קכז:
יש
נוחלין פרק שמיני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כך
נאמן לומר
זה בן גרושה כו'. תימה לפי שנאמן לבכר יהא
זה לזה. המוחזק ואותו שאמר אביו עליו שהוא בכור וטעמא מפרש
עא א מיי' פ"ב מהלכות
א) יבמות מז. קדושין עד.
[עח: כל הסוגיא], ב) [עיין
נחלות הל' יד סמג עשין
ואזיל: [מה נפשך]. כמאן סבירא ליה שמואל: אי כר' יהודה.
נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה ויש לומר
צו טוש"ע ח"מ סי' רעז
תוספות בכורות מו: ד"ה
לקמן: יכיר. קרא יתירא הוא: יכירנו לאחרים. רבי יהודה
כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו
מ"ט], ג) [לעיל עט: וש"נ],
סעיף יב:
עב ב מיי' פט"ו מהלכות
ד) נ"א משני, ה) [כתובות
קאמר לה: נאמן אדם לומר. ואע"פ שמחזיקין אחר בבכור: כך
הקטנים נאמן לומר שהוא בכור ואם כן עושה בניו הגדולים ממזרים
כז:], ו) [לאחר רש"ש], ז) צ"ל
איסורי ביאה הל' טז
נאמן לומר זה בן גרושה הוא. לאחר
שמאיש אחר הם והכי נמי נאמן לומר
סמג לאוין קטז טוש"ע
רבנן וסיפא ר"י. רש"ל, אבל
שהוא בן גרושה ורבינו אליהו מפרש
שגרשתיה החזרתיה וילדה לי זה או
אה"ע סי' ד סעיף כט:
בדפו"ר ד"ה ואמר אביו הוא
זה לזה מה נפשך אי כרבנן סבירא ליה לישלח
עג ג מיי' פ"ב מהל' נחלות
לפני ד"ה ה"ג וניחא הגירסא
דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר
שנשא אשה גרושה. וסברא הוא
להו כרבנן אי כרבי יהודה סבירא ליה לישלח
רישא ר"י וכו' ולפנינו סודר
הל' יד סמג עשין צו
❖
בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא
מדכתיב יכיר מה לי בכור מה לי לדבר
הרשב"ם ע"פ המהרש"ל,
טוש"ע ח"מ סימן רעז סעיף
להו כרבי יהודה מספקא ליה אי כרבי יהודה
יב:
אחר: בן גרושה. וחלל הוא. בן חלוצה
בן שנואה דהיינו שנואה בנישואיה
עד ד מיי' פ"ד מהלכות
אי כרבנן מאי היא דתניא א) 1 יכיר יכירנו
כדמפרש בפ"ב דיבמות (דף כג. ושם)
חלל מדרבנן גזירה חלוצה אטו גרושה
נחלות הל' ג סמג עשין
תורה אור השלם
לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר
א
צו טוש"ע ח"מ סי' רעט
כגון חייבי לאוין שנשא כהן גרושה
ואע"ג דנפקא לן ביבמות (דף כד.)
1 כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה
סעיף ג:
זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני
ומיהו כשם שנאמן לומר משמע דממה
מדכתיב ואשה גרושה הא אמרינן
עה ה מיי' שם הל' ד
יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל
בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה
טוש"ע שם סעיף ד:
התם דקרא אסמכתא בעלמא: וחכ"א
שנאמן לבכר יליף אבל בירושלמי בפ'
אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא
ב
עו ו מיי' שם הל' ג טור
רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט
❖
❖
אינו נאמן. לא בבכור ולא בחלל וכגון
בן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן א"ל רב
עשרה יוחסין משמע כפירוש רבינו
ש"ע שם סעיף ג:
דברים כא יז
הַבְּכֹרָה:
שמוחזקין באחר שהוא בכור. וקרא
אליהו ופוסק בה"ג דהא דפסקינן לקמן
נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לרבי יהודה
הלכה כר' יהודה כדשלח ר' אבא היינו
ד) מוקי בצריך היכרא כגון שבאו
היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן ב) יכיר למה לי
מוסף תוספות
גליון הש"ס
דוקא כשפוסל ע"י הכרת א בכורה אבל
מחדש בכאן ואין מוחזקין באחד מהן
בצריך היכרא למאי הלכתא למיתבא לו פי
גמרא וחזר ואמר עבדי.
