קל:
יש
נוחלין פרק שמיני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תלמוד
לומר
לא יוכל לבכר.
לא יוכל לבכר מה תלמוד לומר. והלא כתיב
וא"ת ולרבנן למה לי לא יוכל
בתריה הבכור בן
צה א מיי' פ"ו מהל' נחלות
א) [שיכול ומה פשוט
שיפה כצ"ל ת"ח], ב) [שבת
הלכה ג סמג עשין צו
השנואה יכיר: לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו. דמשמע
לבכר דמהי תיתי שיוכל לשנות חלק בכורה דאצטריך
כא: וש"נ], ג) נדה ז:,
טוש"ע חו"מ סי' רפא סעיף
❖
קרא למעוטי ולר' יוחנן בן ברוקה נמי למה לי ביום הנחילו דעל
שיכול לתת לכל אחד מבניו מה שירצה ויכול אני לדון שאף הבכורה
ד) [ברכות כד. וש"נ], ה) חולין
ד:
מח: נה: נז. עו., ו) [נדה ז:
כרחך ליכא למימר דמקל וחומר ילפי' שלא יוכל לשנות חלק פשיטות
יעביר מן הבכור לתת לכל
מי שירצה עם שאר נחלה דמה פשוט
ע"ש וברש"י שם], ז) נ"א
דא"כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא
שיפה כחו כו' שנוטל בראוי דבחלק
והמקשה, ח) [עי' רש"ש],
מוסף רש"י
ט) [רש"ש מח"ז], י) [צ"ל בפ'
ידעינן שאין יכול לשנות לא חלק
פשוט לא כתיב בכל אשר ימצא לו:
מה תלמוד לומר לא יוכל לבכר לפי
(א)
1
שני דפאה], כ) [לא נמצא
אין למדין הלכה לא
ויאמר לא יוכל לבכר. ולא אצטריך
בכורה ולא חלק פשיטות משום דהוי
שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו שיכול
מקומו], ל) [צ"ל בהמה
מפי למוד. מתוך המשנה
א)
מתנה על מה שכתוב בתורה ואם כן
ביום הנחילו כאביי דהוה דייקינן
המקשה עו.], מ) עיין תוס
והברייתא ששנויה בהן
[ע"א]
והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו שנוטל
❖
הלכה כפלוני אין למידין
יבמות מט. ד"ה שמעון,
ע"כ לא יבכר לא אצטריך אלא
בכורה לא יוכל לבכר אבל חלק פשוט
בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב
מהן, שהאמוראים האחרונים
ינחיל למי שירצה: הורה. כר' יוחנן
למעוטי חלק פשיטות ויש לומר דאי
דקדקו בטעמי התנאים
להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו
והעמידו הלכה על בוריה,
תורה אור השלם
בן ברוקה איתמר: במאי קא מיפלגי.
לאו לא יבכר הוה אמינא דיכול לשנות
אבל הראשונים לא דקדקו
שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן
חלק בכורה משום דהורע כחו שאינו
נהי דמר שמיע ליה הכי ומר שמיע
א
1 וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת
איש בדברי חבירו אלא כל
תלמוד לומר לא יוכל לבכר ויאמר לא יוכל
אחד מה ששמע מרבו מלמדה
ליה הכי מאי בינייהו: הלכה עדיפא.
נוטל בראוי והשתא אצטריך שפיר
בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא
א
ב
לתלמידו שמועה כמו שהיא,
יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה
לבכר מה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו
ביום הנחילו לרבי יוחנן בן ברוקה
שפוסק הלכה לעשות כן אבל כי
והיא היתה נקראת משנה
עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:
❖
וברייתא, והיה נותן לבו לתת
דלא נילף חלק פשיטות בקל וחומר
אמרינן הורה איכא למימר דטעה
דברים כא טז
שיכול והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו
טעם לשמועתו, זה נותן
מחלק בכורה דאין יכול לשנות:
הרואה דשמא אותו הדין לא נפסק
שאינו נוטל בראוי כבמוחזק אמרה תורה לא
טעם לדבריו וזה נותן בה
שהרי חותכה מכאן. אין לפרש
כרבי יוחנן בן ברוקה אלא על ידי
טעם אחר, כדאמר (שבת
הגהות הב"ח
יוכל לבכר פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי
סג.) ליגמר איניש והדר
כפי' רבינו שמואל חותכה
טענות אחרות זיכה את כל הנכסים
(א) גמ' לא יוכל לבכר
ליסבר, ואותה סברא היתה
כבמוחזק לא כל שכן ת"ל והיה ביום הנחילו
מכאן וחיה דהיינו למעלה מצומת
לאחד מן הבנים כגון שאמר האב
מה ת"ל לפי שנאמר והיה:
נקראת תלמוד בימי התנאים,
את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל
(ב) שם אמר ר' חנינא
ומשנה ששנויה בה פסק
הגידין דהא בפרק ל) אלו טרפות
לשון מתנה עם לשון ירושה דלדברי
אמר רבי ינאי אמר רבי
הלכה, מסברת תלמוד שלהן
לכל מי שירצה א"ר זריקא א"ר אמי א"ר
(חולין דף נו) אצומת הגידין גופא
הכל דבריו קיימין וכדאמרינן (לעיל
הלכה כרבי יוחנן: (ג) רשב"ם
נישנית ואין למידין הימנה
(נדה ז:). הלכה למעשה.
