יש
נוחלין פרק שמיני בבא
בתרא
קכח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכי גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור בו. פירוש אם נשבע כבר
אתה נתתו לי במתנה. ונאמן הוא בטענה זו. ואע"ג דאמרן בחזקת
עז
א
א) סנהדרין כד., ב) [ב"ק
א מיי' פ"ז מהלכות
יא:], ג) [ערכין יז: ע"ש],
סנהדרין הלכה ג ועי'
אינו יכול לחזור בו אבל אם לא נשבע יכול לחזור בו
הבתים (לעיל דף לו.) הגודרות אין להן חזקה ה"מ לאלתר אבל לאחר
ד) [דברים כד], ה) [עי'
בכ"מ סמג עשין צו טור
ג' שנים יש להן חזקה וה"נ כגון שהחזיק בו ג' שנים או בקטן
כדאמרי' בזה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) מחלוקת לאחר גמר
סנהדרין כה:], ו) [צ"ל לפני
ושו"ע חו"מ סי' כב סעיף ג:
עח ב מיי' שם הלכה ב ועי'
ד"ה פיתח], ז) [וע"ע תוס'
המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר
או בעבד שלא ראה אותו
דין אבל לפני גמר דין דברי הכל (ג) היה יכול לחזור בו והכא
❖
גיטין כג. ד"ה הוא הדין],
בכ"מ טוש"ע שם סעיף
בעדים זה המערער בביתו של זה:
אע"ג דאמר השבע וטול יכול לחזור
א:
עט ג מיי' פי"א מהל'
רצונך השבע וטול. רבותא היא
כיון שעדיין לא נשבע הוי קודם
אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול
(ד)
מלוה הל' ח [ופי"א
גליון הש"ס
דקא"ל האי מחזיק למערער שהרי
גמר דין וכן משמע בריש המפקיד
ונשבע א אינו יכול לחזור בו מאי קא משמע
מהל' זכיה הלכה יג] סמג
פטור לגמרי זה המחזיק מכל
(ב"מ דף לד: ושם) אמר הריני משלם
רשב"ם ד"ה רצונך כו'
עשין צה טור שו"ע חו"מ סי'
לן תנינא אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי
א)
קז סעיף א [וטור שו"ע
דקי"ל אין נשבעין על
שבועות שבעולם $ דקי"ל אין נשבעין
וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמר
אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר רבי
חו"מ סי' רמח ס"י]:
העבדים. עי' רשב"ם לעיל
על העבדים בשבועות (דף מב:)
מיהדר ביה אלמא דיכול לחזור
פ ד ה ו מיי' פי"ג מהל'
דף לג ע"א ד"ה לקוחה:
מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים
שם ד"ה ור"נ אמר כו' דאין
עדות הל' ד ה סמג לאוין
ואינו מחויב בשבועה כלל וגם זה
בו דהוי כמו קודם גמר דין והא
ריד טור שו"ע חו"מ סי' לג
בע"ח סומך. עי' תוס' יבמות
ב אינו יכול לחזור בו הא קא משמע לן דבאתן
❖
התובע אין שבועה מועלת לגבות
דאמר בריש שבועת הדיינין (שבועות
סעיף ב [וברב אלפס עוד
דף צט ע"א ד"ה מני:
לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים: שלח
בסנהדרין פ"ג דף רסג]:
מזה דכל הנשבעין שבתורה נשבעין
דף לט. ושם) ואם אמר איני נשבע
פא ז ח ט מיי' שם פי"ד
ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה
ולא משלמין אם לא מרצונו של זה
פוטרין אותו מיד אומר רבינו תם
ב)
הלכה ב סמג לאוין רטו
הגהות הב"ח
טוש"ע שם סעיף יג וסימן
שמטיל עליו שבועה לישבע וליטול:
היינו שמסלקין אותו כדי שיתבייש
גובין מן העבדים ורב נחמן אמר ג אין גובין
(א) רשב"ם ד"ה שלישי וכו'
לה סעיף יג [וברב אלפס
❖
ונשבע. זה התובע: אינו יכול. זה
מלחזור בו אבל אם רוצה לחזור ולבא
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה
כגון בן חנוך בן ראובן כשר
שם]:
ד
לב"ד ולישבע הרשות בידו אבל קצת
המחזיק לחזור בו ולומר משטה הייתי
להעיד בימואל: (ב) ד"ה
שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון
ה
באבא וכו' שלישי לראובן
קשה מנא ליה הא דקאמר הכא
בך שהרי פטור הייתי וגם לא
הראשון הס"ד: (ג) תוס'
מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית
רבינו גרשום
ו
דקסבר הלכה כחכמים דלמא סבר
נתחייבת לי שבועה כדי לישבע וליטול
ד"ה הכי גרסי' וכו' דברי הכל
הלכתא כמר בר רב אשי שלח ליה רבי
יכול לחזור בו והכא נמי אע"ג
רצונך השבע שלא מכרת
דלפני גמר דין מחלוקת אבל אחר גמר
דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי
כצ"ל ותיבת היה נמחק:
לי וטול אינו יכול לחזור
אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות
דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו
לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע
(ד) בא"ד שעדיין לא נשבע
בו. המחזיק אע"פ שכל
הוי כמו קודם וכו' מיהדר
הנשבעין שבתורה נשבעין
קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול
אבל רש"י פירש אם אמר איני נשבע
עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו
❖
קא הדר ביה אלמא:
ולא משלמין מאחר שזה
פוטרין אותו מיד דשוב אינו יכול
צריך לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו
ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא
קיבל עליו שישבע התובע
לחזור בו והכא גרס נשבע בלא וי"ו
שבועה הא הימניה בשבועה וכמאן
ויטול אין יכול לחזור בו:
אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפי' גלימא
מאי קמ"ל תנינא נאמן עלי
מוסף רש"י
שישבע בעל כרחו וההוא דריש
דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע
אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל
אביך בעדות זו נאמן עלי
דמי. והאי דנקט עבדי גנבת רבותא
המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) דקאמר
נאמן עלי. להיות דיין,
אבא אע"פ שאין כשרין
נסכא לא ורב פפא אמר אפי' נסכא אפשר
אבא. פסול מן התורה
להעיד עליו ונאמן עלי ג'
נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין
מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה אע"ג
לדונני, לא לזכות ולא לחיוב,
רועי בקר לדין זה אע"פ
דמכוין מדת משקלותיו מיתיבי ג) ז היה יודע
שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם
דאינו יכול לחזור בו מ"מ כיון דדעתו
דנפקא לן מלא יומתו אבות
שאין מומחין הואיל שקיבל
לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה
על בנים (סנהדרין כד:).
עליו. ר' מאיר אומר יכול
והוא הופכה על שכנגדו דלא מצי
לחזור ובעי לאטרוחי בי דינא לא
גובין. חוב, מן העבדים (ב"ק
לחזור בו האי מוחזק אע"פ
חתנו פיקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי
הדר ביה ולמימר אשבע אני ואפטר
מקני ליה כפילא דכה"ג אמר התם
יא:). עד שלא נסתמא.
שדנו הואיל שאין ראויין.
סומא פסול לעדות דבעינן או
וחכמים אומרים אין יכול
ונשתטה פסול אבל היה יודע לו בעדות עד
אלא אפי' עבדים דלא שייכא בהו
אבל לפירוש זה לא אתי שפיר דפסיק
❖
ח
ראה (ערכין יז:).
לחזור בו משעה שאמר
שבועה כלל אפ"ה כיון דהשביעו לא
בשמעתין ככל הני דשלח ר' אבא
שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו
ועשו מעשה. אלמא דהאי
מצי הדר ביה: נאמן עלי אבא.
נמי מאחר שנשבע זה
וא"כ אפי' קודם גמר דין אינו יכול
פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח פיתח ונסתמא
אינו יכול לחזור בו ומאי
מוסף תוספות
להיות דיין. אבא פסול מן התורה
לחזור ובזה בורר מסקינן דלפני גמר
קמ"ל: הא קמ"ל. דקא
וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה
לדוננו לא לזכות ולא לחובה כדנפקא
דין יכול לחזור בו אם לא שנאמר
א. ונשבע בוא"ו גרסינן.
מיבעיא במסכת סנהדרין על
כשר זה הכלל כל
שתחלתו או סופו
רשב"א ב"מ לד. ולא גרס
מחלוקת דר' מאיר ורבנן
ט
לן בסנהדרין (דף כז:) מלא יומתו
הכא אפי' קודם שבועה חשיב גמר
נשבע בלא וא"ו דמשמע
באתן לך פליגי. אבל השבע
בפסלות פסול תחלתו
וסופו בכשרות כשר
אבות וגו' : שלשה רועי בקר. שאינן
דין כי אמר רצונך השבע וטול :
ד)
ב
שבע"כ ישבע. תוס' ב"מ
ויהא מחול לך דברי הכל
מר בר רב אשי מכשר באבא
תיובתא
לד. ב. דכל שאמר לו
אין יכול לחזור בו או דלמא
בקיאין בדין. ורועי צאן לא נקט משום
רצונך השבע וטול, הרי
איפכא. ומסקינן הלכתא
דאבא.