א. כגון שהוא אומר על
אין הלכה כר' יהודה שיהא נאמן לומר
מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב
עי' בחידושי הרמב"ן לעיל
קטן ממנו שהוא בכור
שנים לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה
❖
מהימן: למאי הלכתא. אדרבנן קפריך
זה בן גרושה ואין נראה לר"י דאמר בפ'
דף לג ע"ב ד"ה אר"נ:
דממילא מיפסל אידך. ר"ן.
במתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא בנכסים
רשב"ם ד"ה אינו נאמן
החולץ (שם דף מז.) ההוא דאתא לקמיה
דאוקימנא בצריך היכרא דבשלמא
כו' כדכתיב יכיר. עי' לקמן
שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם
דרב יהודה אמר ליה נתגיירתי ביני
לרבי יהודה טובא אשמועינן קרא
ג)
דף קלד ע"ב ברשב"ם ד"ה
רבינו גרשום
❖
ליורשו וצ"ע:
מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי
לבין עצמי אמר ליה נאמן אתה לפסול
דמהימנינן ליה לאב אפילו במקום
יכיר יכירנו. האב לאחרי':
עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך
חזקה ויהבינן ליה פי שנים דסד"א
בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס: ת"ר היו
ג
וחכמים אומרים אינו נאמן.
ופריך והתניא ר' יהודה אומר יכיר
ניזיל בתר חזקה וניתיב פי שנים
דבתר חזק' אזלינן. אלא
הגהות הב"ח
מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר
רבנן דאזלי בתר חזקה יכיר
ומשני אמר רב נחמן בר יצחק דהכי
למוחזק לנו דליכא למימר גבי אב
(א) תוס' ד"ה בנכסים וכו'
שהוא בכור נאמן היו מוחזקין בו שאינו בכור
למה לי דהא משמע יכיר
קאמר לדבריך כותי אתה ואין עדות
מגו דאי בעי יהיב ליה במתנה פי שנים
בנכסים דלא עבידי. נ"ב ע"ל
דאביו יכירנו לאחרים
❖
ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן רישא רבי
בדף עט ע"ב:
ונאמן. ומשני לעולם בתר
לכותי ופסק התם הלכה כרב נחמן
כי אמר נמי עליו שהוא בכור נאמן
חזקה אזלינן ולמאי הלכתא
יהודה וסיפא רבנן א"ר יוחנן דאמר בני הוא
בר יצחק משמע דאי לאו דאין עדות
דהא קיימא לן דמה לי לשקר במקום
כתיב יכיר בצריך הכרה.
$ וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן עבדי הוא
שאם אין מוחזק לן מהאי
מוסף רש"י
לכותי היה נאמן לפסול אע"ג דליכא
עדים לא אמרינן ה) אלא לרבנן למאי
אי בכור הוא או לא צריך
בנכסים
וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי כעבדא
שנפלו
הכרת בכורה:
הלכתא כתב יכיר לצריך היכרא שהאב
יכיר. את הבכור בן השנואה
אביו להכירו לאחרים אבל
יכיר, יכירנו לאחרים. שאם
אי מוחזק הוא לן בתר חזקה
כשהוא גוסס. הכי נמי הוה מצי
קאמר וחילופיה אבית המכס היה עובר על
נאמן להכירו לאחרים דאי למיתבא
ה
אין ב"ד מכירים אותו נאמן
דרבים אזלינן ולא בתר
לשנויי (א) בנכסים דלא עבידי דאתו
ליה פי שנים אמאי צריך קרא סברא
בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי
עליו אביו לומר זה בני
האב: למאי הלכתא. צריך
בכור ליטול פי שנים (יבמות
להכירו למיתן ליה פי שנים
אלא חדא מתרי טעמי נקט:
הוא דנאמן על ידי מגו דלא יהא האי
הוא נאמן אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא
מז.). זה בן גרושה. וכהן
לא יהא האי בן אלא אחר
בכור אלא אדם נכרי ואעפ"כ יכול
הכי
חלל הוא (שם). וחכמים
אם רוצה האב ליתן מתנה
אינו נאמן מיתיבי היה משמשו כבן ובא ואמר
אומרים אינו נאמן. אבן
היה ליתן לו במתנה כל נכסיו הלכך
לאחר ואומר הבו ליה מי לא
בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי
גרושה ובן חלוצה הוא דפליגי
יהבינן ליה לאחר הא נמי
מה לו לשקר במאי דאמר שהוא בכור
(קדושין עד.) אבל לענין בכור
מאי שנא: לא צריכא
הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן אר"נ בר יצחק התם דקארו ליה עבדא מצר
ו
הא בלאו הכי יכול ליתן לו פי שנים
. בצריך
לא פליגי (שם עח:)
בנכסים שנפלו לו לאחר
היכרא. קרא לבכור הוא
מיכן. שאם אמר תנו לאחר
מאה מאי מצר מאה מצר עבדא ק' זוזי שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר
שיאמר הבו ליה במתנה מנכסי: לא
דאתא וכגון שבא ממדינת
פלוני נכסים שאני עתיד
לחבירו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי
צריכא. הא דאשמעינן קרא דמהימנינן
הים ולא הוחזק לנו בבכור
להרויח לא יהבינן ליה כלל
אלא על פי אביו (שם).
לאחר מכאן דאין אדם
לאב אלא בנכסים שאינו יכול ליתן לו
אתה
למאי הלכתא. ופרכינן
מקנה דבר שלא בא לעולם
באותה שעה שאמר עליו שהוא בכור כגון בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן לאחר שאמר בני זה בכורי הוא דליכא למימר בההיא שעתא מגו דהא אין
למאי הלכתא אשמעינן קרא
אבל אי עביד הכרה להאי
דאביו נאמן עליו, למיתבא
בכור תנו לו פי שנים בנכסי
אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: ולרבי מאיר דאמר כו'. דהא רבנן דרבי יהודה היינו ר"מ דאמר [קידושין סב:] אדם מקנה גבי אומר לאשה הרי את
לו פי שנים, פשיטא דנאמן
שארויח יהבינן ליה מה
מקודשת לי על מנת שאתגייר כו' [שם סג.]: בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דתנן במסכת שמחות (פ"א ה"א) הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ובר
ו)
. מי לא
למה לי קרא (שם)
שאין כן באחר: ולר' מאיר
יהיב ליה. מגו דאי בעי
ירושה הוא ולהנהו נכסים איצטריך יכיר שיטול בהן הבכור פי שנים דבהנהו ליכא מגו דאפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם
הא אמר אדם מקנה וכו'
למיתב ליה כולהו נכסי יהיב
אפי' לאחר יכיר למה לי.
הני מילי כגון נכסים שנופלים לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אינו יכול לדבר ואין בו כח ליתן והלכך לא מצי לאקנויינהו
ליה, מהימן נמי למיתבינהו
אכתי איכא למפרך לא יהא
מקמי דאתו לידיה דהא אפילו בשעה שבאו לידו אין יכול להקנותן וכל שכן מקודם לכן ובלאחר מיתה לא מצי לשנויי דאין בכור נוטל
ניהליה בדיבורו בתורת בכורה
אלא אחר: לא צריכא
(שם). שנפלו לאחר מכאן.
