יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
❖
א. ואם מכר קודם חלוקה
ויקרא יב ב-ג
מרובין ממעיט חלק בכורה: אף
לימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אי הכי תשב
לא עשה ולא כלום וא"כ
אין אמו טמאה לידה. שבעה אם
האיך הוא כותב הרשאה
לזכר ולנקבה ולנדה מיבעי ליה קשיא אמר רבא תניא כוותיה דר' אמי בן ולא
דהרשאה כמתנה. רשב"א.
גליון הש"ס
נקרע ונמצא זכר וגם לא שבועיים
ב. ועשו תקנה לענין
טומטום (ב) בכור ולא ספק בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא בכור ולא ספק
אם נמצא נקבה דכתיב וילדה זכר
רשב"ם ד"ה קשיא כו' אבל
שליחות כאילו היה קונה קנין
לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא
תיובתא. עי' לעיל דף נב ע"ב
גמור. תוס' ב"ק ע. [ו]כי
וטמאה והכי נמי כתיב ואם נקבה
❖
ברשב"ם ד"ה קשיא:
מלוה, דאע"ג דלא מצי
❖
כותבין הרשאה זה לזה א"ל רב פפא לרבא והא שלח רבין דבר זה שאלתי לכל
תלד וטמאה שבועיים ו). יולדת טמאה
לאקנויי מרשה בה. רמב"ן.
רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו
היא אע"פ שאינה רואה דם: אף אינו
ד)
הגהות הב"ח
נימול לשמנה. לדחות שבת כדדרשינן
כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה הדר אוקי רבא
רבינו גרשום
(א) גמרא רב שרביא צ"ל
(שבת דף קלב.) וביום השמיני ביום
אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משום
ה)
קודם רב שזבי: (ב) שם בן ולא
משום דבכור הוא. טומטום
אפילו בשבת: המפלת טומטום. וכל
ר' ינאי ד הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין
טומטום בכור ולא ספק. נ"ב
בכור. שנקרע: עד שיהיה בכור
זמן שלא נקרע מספקינן ליה בזכר
נראה דרבא קודם חזרה היה
בשעת הויי' משעת לידה וזה
הרשאה זה לזה שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדנו רבינו היו מוחזקין
מפרש ברייתא דה"ק בן ולא
היה ספק קודם לכן אם זכר
ובנקבה: אנדרוגינוס. שיש לו זכרות
טומטום כלומר אילו נכתב בן
הוא אם לאו: אמימר אמר אף
בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה
ונקבות: תשב לזכר.
ימי טוהר דזכר
ולא נכתב והיה הבן הייתי אומר
אינו ממעט בחלק. בשעה שאם
זה
אפי' טומטום השתא דכתיב
היו שני אחים בכור ופשוט וזה
וימי טומאה דנקבה שתטמא שבועיים
והיה הבן שיהא בן משעת הויה
טומטום שלישי כשיבואו
משעת לידתה אפי' אם לא תראה דם ומשבועיים ואילך תשב על דמי טהרה אם תראה דם עד ארבעים ללידתה דהיינו ל"ג ימי טוהר דזכר חסר
ולא טומטום [בכור ולא ספק
לחלק בין נכסים כמאן דלית'
פירוש ואילו] נכתב והיה הבכור
דמי ויחלוק עם אחיו פי שנים
ז' ימים שמנתה שבועיים לטומאה מספק: תיובתא דרב שרביא. דכלל כלל לא חשיב לה יולדת לא לטומאה ולא לטהרה: לימא תיהוי נמי
ולא נכתב והיה הבן הבכור הייתי
בכל הנכסים. אבל אותן שני
תיובתא דרב שיזבי. דאיהו נמי דריש לענין מילה עד שיהא זכר משעת לידה והוא הדין לגבי טומאת לידה ואילו האי תנא חשיב ליה זכר לענין
אומר אפי' טומטום נמי וקרא
חלקים חלק פשוט של בכור
דוהיה הבכור לא אתא אלא ללמד
טומאת לידה דקתני תשב לזכר: תנא. דמסכת נדה ספוקי מספקא ליה אי האי וילדה זכר להכי בעינן דליהוי זכר משעת לידה בין לגבי
וחלק אחיו פשוט יחלקו לג'
שיהא בכור משעת הויה דהיינו
ויקח טומטום חלק השלישי.
