קכח:
יש
נוחלין פרק
שמיני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין. נראה לר"י דלהכי נאמן
תיובתא דכולהו. שמואל ורב ששת ורב פפא דכולן הכשירו מיהא
פב א מיי' פ"ב מהלכות
א
א) [ב"מ ד:], ב) [לקמן קל.],
ג) [שם], ד) [דף קלב:],
נחלות הל' יד סמג עשין
בשבועה משום דחשיבא כמלוה על פה שהרי עדים
לעדות קרקע פיתח ונסתמא והכא קא פסיל כולהו עדיות מדהדר
ה) [ועי' תוס' ב"מ ד: ד"ה
צו טוש"ע חו"מ סי' רעז
מעידין שהשטר פרוע ואע"ג דלדבריו העדים פסולים שהרי מכחישם
ותנא זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול דהא מרישא
סעיף יב:
אין נשבעין הב' ותוס' שבועות
פג ב ג ד מיי' פי"א מהל'
ד: ד"ה ר' עקיבא], ו) [ועי'
שמעת מינה דאם סופו בפסלות פסול ולמה לי למהדר ולמתני בזה
ואומר שחייב מחצה מכל מקום שטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו
ב
❖
זכיה ומתנה הלכה י ויא
תוס' ב"מ ד. ד"ה ורב ששת],
הכלל אי לאו לאתויי כל הני: האומר
והא קאמר דפרע מחצה ולא דמי
סמג עשין פב טוש"ע אה"ע
על תינוק בין הבנים נאמן. לקמיה
למודה בשטר שכתבו שאין צריך
סי' קח סעיף א:
תיובתא דכולהו תיובתא שלח ר' אבא
פד ה מיי' פי"ד מהל'
גליון הש"ס
לקיימו ואינו נאמן לומר פרעתי וגובה
מפרש מאי אמר על אותו תינוק:
לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין
מלוה ולוה הלכה ד סמג
כרבי יוחנן בן ברוקה. במתניתין אם
מנכסים משועבדים אף ע"ג דאינו
גמרא א"ל אין גובין. עי'
עשין צד טוש"ע חו"מ סי'
ב)
הבנים נאמן ורבי יוחנן אמר אינו נאמן
❖
פב סעיף יג:
יבמות דף סז ע"ב תוס' ד"ה
מקויים אלא על פיו דהתם הוי שטר
אמר על מי שראוי ליורשו דבריו
❖
מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר האומר על
מועטים:
גמור דעדים החתומים על השטר כמי
קיימים ופסקינן לקמןג) הלכתא כוותיה:
תינוק בין הבנים יירש כל נכסי נאמן כרבי
רבינו גרשום
נאמן כר' יהודה. ואע"ג דמוחזק לן
שנחקרה עדותן בב"ד אלא רבנן הוא
הגהות הב"ח
יוחנן בן ברוקה ורבי יוחנן אמר אינו נאמן
דאצרכוהו קיום כי טעין בהדיא מזויף
באחר שהוא בכור אפילו הכי אב
כר' יוחנן בן ברוקה. דאמר
(א) רשב"ם ד"ה נאמן וכו'
כרבנן מתקיף לה רבא האי נאמן ואינו נאמן
כשאמר איש פלוני יירשני
אבל כשקיימו הוי שטר גמור ואין
נאמן. והכי הלכתא דהא פסיק הכי
(א) ❖
דלאפוקי מדר' יוחנן:
במקום שיש בת לא אמר
יירש ולא יירש מבעיא ליה אלא אמר רבא
נאמן לומר פרעתי:
לקמן דהלכתא בכולהו כדשלח רבי
כלום לדברי הת"ק וא"ר
ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב
יוחנן אם על מי שראוי
אבא ואמרינן [קכט.] דלאפוקי רבי יוחנן
הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים
א
ליורשו אם אותו פלוני
מוסף רש"י
אצטריך למיפסק הלכתא כותיה
בכור הוא נאמן כר' יהודה ור' יוחנן אמר אינו
אבדה הוי. אומר ה"ר
שאמר יירשני במקום בת
דרבי אבא. וש"מ אם הוחזק אחד מן
משיב אבדה הוי. מדהוה
אם הוא ראוי ליורשו אם לא
יעקב דאורליינ"ש דלא גרס רבי עקיבא
נאמן כרבנן: שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר
ליה למימר שתים והשטר
היה לו בת כגון שהוא אחיו
הבנים בבכורה בחיי האב אף שלא
אלא רבי יעקב גרס ואין להאריך ה):
מסייעו, דכיון דלא פירש
כיון דהוה יורשו בשאין לו
חמא ב האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים
אמר האב כי בני בכורי הוא נוטל
ניכרים הדברים ששנים היו,
בת יורשו נמי במקום בת
אבל היכא דאיכא עדים אירתותי
נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים
לכך לא הוצרך לפרש דמיעוט
הכי נמי כשאמר על תינוק
ג
פי שנים שלא נחלקו רבי יהודה
סלעים שנים, וכיון דאמר שלש
בין הבנים הואיל וראוי
מירתת. תימה לר"י אמאי
של עכשיו ד ובבנים הבאין לאחר מכאן: שלח
וחכמים אלא במוחזק שאחר בכור
משיב אבדה הוא, וחכמים
ליורשו אותו תינוק הכי מצי
תלי טעמא משום מירתת במה שיש
פטרו את משיב אבידה מן
יהיב ליה כל נכסי' דהתורה
ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא
ואמר אביו על המוחזק בפשוט
ה
השבועה, דתנן (גיטין מח:)
נתנה רשות לאב להנחיל
עדים שירא שמא יכחישוהו הלא רק שלא
שהוא בכור והתם אמר רבי יהודה
שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי
המוצא מציאה לא ישבע וכו'
לכל מי שירצה מבניו
❖
יסייעוהו אינו יכול לכפור הכל ולהעיז
(ב"מ ד:).
נאמן האב לבטל החזקה אבל אם לא
כחפצו: ור' יוחנן אמר אינו
כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים
פניו דאין אדם מעיז פניו בפני בעל
נאמן. כרבנן ת"ק דר' יוחנן
אמר האב על האחר שהוא בכור
מעידין שפרע כולו הרי זה נשבע וגובה
בן ברוקה: מתקיף לה רבא.
חובו לכפור הכל ויש לומר דכיון שהוא
התם אפילו רבי יהודה מודה שהחזקה
לדברי' דמפרשת ליה הכי
מוסף תוספות
מחצה מנכסים בני חורין אבל ממשועבדין
סבור שיבאו עדים לסייעו שהרי
האי נאמן ואינו נאמן יירש
קיימת דאי לא תימא הכי הוה
א. הקשה הראב"ד ז"ל
ולא יירש מבעיא ליה. כר'
לא דאמרי אנן אעדים סמכינן ואפי' לר'
מביאן והגידו לו דעתן ותו ליכא
ליה לרבי יהודה למימר הכי רבי
ולמה נאמן בשבועה והא
יהודה דאמר לעיל יכיר
עזות אם יכפור הכל ואי לאו שירא
עקיבא דאמר משיב אבדה הוי הני מילי
איכא שטר. רשב"א.
יכירנו לאחרים: כרבנן
א)
יהודה אומר כל בכור שלא הכירו
ב. נ"א: ואיכא למידק
דאמרי בתר חזקה אזלינן:
שמא יחזרו בהן ויכחישוהו היה לו מגו
היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים
אביו ואמר זהו בכורי אינו נוטל פי
דממ"נ אם העדים האלו
תטול אשתי ירושה בין
טוב אבל לפי שירא שיכחישוהו אין נוח
חשובין מוכחשין, ופסולין
הבנים לבד מכתובתה
אירתותי אירתת מתקיף לה מר בר רב אשי
שנים אלא מדלא תני הכי שמע מינה
עליו מפני הכחשתו הא
נוטלת כאחד מן הבנים
לו לכפור הכל שלא יראה שקרן יותר
כדאמרינן: אינו נאמן כרבנן. הואיל
אדרבה אפי' לר' שמעון בן אלעזר דאמר
איכא שטרא והאיך נפטר
משום דמצי למיתן מתנה
מדאי אם יכחישוהו:
בשבועתו ואם אין
לכל מאן דבעי: אמר רבא
ומוחזק לן באחר שהוא בכור:
מודה מקצת הטענה הוי הני מילי היכא
הלכתא ככל הני שמעתתא.
העדים חשובים מוכחשים
ובנכסים שיש לו עכשיו.
האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים.
ופסולים הא איכא עדים
שהוא מוחזק בהן ונוטלת
דליכא עדים דקא מסייעי ליה אבל היכא
וא"ת והא קיימא לן
וקבלה שנתרצית כדלקמן בפירקין אי
שפרע מחצה ולמה נשבע.
בהן כאחד מן הבנים
ד)
❖
דאיכא עדים דקא מסייעי ליה ודאי משיב
ריטב"א.
הילדים לאחר מכן אבל מכל
דהילך פטור כדפסק ר"ח בריש
נמי לבר מכתובתה נתן לה חלק
הנכסים הבאים לאחר מיכן
אבדה הוי דרש מר זוטרא משמיה דרב
בבא מציעא (דף ד. ושם) והכא
בנכסיו. ובשכיב מרע מיירי דדבריו
אינה נוטלת לפי שאין אדם
שימי בר אשי הלכתא בכל הני שמעתתא
מקנה לגבי אשתו דבר שלא
רבינו גרשום (המשך)
פסקינן דנשבע וגובה מחצה והא
ככתובין וכמסורין אי נמי בבריא ועל
בא לעולם והיכי נוטלת
כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא אמר
ידי קנין: ובנכסים של עכשיו.
הך שטרא כיון דקא מודה ביה הילך
שאם
חלקה מבנים שיולדו לאחר
שטר על הלוה וכתוב ביה
מיכן שנתן לה הבעל מתנה.
סלעים סתם מלוה אומר
הוא ויש לומר דלא חשיב שטר הילך
נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אינה
ליה רבינא לרב אשי דר"נ מאי $ א"ל אין גובין
משום דעם בניו ראשונים
חמש הלויתי לו ולוה אומר
אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי ו):
נוטלת כי אם באותן שהיו לו בשעת
מתנינן לה וכן אר"נ ואלא הלכתא לאפוקי מאי
לחודייהו לא מציא למיטען
שלש ר"ש אומר הואיל
תנו לי חלק עם הבנים שהי'
והודה במקצת הטענה
אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא
אי
אי
באותה שעה בלבד דהא
דמודה עכשיו בסלע אחד
בא לעולם ואפילו לר' מאיר דאמר
בשעת ירושה יש עוד בנים
יותר שהשטר משמע
אדם מקנה [קידושין סב:] הני מילי במפרש אבל בסתמא אין אדם מעלה על דעתו דבר הראוי לו לבא להקנותו אלא לדבר שהוא מוחזק בו והלכך הך
אחרים שיורשים אלא בעל
דבשטר כתב סלעים סתם
כרחה אינה נוטלת חלק
ושנים נמי משמע סלעים
אשה ידה על התחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהיו לו באותה שעה: ובבנים הבאין לאחר מכן. כלומר לא לפי חשבון הבנים
אלא באותן הנכסים שהיה
השתא דאמר שלש מודה
שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותטול חלק גדול אלא אף לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה. ונראה בעיני דאפילו
לה באותה שעה ופלגי להן
במקצת הטענה וישבע על
בין כל הבנים ונוטלת בהן
השאר שטענו מלוה יותר ר'
אם היה לו בנים מרובים ונתמעטו בחיי האב דשקלה חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאין לחלוק בנכסי האב לאחר מיתתו דהא
חלק כאחד מן הבנים. והיינו
עקיבא אומר מאותו שליש
תטול כאחד מכל הבנים קאמר ולשעת חלוקה איכוין דלפי חלוקת ההיא שעתא תטול לא שנא נתרבו ולא שנא נתמעטו דהא נוטלת
בבנים הבאין לאחר מיכן
שמודה לו על הכתוב בשטר
דאית להו אחים הרבה
אינו אלא כמשיב אבידה
אשתו כאחד מן הבנים קאמר רבי אבא: ולוה אמר פרעתי מחצה. ומחצה אני חייב דהוה ליה מודה מקצת הטענה וישבע כדמפרש
ואינה יכולה לומר איני
ופטור מן השבועה על
לקמיה וכגון דמקמי דאסהידו העדים שפרע לו כולו הודה לו דלא הוה משיב אבדה: והעדים מעידין. אחר דהודה מחצה: נשבע.
רוצה שיחלוקו אותן נכסים
השאר הואיל דמצי פטר
אלא לבנים שהי' לו באותה
נפשיה משנים האי נמי
הלוה שפרע ויפטר מלשלם מחצה ומחצה ישלם לפי שכבר הודה דהודאת בעל דין שוה יותר מהעדאת עדים וגובה המלוה מחצה
שעה ונוטלת אני כאחד מן
דאמר לא פרעתי אלא
מנכסים בני חורין שיש לו ללוה אבל לא ממשעבדי דיכלי לקוחות למימר אתון קנוניא עבידתו אהדדי אנן אעדים סמכינן דמסהדי
הבנים לרבות חלקה אלא
מחצה כמשיב אבידה הוא
דפרע הכל: פלוגתא דרבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר בתחלת שנים אוחזין [ב"מ ד:] שטר שכתוב בו סלעין או דינרים מלוה אומר חמש ולוה
יחלקום בין כולם משום
וכיון דעדים מעידין שפרע
דכולהו יורשים הוו ונוטלת
כולו והיינו להיות פטור
אומר שלש רבי שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור משבועה
כאחד מהם באותן נכסים
משבועה והואיל וזה פטר
דסלעין לא משמע טפי משנים דתפסת מרובה לא תפסת ויד בעל השטר על התחתונה ועל השלישי שהודה הוה משיב אבדה ותנן [גיטין מח:]
בלבד שהיו לו באותה שעה.
עצמו משבועה בדין הוא
אבל נכסים שבאו לו לאחר
שהמלוה שמוציא עליו
המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם: ואפילו לר' עקיבא דאמר. התם משיב אבדה הוא בסלע השלישי דאי הוה בעי הוה
מיכן יורשין בנים ראשונים
שטר שצריך לגבות בלא
משום דקא מסייע ליה שטרא: הני מילי.
אמר אינן אלא שנים דסלעין תרי משמע והוה מיפטר משבועה כדמפרש התם
דחשבינן
ואחרונים בלבד בשוה חוץ
שבועה הואיל והלוה רוצה
[ב"מ ד:]
ממנה: והעדים מעידים
הוא לפטור את עצמו
ליה משיב אבדה היכא דליכא עדים כי התם שעדי מלוה לא ידעו אלא מה שכתבו דסלעין כתבו סתם ופחות סלעים שנים אבל
אותו שפרעו כולו. הואיל
משבועה ומאי טעמא מחייב
היכא דחזינן לבסוף דאיכא עדים כאחד מהם איכא למימר דזה הלוה היה יודע שרוצין להעיד כאחד מהן ואירתת שלא יבאו
והוא מודה שהוא חייב
שבועה למלוה משום
מחצה לא אזלינן בתר
דאמרינן היכא אמר ר'
לסייע למלוה ולפיכך הודה מחצה: ודאי משיב אבדה הוי. ואף על גב דלא אתו עדים אלא בתר הודאתו. והך אתקפתא לא
סהדותייהו דעדים אלא א)
עקיבא דהוה כמשיב אבידה
חיישינן לה כדלקמן [קכט.]: דרב נחמן מאי. דפליג עליה גבי עבדים ואמר אין גובין מן העבדים וקיימא לן [כתובות יג.] כרב נחמן בדיני וקשיא
נשבע המלוה שלא נפרע
ופטור הלוה היכא דליכא
וגובה מחצה מנכסים בני
הלכתא אהלכתא: אין גובין מתנינן. בדרבי אבא: ואלא הלכתא לאפוקי מאי. כיון דלא פליג פשיטא דהכי הלכתא:
עדים כגון בשטר שכתוב בו
חורין אבל מנכסים
סלעים סתם דלא ידעי' אי
אי כדאמר מלוה אי כדאמר
משועבדים שמכר או
שמשכן אחר שלוה לא מצי למיגבי משום דמצו למימר לקוחות אנן כי זבינן אעדים דמסהדי דפרע כולו סמכינן ולית לך גבן
לוה אבל הכא דאיכא עדים על האי שטרא מירתת לוה מקמי עדים וחייש דלמא מסהדי עליה דלא פרעו כלל משום הכי קאמר
כלום. וזה כלל גדול בדין בכל אותו ענין שהלוה רוצה לפטור את עצמו מן המלוה כשתבעו במלוה שבעל פה באותו ענין עצמו
לא פרעתי אלא מחצה ומודה במחצה הלכך לא הוי כמשיב אבידה אלא מודה במקצת הטענה הוי וחייב שבועה והואיל ויש שטר
שיהיה לחייבו המלוה בשיש לו שטר חוב עליו כגון אם תובעו מלוה על פה וזה אמר אין לך בידי כלום דפטור אפי' משבועה
למלוה נשבע וגובה מחצה: מתקיף לה מר בר רב אשי. היכי מצית לחייבו שבועה על המלוה אדרבה אפי' לרבי שמעון בר פלוגתי'
דאין מודה לו כלום כך אחרי שכפר זה אם הוציא עליו שהוא חייב לו גובה ממנו אפי' בלא שבועה. ואם תבעו במלוה על פה
דר' עקיבא דאמר מודה במקצת הטענה ישבע הני מילי היכא דליכא עדים גבי לוה דקא מסייעי בהדיה אבל היכא דאיכא עדים
וכפר במקצת והודה במקצת פורע לו מה שהודה ונשבע לו על מה שכפר כך כשכפר לו מקצת והוציא זה עליו שטר חוב שחייב
דמסייעי בהדיה כי הכא בעדים מעידים אותו שפרע כולו ודאי הא דקאמר לא פרעתי אלא מחצה משיב אבידה הוי ופטור משבועה
לו וישבע המלוה על מה שכפר לו ונוטל על פה שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין נשבע זה שהשטר בידו ונוטל. הלכך
שכנגדו גבי מלוה אמאי נשבע וגובה מחצה הא בדין הוא דבלא שבועה יגבה: הלכתא בכל הני שמעתתא דאיירן לעיל כדשלח
אמרינן הכא נשבע המלוה וגובה ממחצה שכופר לו הואיל והוציא עליו שטר. ואפי' לר' עקיבא דאמר בב"מ היכא דהוציא מלוה
ליה רבה לר' יוסף בר חמא. הא דר"נ דאמר לעיל. אין גובין מתנינן וכן אמר רב נחמן. דיין מובהק הוה והלכתא כוותיה:
א) כל דברי רבינו בכאן צריך ביאור והבנה ובסוף המסכת יבוא ביאור לדבריו אי"ה.