ד"ה עד שיאמרו כו' ובמקום
חנינא (ב) אמר רבי הלכה כר' יוחנן בן ברוקה
קאמר תדע שהרי חותכה מכאן כו'
דף קכו.) נמי לאו בפירוש אתמר
להורות על המעשה (ע"ז עד.).
אחר. נ"ב נראה דדעתו דכאן
אלא יש לפרש כגון בטחול דקיימא
אלא מכללא אתמר דההוא בכור
אמר ליה ר' אבא הורה איתמר במאי קמיפלגי
שהרי חותכה מכאן ומתה
ודאי פי' לא מפי תלמוד
חותכה מכאן וחיתה.
כשפוסק הלכה דרך למודו
לן (שם דף נה:) ניקב בסומכיה
דאזיל וזבין בנכסי דידיה כו' דסבר
מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב
ב)
נחתך בשר רגלים למעלה
אלא שבמקום אחר דאמרי'
טריפה בקולשיה כשרה ג:
הרואה דמשום האי טעמא נפסק כן
ג) תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא
מצומת הגידין ולא נשבר
נמי אין למדין הלכה מפי
והמעשה משום טעמא אחרינא אבל
העצם כשרה, נחתכה למטה
תלמוד ולשם הוה פירושו
ושמע
מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה
ד)
במקום צומת הגידין אע"פ
מתוך משנה כו' ומביאו הרב
כיון דקבע הלכה אז אין לפשפש
שנמוך מכאן טרפה ואע"פ
כאן כדי לחלק בין משנה
שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה
בדבר: ומר סבר מעשה רב. כשמורין
שלא נחתך העצם (חולין
לאמוראים ולקבוע ההלכה
מאי ובלבד שלא ידמה והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה אמר רב
מח:) או: חתוך סימנין או גיד
כמ"ש מצינו למדין כו'
לעשות מעשה אז יש לסמוך ולעשותו
צוארה ומתה, חתוך כל כתפיה
דאפסק שפסקו האמוראים
❖
אשי הכי קאמר ובלבד שלא ידמה בטרפות דתניא אין אומרים בטרפות
אבל כשאומר הלכה כפלוני אין סומכין
ה)
וחיה (שם נה:).
יש לנו לסמוך על כל פנים
אלא שר' יוחנן החמיר כו'
זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה א"ל
לעשות כן עד שיאמרו הלכה למעשה
ואין זה אלא כשפוסק הלכה
כדלקמן דאי אמר הלכה איכא למימר
ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה הכי נעביד מעשה אמר לא תעבידו
כפלוני בפירוש אבל דרך
פי' רשב"ם העקרי
למודו שיאמר מסתבר טעמא
דדרך למודו אמר הכי אבל אם בא
עד דאמינא הלכה למעשה אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב
ד"ה עד שיאמרו לו
דפלוני חכם אין תלמידיו
מעשה לידו הוה מדקדק יותר כדאמרי'
הלכה למעשה כו' זב
למדין משם ואין חלוק בזה בין
יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו
וזבה שבדקו עצמן יום
בסמוך אין למדין הלכה מפי למוד
התנאים לאמוראים דבכל זמן
עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי
ראשון ומצאו טהור כו'
נוהג דבר זה וק"ל ומהרש"ל
אבל משהורה לעשות שוב אין לפשפש
עד והלכה כדבריו וא"ר
בהגהותיו פירש דהרב ז"ל
לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה לא
אחריו: אין למדין הלכה. כלומר אין
יהודה אמר שמואל [נדה ז:]
כונתו לומר דמאחר דבמקום
הלכה כר' אליעזר בארבע
אחר אמרינן דאין למדין הלכה
מיקרע תקרעיניה דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא
למדין לעשות: לא מפי גמרא. שאם
והני תלתא מינייהו ואקשינן
מתוך משנה כו' א"כ לפי
מגמר
לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר
מאי אתא לאשמעינן בכולהי
זה גם כאן פי' אין למדין
תנא הלכה כדבריו במתני'
הלכה מפי תלמוד היינו הלכה
טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר: ולא מפי מעשה.
ופרקינן אין למדין הלכה
שכתוב בתלמוד במשנה או
אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרי' והא
בברייתא: (ד) בא"ד וביבמות
מפי תלמוד ולולי שאמר
❖
שמואל הלכה כר"א בהני
נמי תנן:
דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא: עד שיאמרו לו הלכה למעשה. דכיון ששאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא
לא הוה מיתוקמא הלכתא
מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע. (ג) ובמקום אחר ו) אמרי' אין למדין הלכה מתוך משנה כגון זה שכתב במשנה
ממתני'. כיוצא בהן ביבמות
[מט:] איזהו ממזר שמעון
והלכה כדבריו כגון הא דתנן במסכת נדה (דף ז.) רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן כו' והמשפה כמה תשפה ותהא זבה גבי יולדת
ז)
מוסף תוספות
התימני אומר כל שחייבין
בזוב מעת לעת דברי ר' אליעזר (נדה לו:) וזב וזבה שבדקו יום ראשון ומצאו טהורה וכו' (שם סח:) ובשלשתן תנן במשנה הלכה כדבריו ח) ואפ"ה קבע
עליו כרת בידי שמים
א. אע"ג דחלק פשיטות
שמואל הלכה כמותו בגמ' [שם ז:] ואשמעי' דאין מורין הלכה מתוך משנה אי לאו דקבע הלכה כמותו וביבמות (דף מט.) תנן איזהו ממזר שמעון
והלכה כדבריו ולולי שאמרו
(ד)
אמרינן מסברא דאינו יכול
מ)
בגמ' הלכתא כוותיה
לשנות. שיטמ"ק בשם תוס'
התימני אומר כל שחייבין עליו כרת והלכה כדבריו ואי לאו דפסיק בגמרא הלכה כמותו לא סמכינן אפסק דמתניתין אבל בהלכות הפסוקות
לא סמכינן אמאי דפסיק
הרא"ש. ב. ואביי דפריך
בדברי האמוראין ודאי סמכי' דכיון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא שהם סוף הוראה ודאי עלייהו סמכי'. מצינו למדין היכא דפליג יחיד
הלכה כדבריו במשנתינו
דמלא יוכל לבכר נפקא,
נמצאו למדין דהיכא דפליג
לא הוה מסיק אדעתיה
אצל רבים כי הני לא סמכי' אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמ' אבל אפסק דגמ' סמכי' דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן
יחיד כו' (כבדפוס): הא
האי טעמא דהורע כחו
לבדו היה מחמיר לעצמו ואמר לתלמידיו כדלקמן שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדלמא הדר ביה מההוא פסק
כל התורה כו'. כדאמרי'
בראוי, ולפי סברתו הוה
בעירובין [כא:] ואסברה
מצי למפרך לרבנן לא יוכל
הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו ומיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות מה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה וכל שכן שיש
בדדמי. בשלמה המלך
לבכר למאי אתא,
לנו לסמוך על הלכות הכתובות בגמ' כמו שסידרן רב אשי דהא קיימא לן בבבא מציעא (דף פו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה ולמי נשאל
מיירי: בטרפות. ללמד
(וכמש"כ תוס' לעיל בע"א
טרפות הכבד מטרפות
בד"ה האי). שם. ג. והיינו
עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמ' כמו שסדרן רב אשי דקתני עד שיאמר לו הלכה למעשה הא אין אדם רשאי
ט)
הריאה דהא אמרינן
תמיהה שהוא אבר אחד
לחדש דבר מעתה אלא ודאי כמו שפסקו האחרונים כך נעשה והכי אמרי' י)(בתחלת פאה) ירושלמי ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למדין לא מן
וחילופיו בכבדא שאין חיות
דקולשיה וסומכיה לא
❖
האיברים דומה זה לזה יש
ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ' כלומר מדברי האמוראין ולא מפי מעשה הכתוב במשנה וברייתא כגון דפליגי רבים
חשיב שינוי. ריטב"א.
כשר בזה ופסול בחבירו:
עליה עד שיאמרו הלכה למעשה כלומר כן הלכה לך ועשה כן אי נמי שיאמרו לו הלכה כדי לעשות מעשה כגון שבא ושאל לחכמים מעשה בא
שהרי חותכה מכאן. למעלה
לידי היאך הלכה כדי לעשות כך ואמרו לו הלכה כפלוני אע"פ שאמרו סתם זהו הלכה למעשה: ילך ויעשה מעשה. כל ימיו יעשה עוד כן ולא
מן הארכובה מעט במקום
רבינו גרשום
צומת הגידין: ומתה.