טומאה בין לגבי מילה ואזיל לחומרא ליתן עליו חומרי זכר דשמא לא דרשינן האי וילדה זכר להכי דבעינן דליהוי זכר אלא לכדאמרינן במסכת
הוכרו ולבסוף נתערבו לאפוקי
מ"ט לא ממעט דכתיב וילדו לו
נדה (דף לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ורב שיזבי נמי לחומרא קאמר דלא דחייא מילתו שבת דדלמא דרשינן וילדה זכר שיהא זכר
היכא שלא הוכרו כלל לכך כתב
בנים הנך דהוי' בנים בשעת
לך והיה הבן הבכור לאורויי
לידה ממעטי והוא לאו בן הוא
משעת לידה אבל רב שרביא לקולא דריש דקא פטר לה מטומאת לידה הלכך אי לאו דפשיטא ליה לא הוה דריש לקולא הלכך הויא ז) ברייתא
דוהיה קאי אבן למימרא דבעינן
משעת לידה: רב שזבי אמר אף
תיובתיה: אי הכי. דמספקא ליה היכא דנקרע ונמצא זכר אם אמו טמאה לידה אי לאו א"כ אמאי יהבינן ימי טוהר דזכר כדקתני לזכר
בן משעת הויה ולא טומטום
אינו נימול לשמנה. שאם חל
אבל לא בעינן בכור משעת הויה
שמיני שלו בשבת לא מחללינן
ולנקבה דהיינו ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה והלא שמא אם יקרע ימצא זכר ושמא איכא למידרש וילדה זכר לטהר את אמו מדין
ולפיכך אפילו [לא הוכרו כלל
עליה שבת דמחמרינן גבי
לידה ובין ימי טומאה בין ימי טהרה לית לה ואמאי יהבינן לה ימי טוהר כלל הכי הוה ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה וה"פ
כותבין] הרשאה זה לזה ובכור
שבת: רב שרביא אמר אף אין
דקרא לגופיה אתא דלא אייתר
אמו טמאה לידה. משום דכל
תשב לנקבה ימי טומאה דנקבה שבועיים אפי' בלא ראיית דם דלמא נקבה היא ולנדה לאחר שבועיים מיד אם תראה דם הויא טמאה נדה
כל עיקר ולבתר חזרה מההיא
זכר מטמא שבעה ימים כימי
(ג) מספיקא דלמא זכר הוה ואית לן למידרש עד שיהא זכר משעת לידה ולית לה ימי טוהר כלל. במסכת נדה [דף ל.] מקשינן למה הוזכר זכר
דר' ינאי קא מפרש רבא ברייתא
נדתה אבל הוא אינו מטמא
דה"ק בן ולא טומטום כלומר
כלל: מיתיבי. קא תנא במס'
כלומר בכל מקום דקתני לנקבה ולנדה למה לי למיתני לזכר בהדייהו אם ליתן לה ימי טומאה דזכר הא קתני תשב לנקבה וצריך שבועיים
אילו נכתב בן ולא נכתב והיה
נדה המפלת טומטום
ואם ליתן לה ימי טוהר דזכר הא קתני ולנדה דמשמע דלא ניתיב לה ימי טוהר כלל ומשנינן נפקא מינה שאם תראה יום ל"ד ללידתה
הבן כו' וכדפי' בכור ולא ספק
ואנדרוגינוס זה הוא זכר
פי' אילו נכתב והיה הבכור
ותחזור ותראה יום מ"א הויא מקולקלת למניינה שמא לא הוה לה ימי טוהר והיתה תחלת נדה בראיית יום ל"ד ובראיית מ"א הויא תחלת
ונקבה. וטומטום הואיל דלא
ולא נכתב והיה הבן הבכור
ידעינן מה הוא מחמרינן ותשב
זיבה ואם תראה שלשה רצופין צריכה ז' נקיים וקרבן או שמא זכר ילדה וראיית יום ל"ד היו ימי טוהר ועתה בראיית מ"א הויא תחלת
לא הייתי ממעט אלא טומטום
לזכר ולנקבה. כיצד יהבינן לזה
נדה הרי היא בספק זבה ונדה עד שתשב י"ז ימים נקיים כדמפרש במס' ערכין (דף ח.) ואם ישבה לה י"ז נקיים וראתה יום י"ח
בלחוד וקרא הכי קאמר דבעינן
(ד)
(ה)
ימי טהרה כזכר ארבעים יום
[בכור משע' הויה ולא] טומטום
ותו לא ומתוך אותן ארבעים
הרי היא תחלת נדה וזו היא דינה שאם תראה כל ז' ימים הללו או אם לא תראה כי אם ראייה ראשונה טובלת בליל שמיני ומשמשת עם
השתא מיתורא דבן קא שמעינן
תהא טמאה י"ד יום כדין יולדת
בעלה ואחר ז' ימים הללו באין י"א יום של ימי זיבה שאם תראה בתחלתן או באמצעיתן או בסופן שלשה ימים רצופין הויא זבה גדולה
תרתי כאילו נכתב והיה הבן
נקבה אלמא דמחמרינן גבי
והיה הבכור דוהיה אתרוייהו
טומאה. תיובתא דרב שרביא
וצריכה ז' נקיים וקרבן ולעולם לא תחזור לקדמותה להיות תחלת נדה עד אחר ז' נקיים ואם לא ראתה בכל י"א יום הללו עד י"ב הרי
קאי דבעינן שיהא בן משעת
דאמר דאין אמו טמאה לידה
היא תחלת נדה בכל המשפט אשר פירשתי ולכך נקראו י"א יום שבין נדה לנדה: קשיא. $ אבל תיובתא ממש אינה בשביל שחסר מן
הויה ולא טומטום ובכור [משעת
כלל והא הכי מחמרי' בה לזכר
הויה לאפוקי היכא] שלא הוכרו
ולנקבה. ולימא תיהוי תיובתא
ח) הברייתא דמצי למימר תני לזכר ולנקבה ולנדה: (הגה"ה. לכך הוזכר זכר שאם תראה יום ל"ד ללידתה אמרינן טמאה היא ואע"ג דאכתי
כלל ובזה מתיישבי כמה תמיהות
דרב שיזבי דאמר לעיל דלא
משכי ימי טוהר דזכר דמספקינן ליה בלא ולד ותשב לנדה וכי הדר חזיא ליום מ"א שהוא ח' לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום
בסוגיא זו גם לא צריך לפרש
דיינינן כזכר ודאי ואינו נימול
דקרא לא אתי למעוטי אלא
אמרינן ולד היה וזכר היה וראייה דיום ל"ד דם טוהר הוה והשתא הוא דהויא תחלת נדה והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ"ח שהוא
לשמונה בשבת אע"ג דנקרע
מאי דדמי טפי למעוטי כגון
ונמצא זכר והא הכא דאמרינן
שמיני לראייה אחרונה ואי לאו משום ספיקא דזכר הוי טבלה למחר ביום מ"ב ממה נפשך אי לאו ולד הוא הרי היא שומרת יום כנגד יום
דלא הוכרו כלל כו' [דמקרא
דתשב לזכר ארבעים אף על פי
ואי ולד הוה ונקבה הוה אכתי הוי דם טוהר עד שמונים וספיקא דזכר מקלקלא לה. וכן לענין נקבה כלומר וספיקא דנקבה מקלקלא לה
לא שמעינן טפי] אלא שיהא
שלא נקרע. ומשני לרב זביד
בכור משעת הויה דהיינו הוכרו
לא הוי תיובתא משום דהאי
עד פ"ח דלא טבלה עד פ"ח ט)[אי ראתה ביום ע"ד] ואי הוה פשיטא לן דלא ולד הוא הוה טבלה למחר ביום [פ"ב] דראיית פ"א בי"א
ולבסוף נתערבו וכיוצא בזה פירש
תנא דאמר תשב לזכר ולנקבה
יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקינן דלמא ולד הוה וראיית שבעים וארבעה דם טוהר אמרינן דהשתא הוא דהויא תחלת נדה. כן
רבינו אליהו דיכיר קאי נמי אבן
ספוקי מספקא ליה אי זכר הוא
השנואה לקמן בדף זה ע"ב
או נקבה היא משום הכי אזיל
פירשה רבינו שלמה זצ"ל (נדה דף ל:) ע"כ הגה"ה): בן. והיה הבן שיהא בן משעת לידה: ולא טומטום. ואע"פ שנקרע אחרי כן
בתוס' ד"ה כך: (ג) רשב"ם
לחומרא דתשב לתרוייהו לזכר
ונמצא זכר: כדרבי אמי. דטומטום שנקרע אע"פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים [לעיל קכו:]: אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי. אי לאפוקי
ד"ה אי הכי וכו' מספיקא דלמא
ולנקבה והם הכי נמי אזיל רב
זכר הוה. נ"ב ואף על פי דלעיל
שיזבי לחומרא הואיל דבשעת
ספק בכור פשיטא דלא שקיל חלק בכורה אא"כ מייתי ראיה שהוא הבכור: לאפוקי מדדרש רבא. דמסברא אית ליה ואתי קרא למעוטיה:
פי' אפילו כשנקרע ונמצא נקבה
לידה מספקא ליה אם זכר אם
שתי נשים. של אדם אחד: במחבא. ואין ידוע איזה קדם להיות ראשית אונו: כותבין הרשאה זה לזה. ואתי חד מינייהו ותבע חלק
אינה מטמאה [משום לידה וכן]
נקבה אזלינן לחומרא ולא
אין לה ימי טוהר אפשר לומר
מהלינן לי' בשבת משום דבן
בכורה מן האחין אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שהרי נתן לי חלקו ופסקינן לעיל [שם] יש לו לבכור קודם חלוקה ויכול
דנהי שכך הדין אליבא דרב
ודאי בעינן משעת לידה והאי
למכור וליתן חלק בכורתו לכל מי שירצה והך מילתא אתא קרא למעוטי דאע"ג דמדינא אית ליה גזירת הכתוב הוא שלא יתנו לו חלק
שרביא מ"מ כאן דפריך עלויה
לאו הכי הוא ומשום הכי לא
בכורה מן הספק: אמר ליה רב פפא לרבא. כשדרש כן: הוכרו. בשעת לידה אע"ג דלבסוף נתערבו כו' דהוה ליה בכור ודאי שעה
ה"פ את"ל דלא [דרשינן הכי]
קשי' ליה דהכא נמי מחמיר:
אלא דלגבי זכר אינה טמאה
אי הכי הוא. דמשום חומרא
אחת וקרא לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי כגון דלא הוכרו כלל דהוה ליה ספק בשעת לידה דהכי משמע והיה הבן
לידה אפילו הכי [ליתני ולנדה]
הוא אמאי לא מחמרינן בה כל
הבכור
שיהא בן משעת לידה ולא טומטום ושיהא בכור משעת הוייה ולא ספק. ושמעינן מהכא דהכי הלכתא דאם הוכרו ולבסוף נתערבו
דדלמא זכר הוה: (ד) בא"ד עד
חומרות דמצינן למימר ונימא
[דברים כא]
שתשב י"ז ימים נקיים. נ"ב כתב
דתשב לזכר ולנקבה ולנדה.
מיהא כותבין הרשאה: היו מוחזקין. לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו דאם כן אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין
מהר"ש לוריא ז"ל לפום ריהטא
הכי פירושא אם ילדה זכר
שאמרנו למעלה [דף קכו:] דהוו קרי ליה בוכרא: על אחד. מן הבנים מהו מי מהימנינן לאב במקום חזקה שמכחשת דבריו או לא:
קאמר הכי אבל לא דייקא אלא
מטמא ז' ימים ומכאן ואילך
ט"ו נקיים בעי' מאחר דראתה
לאחר מ' ימים כל דם שהיתה
ג' ימים ועם שתי ראיות האחרונות הוי י"ז ולא בעי' י"ז נקיים אלא בטועה ממש כדאיתא לשם דלא ידענא באיזה פרק היא עומדת משום
רואה סמוך לוסתה יושבת עליו ז' נקיים ואם ראתה באותן ל"ג (אפי' הכי) דם טוהר הוא. אבל אם חזרה וראתה יום שמיני יושבת
הכי בעי י"ז נקיים דשמא ב' ראיות הראשונות סוף זיבה הן וראייה השלישית התחלת נדה היא אבל הכא הראייה הראשונה ממ"נ או התחלת
יום כנגד יום ואם ראתה ג' ימים רצופין בתוך י"א יום הרי זו זבה גמורה וצריכה נקיים. והאי דקאמרינן הכי תשב לזכר ולנקבה ולנדה
זיבה או התחלת נדה הלכך לא בעי בין הכל אלא י"ז ימים חוץ מיום ראשון דהיינו ראייה ראשונה ולא בעי' אלא ט"ו נקיים וה"ה אי ראתה
כדאמר לא יהבינן לה ימי טוהר אלא אי חזי' ליום ט"ו הויא טמאה נדה. ומקשינן במס' נדה למה הזכיר זכר כיון דתני לנקבה ולנדה
כל ז' ימים לא בעי אלא י"א נקיים ודו"ק. עוד יש להקשות כשראתה ביום י"ח למה הוי תחלת נדה לימא שתחלת ראייה הוי זיבות וא"כ
לא אצטריך למיתני זכר דאי לענין טמאה לידה הא קתני תשב לנקבה ולנדה לא איצטריך לטמאה לידה דזכר דהוי בכלל י"ד דנקבה.
שלמו י"א ימי זיבה ואח"כ ז' ימי נדה וא"כ ביום י"ח חוץ מראייה הראשונה חזרה זיבות ול"ק מידי כי לעולם אינם מתחילין ימי נדות אחר
ואי לענין טהרה ימי טוהר קאמר לזכר הא קתני נדה כיון דקתני לנדה וש"מ דלית לה ימי טוהר אלא אי חזיא (ליום נ"א) הוי טמאה
שכלו כבר ימי זיבות אם לא שהיו כבר ימי נדות דלעולם אין זיבות אלא אחר ימי נדות ולשם בערכין הבאתי דברי הרמב"ן שכ"כ להדיא:
נדה אלא להכי תנא לזכר לחומרא דאע"ג דאין לה ימי טוהר יהבינן ליה דין דזכר להכי שאם תראה יום ל"ד ללידתה ביום ארבעים
(ה) בא"ד וראתה יום י"ח. נ"ב פי' כשימצא ודאי זכר: (ו) תוס' ד"ה מדדרש וכו' דהלכתא שליח שוויה. נ"ב הכי אסיקנא ב"ק דף ע ע"א:
שלמו ז' ימי נדתה ואם תחזור ותראה ליום מ"א תהי' מקולקלת עד מ"ח די"ל ביום מ' שלמו ימי טוהר דזכר וכיון שראתה למחר יש
לה שוב דין נדה ואינה טהורה עד מ"ח דאי לא תנא לזכר אמרינן בסוף מ' שלמו ימי נדתה ומה שראתה ביום מ"א היינו בתוך י"א
יום דהויא שומרת יום כנגד יום וטובלת ביום מ"ב ומשמשת אלא להכי תנא לזכר דאסורה עד מ"ח. וכן לענין נקבה אם תראה ליום ע"ד ותחזור ותראה ליום פ"א תהיה מקולקלת עד פ"ח ומשום הכי איצטריך למיתני זכר. והכא נמי אי משום חומרא הוא ליתני לזכר
ולנקבה ולנדה אלא ש"מ מדלא קתני הכי [ש"מ] דלאו משום חומרא הוא. וקשיא לרב שיזבי דמחמיר: שילדו שני זכרים במחבא. בלילה בהחבא בלא נר או ביום בחושך בלא אור ושתי הנשים היה להם בעל אחד בחור והיו מבכירות ואין ידוע אי זה מהן בכור איזה נולד
קודם ונולד לו שוב בנים אחרים כשיגדלו ויבואו לחלק ירוש' אביהן עם אחיהם יכתבו אחד מאלו שני ספיקי בכורות הרשאה לאחיו כדי ליטול פי שנים ויאמר לאחיו אם אני בכור תנו לי פי שנים בשביל עצמי ואם אחי הבכור ולא אני תנו לי פי שנים בשבילו שהרי בידי
הרשאה שהרשני על חלק בכורתו ויחלקו הבכורה ביניהם ולאפוקי מיהא אתי האי דרשא לשני זכרים שנולדו במחבא והוכרו מעיקרא איזה מהן בכור ולבסוף נתערבו ולא הוכרו כותבין הרשאה זה לזה משום דכתיב יכיר והרי הוכר מתחלה: בני אקרא דאגמא. כפר שעומד
באגם: היו מוחזקין בו בני אדם. באחד שהוא בכור ואמר אביו על אחד מאחיו שהוא בכור מהו. מי אזלינן בתר דמוחזק לן שהוא בכור או בתר אביו אזלינן דאמר קים ליה בגויה: שלח להו כותבין הרשאה זל"ז משום ספיקא דלא אזלינן בתר חזקה א) דאבוה:
א) צ"ל דאבוה מכחיש ליה לחזקה.