דרשעים נינהו דסתם רועי בהמה דקה גזלנין נינהו ופסולין לכל דין
וא"ת והלא אפי' שני בשני אמר בפרק זה בורר (סנהדרין
גמר עליו את הדין, וכאילו
באתן לך מחלוקת. והלכתא
אמר לו בי"ד בגמר דין,
כדברי חכמים דאמרי אינו
שבעולם ה) אבל אבא ואביך כשרין מיהא לדינין של אחרים: יכול לחזור
דף כח. ושם ד"ה רב) דפסול וכ"ש זקנו ויש לומר דאבא דאבא כשר טפי
ישבע וצא תן לו. רשב"א.
יכול לחזור בו ה"נ להיכא
דאיתפלג דרא : לית הלכתא כמר בר רב אשי. פירש בקונטרס
בו. דדברים בעלמא בלא קנין הוא דקא"ל: וחכ"א אינו יכול לחזור
ג
ועיין רשב"א ב"מ לד.
דאמר השבע וטול כאתן
באריכות. ג. דקסבר מר
לך הוא. ואצטריך למימר
בו. וה"ה לגבי שבועת התובע שנשבע על העבד ונוטל דבתרוייהו
דאפי' עד סוף כל הדורות פסול ואין נראה לר"י כיון דאתפלג דרא כ"כ:
בר רב אשי דאב ובנו כיון
דהלכה כחכמים: הלכה
פיתח
ונסתמא פסול. ואע"ג דגבי גט מכשירין שאם היה בשעת
אע"ג דלא הוי דינא הכי כיון דקיבל עליו אינו יכול לחזור בו.
דשני דורות נינהו, שני
גובין מן העבדים. שאם
ומשני הא קמ"ל ר' אבא דאמר השבע ואתן לך דאין יכול לחזור
כתיבה פיתח יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לאחר
בראשון, והו"ל ברא לאבא
הניח אביהן של יתומים
דאבוה שלישי בראשון,
עבדים גובה בעל חובו של
בו דהתם נמי באתן לך פליגי שהנתבע אומר לתובע נאמן עלי אבא
שנסתמא שאני התם דאקילו רבנן להכשיר אפילו אשה וקרובים ז) ד:
ואסיקנא לית הלכתא כמר
אביהם את חובו מן העבדים
שאם יחייביני אתן לך ואפ"ה אמרי רבנן דאינו יכול לחזור ויתן
נשבע
בר ר' אשי, אלא אב ובנו
כי היכי דהוי עביד מן
כיון שאין אחר מפסיק
הקרקע ולא מצו למטען
דהיינו דומיא דר' אבא דלאחר שנשבע זה אין יכול לחזור בו אלא יתן דכרבנן דהתם ס"ל וכ"ש היכא דקאמר תובע נאמן עלי אבא
ביניהם ראשון בראשון
ליה מטלטלי שבק אבון
ואביך שאם יפטרוך מחול לך דכ"ע מודו אפי' ר"מ דאין יכול לחזור בו שהרי מוחזק ועומד ומחילה דאידך כקנין דמי ואיכא למ"ד התם
נינהו, והו"ל ברא לאבא
גבן משום דעבדא כמקרקע
דאבא שני בראשון ופסול.
דמי: הלכתא שלישי בשני
במחול לך מחלוקת אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור בו הלכך אצטריך ר' אבא לאשמועינן דבאתן לך פליגי. והלכה כדברי חכמים
יד רמה. ד. דאפי' אשה
כשר. כגון ראובן ושמעון
אע"ג דמסתבר טעמא דר"מ: גובין מן העבדים. בעל חוב שמת גובה מעבדי יתומים דכמקרקעי דמי. ובהא לחוד הוא דלית הלכתא
עצמה נאמנת להביא גיטה
הם בניהם היינו ראשונים
(עיי' גיטין כג:). תוס'
ובני בניהם היינו שניים
כר' אבא ולקמן [ע"ב] מתרצינן לה ואמרי' הכי קתני אין גובין וכן אמר ר"נ: ור"נ אמר אין גובין. דנהי דאתקש לקרקעות כדכתיב (ויקרא כה)
הרא"ש גיטין כג.