בנכסים שנפלו לו כשהוא
בראוי: הכי גרסינן היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. כרבנן דבמקום חזקה לא מהימנינן ליה לאב: ואמר אביו
לאחר שאמר לפנינו בכור הוא
גוסס. דאפי' ר"מ דאמר
על אחר שהוא בכור נאמן. כר' יהודה: רישא ז) ר' יהודה וסיפא רבנן. בניחותא: וחזר ואמר עבדי הוא. בין בתוך כדי דיבור בין לאחר
נפלו לו והוא רוצה לילך לדרך
אדם מקנה דבר שלא בא
רחוקה ומעיד עליו שאם
לעולם הכא מודי הואיל
זמן אמר כן על אותו שאמר עליו מתחלה בני: אינו נאמן. במאי דאמר השתא עבדי. וליכא למימר האי דקרי ליה מתחלה בני משום
יפלו נכסים של אב או אחד
דבגסיסתו נפלו לו לא
דאוהבו כבנו דאין דרך לקרוא לעבדו בנו והלכך אחר טענה ראשונה נלך דהואיל וזאת האחרונה אינו פירוש כי אם הכחשה אין לנו לילך
ממורישים לפניו בחייו יטול
יהבינן ליה. דלהכי אמר ר'
זה בהן חלק בכורה, דלהכי
מאיר אדם מקנה דבר שלא
אחר טענה אחרונה דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני $ כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: וחזר ואמר בני נאמן.
אי לאו דאשמעינן קרא ליכא
בא בעולם הכא מודי דאיהו
במאי דאמר השתא בני דאינו סותר דבריו הראשונים אלא מפרש הוא עבדי דקאמרי בני הוא והאי דקאמר עבדי לפי שהוא משמשו יותר
מיגו דאי בעי למיתבינהו,
[לא] מצי למיתן אבל גבי
דהשתא לא מצי יהיב, דאין
מדאי כאילו הוא עבדו אבל ברישא לא שייך לפרושי הכי דעבדו הוא כדאמר השתא והאי דקרי ליה מעיקרא בני לפי שאוהבו כבנו דאין דרך
בכור אף על גב דאיהו גוסס
אדם מקנה דבר שלא בא
יהבינן ליה היכא דהכירו
האדון לייחס לעבדו ולקרותו בנו בשביל שום חיבה: אבית המכס. לשם רגיל לקרוא לעבדו בנו להבריחו מן המכס אבל לבנו לא יקרא
לעולם, והשתא שקיל להו
מחיים ומשום הכי צריך
לעולם עבדו שהרי גורם לעצמו הפסד על חנם: ואמר בני. אל המוכסים: וחזר ואמר עבדי. כשעבר משם והלאה: נאמן. במאי דחזר ואמר
בתורת ירושה (שם). כשהוא
הכרה להיכא דלא מוחזק לן
גוסס. לאחר שהעיד כך אהני
אבל אי מוחזק לן בתר
עבדי דודאי מעיקרא הוה קרי ליה בני בשביל יראת המכס: וחזר ואמר בני אינו נאמן. אלא ודאי עבדו הוא כדאמר מעיקרא דאילו
ליה שאם יפלו לו נכסים
חזקה דידן אזלינן: רישא
היה בנו לא היה אומר למוכסים שהוא עבדו: ה"ג מיתיבי היה משמשו כבן ובא ואמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן היה משמשו
כשהוא גוסס שיטול זה בהן
רבנן. דבתר חזקה דידן
חלק בכורה, ואי לאו דהימניה
אזלינן: וסיפא ר' יהודה.
כעבד ואמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן. ומסיפא קפריך ליה לר' יוחנן. וה"פ היה משמשו כבן מלביש ומנעיל מכניס ומוציא אבל
קרא לאב להכירו, משום מגו
דבתר אבוה אזלינן: מאי
עבודת עבד לא ורבותא נקט דאע"ג דמשמשו כבן ואיכא למימר האי דקרי ליה בנו משום דמשמש ליה כבן אפי' הכי כי חזר ואמר עבדי אינו
לא זכה בהן, דמודה ר'
טעמא להיכא דאמר עבדי
מאיר באומר נכסים שיבואו
וחזר ואמר בני נאמן. דהאי
נאמן במאי דקאמר לבסוף אלא נלך אחר לשון ראשון דודאי בנו הוא דאין דרך לקרות לעבדו בנו אפי' היכא דמשמש ליה כבן שאין
לי כשאהיה גוסס נתונים לך
דקאמר עבדי משום
האדון מחבבו כל כך לקרותו בנו: היה משמשו כעבד ואמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן. במאי דקאמר בני ואף על גב דאיכא למימר
שלא אמר כלום, הואיל ובשעה
דמשמש ליה כעבדא:
שבאים לעולם לאו בר מתנה
וחילופיה אבית המכס.
דמעיקרא קראו עבדו משום דמשמשו כעבד ולא משום דעבדו הוא. וקשיא לר' יוחנן דאמר אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן דר' יוחנן אפילו
הוא, ולהכי נקט כשהוא גוסס
היכא דנותנין מכס מן
היכא דלא חזינן דמשמשו כעבד קאמר נאמן במאי דאמר לבסוף בני וכל שכן היכא דחזינן בהדיא משמשו כעבד ואילו ברייתא אפילו היכא
ולא נקט לאחר מיתה, דהנהו
העבדים וחזר ואמר עבדי
דמשמשו כעבד קאמר דאינו נאמן במאי דאמר לבסוף בני וכ"ש היכא דלא חזינן היאך משמשו דאינו נאמן וקשיא לר' יוחנן דאמר נאמן:
אפילו בתורת בכורה לא מהני
נאמן. דהאי דקאמר בני כדי
ליה דבוריה, דאין הבכור
להבריח מן המכס קאמר.
התם. בברייתא: דקרי ליה עבדא מצר מאה. כלומר עבד גמור הוא לי שסמוכים לי עליו מאה דינר במצר שלו כלומר ששוה מאה
נוטל בראוי כבמוחזק, והיינו
אמר עבדי לבית המכס
דינר והלכך כי אמר עבדי מצר מאה וחזר ואמר בני אינו נאמן דאילו הוה בנו לא הוה קרי ליה עבדא מצר מאה ואע"ג דמשמש
ראוי שכשמת עדיין לא היה
הואיל דלאו להבריח קאמר
מוחזק בהן, אבל ראויין לבא
וחזר ואמר בני אינו נאמן
ליה כעבדא דאין קורין כן אלא לעבד: עבדא מאה זוזי. ששוה מאה זוזי: שלח ליה ר' אבא. כל הני שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר
לו ורחמנא אמר בכל אשר
הואיל דקא יהיב מכס.
חמא נקט הכא משום דבחד מינייהו קא פסיק הלכתא כר' יהודה ובכולהו הלכתא כדשלח ר' אבא כדפסקינן בסיפא דשמעתין
:
[דף קכח:]
ימצא לו (שם).
מיתיבי היה משמש כעבד א)
ובא משמש והולך ואומר
אתה
עבדי וחזר ואמר בני אינו
נאמן ולא אמרינן משום הכי קרי ליה עבדא מעיקרא דמשמשו כעבד. וקשיא לר' יוחנן: לעולם נאמן והתם מ"ט אינו נאמן משום דקרו ליה אינשי עבדא מצר מאה משום הכי אינו נאמן כשחזר ואמר בני. מצר מאה כלומר מצרו של
עבד זה מאה זוזי. כלומר בטוח אדונו של זה שיכול ליקח ממנו מאה זוז שמאה זוז סמוכין לו בכל שעבד שם.
א) אולי צ"ל כעבד הבא ומשמש והולך וכו'.