יהא צריך עוד לשאול לכל מעשה ומעשה שבא לידו: ובלבד שלא ידמה. לדון דבר מתוך דבר: הא כל התורה כולה וכו'. כדאמרי' בעירובין
דמיטרפא ביה כדאמרי'
שיכול והלא דין הוא. שיהא
(דף כא:) גבי שלמה ואסברא בדדמי: בטרפות. ללמד זו מזו כגון טרפות הכבד מן הריאה כדאמרי' וחילופא בכבדא שאין חיות האיברים
כ)
בפ' בהמה המקשה [חולין
האב רשאי להנחיל א) בין
עו.]: וחותכה מכאן.
בכור לפשוט: ויאמר לא
שוה אין אומרים בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן בצומת הגידין ומתה דמיטרפא בכך חותכה מכאן למעלה מצומת הגידין וחיתה שחתך
למעלה מצומת הגידין חותך
יוכל לבכר. בלבד ולישמע
הבשר עד העצם כשרה כדאמרי' בבהמה המקשה (חולין דף עו.) ומקל וחומר היה לנו לומר שהיא טריפה: אי אמר מר הלכה הכי. בשעה
הבשר עד העצם כשרה
מינה תרתי דלבכור לא
כדאמרינן התם ומק"ו היה
יוכל לבכר אחר במקומו
שאנו למדין לפניו מי עבדינן עובדא ע"פ אותה הוראה: עד דאמינא לכו הלכה למעשה. שאומר לכם הלכה בשעה שתשאלו לי על ידי מעשה
לנו לומר שהיא טרפה:
הא לפשוט יכול ליתן
דבשעת מעשה אדם ירא לידון ומכוין לבו יותר כדאמרן לעיל אין למדין הלכה מפי גמרא עד שיאמרו לו הלכה למעשה: פסקא דדינא.
כי אמר לן מר הלכה.
לאחר חלק חבירו. אצטריך
כפלוני: עד דאמינא לכו
דבריי: דאי הוה וכו'. ושמא גם אתם תמצאו תירוץ לקושייתכם:
שפסקתיו ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו אל תקרעוהו לבטל
למכתב והיה ביום הנחילו
הלכה. כשיבא מעשה לידכם
את בניו (תאמר הריני דן
ואל אחד) שיכול והלא דין הוא
דבשעת מעשה אדם ירא
לדון אלא הברור לו ומכוון את לבו יותר: והדר חזיתו. טעם אחר בדבר: פסקא דינא. שדנו הדין כך וכתבוהו להתקיים כן וכהלכה
דאינו רשאי להנחיל לאחרים אפי' במקום פשוט: ומה בכור כו': הורה אתמר. שהורה הלכה למעשה (שהתורה נתנה רשות
למעשה למילף מיניה: ולא תקרעוה. לבטל דברי: דאי הוה אנא וכו'. ושמא גם אתם היום או מחר תמצאו תירוץ לפרכא דידכו:
וכו'): מר סבר הלכה עדיפא (נוקים) שפוסק הלכה בתלמוד בבית המדרש עיקר ומר סבר הוראה על ידי מעשה עיקר: אין למדין
ומיגמר לא תגמרו מיניה. לדון אלא כפי מה שנראה לכם: שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. כדתניא במס' נדה בשילהי פרק
הלכה לא מפי תלמוד. שאם רואה אדם בתלמוד הלכה כי האי תנא או כי האי ולא מפי מעשה שרואה כתוב בתלמוד דשמא
שני [כ:] רבי ראה דם [בלילה] וטמאו ראהו ביום וטרהו המתין שעה אחת וראהו וחזר וטמאו אמר אוי לי שמא טעיתי ומקשינן
יחידאה הוא עד שישאל בבית המדרש ויאמרו הלכה כן לעשות בו מעשה: ובלבד שלא ידמה. מדעתו מעשה אחר למעשה זה
הא ודאי טעה דתניא לא יאמר חכם אילו היה כן לא היה טמא אלא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כו' והוא הדין לגבי התלוי
שהורו לו: וכל התור' כולה דמויי מדמינן לה. דמפיק דומה לדומה: שלא ידמה בטריפות. שלא יאמר כשם שאם נשברה למטה
בסברא [דאין לו] אלא מה שעיניו רואות:
מן הארכובה כשירה כך נשברה למעלה מן הארכובה כשירה לפי שאין בטריפות זו דומה לזו: ואל תתמה. מפני מה שאין
אומרין כן. לפי שחותכה מיכן למעלה מן הארכובה ומתה ולמטה מן הארכובה חיה. ואיכא דמפרש שכל אדם בטפחות שנא'
טפחות נתתה ימי מתחיל לחשב ממעלה למטה אם חותך טפח העליון מן גולגלת חי שלא נגע במוח וטפח שני כנגד מוחו ומת וטפח שלישי למטה מן המוח חי וטפח רביעי כנגד הגרון ומת וטפח חמישי הוא למעלה מן הלב וששי כנגד הלב וכן כל הגוף:
א) אולי צ"ל שיהא האב רשאי להנחיל חלק בכורה לפשוט.