ובני בני בניהם היינו דור
והתנחלתם ה"מ לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותן בכסף בשטר ובחזקה ושלא לישבע עליהן ושאין בהן אונאה אבל לענין ב"ח
שלישי של בן ראובן ודור
כמטלטלי דמי $ דאין ב"ח סומך אלא על קרקעות שאין יכולין ליאבד ולא לזוז ממקומן אבל אעבדים לא סמכא דעתיה הלכך לא משתעבדי ליה:
שלישי של בן שמעון ודור
שלישי של בן ראובן מותר
שלישי כשר. להעיד בקרובו שני כגון בן חנוך (א) שכשר להעיד בימואל בן שמעון דבנו של חנוך שלישי לראובן וימואל בן שמעון שני הוא
להעיד לדור שני של בן
וראובן ושמעון ראשונים אבל שני בשני פסול כגון בן ראובן לבן שמעון כדנפקא לן בסנהדרין [כח.] מלא יומתו אבות על בנים דבנים להדדי נמי
שמעון: ורבא אמר אף
שלישי מעיד בראשון. בבן
מיפסלי אבות היינו ראובן ושמעון ובנים היינו חנוך וימואל אבל שלישי בשני לא אשכחן דפסול ומשום דאיכא למ"ד בפרק זה בורר
שמעון עצמו דהיינו ראשון
בסנהדרין דשלישי בשני פסול להכי אצטריך למימר הכא דכשר: רבא אמר אף בראשון.
כגון בנו של חנוך בן ראובן מעיד לשמעון
אע"פ שהוא קרוב לאביו.
[שם]
ובאחא דאבא שאדם יעיד
אחי ראובן. והכי הלכתא מדאמרי' לקמן [קכט.] מוסיף הוא ומדפסיק לקמיה ולית הלכתא כמר בר רב אשי מכלל דהלכתא מיהא כרבא:
לאחי אביו: ולית הלכתא
באבא דאבא. שיעיד הבן לאבי אביו כגון בן חנוך מעיד לראובן דהיינו שלישי (ב) בראשון: ולית הלכתא כמר בר רב אשי.
כותי'. דקרוב ליה טפי:
ונסתמא פסול. להעיד לו
דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא: היה יודע. אדם לחבירו בעדות קרקע עד
משום דעכשיו אינו יודע
היכן היא שלו והשיגו את גבולו והביא את זה ועד אחר עמו להעיד עליו אע"פ שהיה יודע יפה בעדות זו קודם שלא נסתמא
להראות עדותו באיזה מקום
מגיע תחום קרקע שלו:
בעיניו שעדיין לא היה סומא ועכשיו בשעת עדות נעשה סומא שכהה מאור עיניו פסול להאי עדות דמאומד הדעת אינו יכול להעיד
ושמואל אמר כשר. אפשר
עד כאן תחום פלוני ולא נחוש לעדותו. ויש לשונות אחרים בהאי נסתמא דלא מפרשי לשון עורון עינים וכולן הבל: דמכוין
דמכוין במצרנא מצר פלוני
מצרנהא. שיודע לכוין המצרים שיש לו סימנין בשאר שדות הסמוכין לד' רוחותיה: אבל גלימא. טלית או בגד אינו יכול להעיד
כך וכך סימן מצר פלוני כך:
אבל גלימא לא. אם היה
עליה אחר שנעשה סומא דאמדה לא סמכינן שהרבה טליתות מדתן שוות: נסכא. חתיכת כסף או זהב: ונעשה חתנו. ונעשה
מכיר בגד של חבירו קודם
פסול לעדותו בכך כדאמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר (דף כז:): פיתח. עיניו פקוחות שרואה יפה: שפוי. חכם: ונתחרש. מחמת
ו)
שנסתמא ואחר שנסתמא
אינו יכול להעיד זה בגדו
חולי היינו נמי נשתטה דחרש דומיא דשוטה. א"נ נשתתק מחמת חולי והתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם. וראשון נראה בעיני
של פלוני: אפשר דמכוין
עיקר דאי בנשתתק מיירי פשיטא כיון דאינו יכול להעיד בפיו אין עדותו עדות ולא הוה ליה למיתנייה בהדי הנך שיכולין להעיד
מדת ארכו ורחבו. שאמר
אני יודע שכך היה ארכו
אלא שפסולין מחמת דבר אחר והאי לאו פסול עדות אית ביה אלא שאין בו כח להעיד: ומתה בתו. דהיינו קרוב ונתרחק וכגון
ורחבו ונמצא כדבריו. וכן
שאין לו בנים הימנה כדתנן בפ' זה בורר (שם): וחזר ונתפתח. שחזר מאור עיניו: כל שתחלתו. ראיית המעשה: או סופו.
נמי אם נמצא משקל הנסכא
כמו שהוא אמר כשר:
שעת הגדת עדות: בפסלות. כלומר כל שתחלתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לא היה ראוי לעדות
מיתיבי היה יודע כו' קא תני
או סופו. אע"פ שתחלתו בכשרות:
זו וקרא כתיב (ויקרא ה) והוא עד
או ראה דבשעת ראיית המעשה יהא ראוי לעדות
זו:
מיהת פיתח ונסתמא פסול
להעיד שום עדות ותיובתא
תיובתא
דכולהו תנאי דלעיל שמואל
ורב פפא ורב ששת תיובתא: ומתה בתו. דרחוק ונתקרב ונתרחק הוא: