יש נוחלין פרק שמיני בבא בתרא
קלג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
א"ל רב כהנא אילו. קנה נכסים אחרים בתר הכי לית לה לאשה בתמיה הא ודאי אית לה דנהי דמחלה שעבודה לבנות בשביל שעשאה
קטו א ב מיי' פ"ו מהל'
א) [יבמות צא. כתובות יט.],
ב) [עי' תוס' כתובות מט:
זכייה ומתנה הלכה יא
שותף ביניהן חוב כתובתה מיהא לא מחלה שאם תמצא מקום לטרוף כגון שיקנה נכסים טורפת מהם וכדכתב ודעתיד אנא למיקני שנכסים
ד"ה הוא ואשתו], ג) לעיל
סמג עשין פב טוש"ע אה"ע
העתידין לבא ישתעבדו לה וכיון דאילו הדר קני מאדם אחר או ממורישיו אית לה לאשה השתא נמי כי נפלו לו מאותן נכסים עצמן אית לה דמה
קכט:, ד) [צ"ל אחר ד"ה
סי' קו סעיף א וסי' קז סעיף
❖
ג:
לדברי],
לי אותן נכסים עצמן מה לי אחרים שאם נתרצית להקנות המתנה לבנות ולמחול להם שעבודה לבעלה מיהא לא מחלה מידי אם תמצא מקום
קטז ג מיי' שם הלכה י
לגבות וכן הלכה: ההוא דפלגינהו. כל נכסיו חילק לבניו ולאשתו
וסמג שם טוש"ע שם
ובצוואת שכיב מרע דהיינו עשאה שותף בין הבנים אלא ששייר דקל
סי' קו סעיף ב:
אמר ליה רב כהנא אילו הדר קני מי לא שקלא וכיון
הגהות הב"ח
א
קיז ד ה מיי' פ"ט מהל'
אחד שלא פירש למי: סבר רבינא למימר לית לה. ממותר כתובה
דאילו הדר קני שקלא השתא נמי שקלא ההוא
(א) גמרא הכי נמי קאמינא:
זכייה ומתנה הלכה ה ו
ב
אלא ההוא דיקלא דהא אי לא שייר דיקלא אבדה כתובתה מן הבנים
(ב) שם שאין זה לשון מתנה:
ועיין בהשגות ובמ"מ סמג
דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה שייר חד דיקלא
(ג) רשב"ם ד"ה אמר רב
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
שמחלה להם שעבודה משום דנעשית שותף ביניהן והשתא נמי זכו
סבר רבינא למימר לית לה אלא חד דיקלא אמר ליה
רנג סעיף ו:
הונא שכיב מרע כו' כצ"ל
הבנים והיא תטרוף את הדקל: א"ל רב יימר לרבינא אי לית לה.
קיח ו מיי' פי"ט מהל'
ותיבת שאמר נמחק: (ד) ד"ה
רב יימר לרבינא אי לית לה חד דיקלא נמי לית לה
לדברי ר' יוחנן כו' לעיל. נ"ב
אישות הלכה יג ועיין
כתובתה מחלק הבנים משום דידעה דלית ליה נכסים אחריני ומחלה
❖
דף קכ"ט ע"ב:
בהשגות ובמגיד משנה סמג
אלא ג מיגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכולהו נכסי
להו בשביל שעשאה שותף ביניהם א"ה דיקלא נמי לית לה דהא ידעת
עשין מח טוש"ע אה"ע סי'
אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר
צג סעיף כ וטוש"ע ח"מ סי'
ליה להאי דקל ומחלה להו ליורשיו דכל כתובתה מחלה מהני נכסים
ד
רנב סעיף א:
מוסף רש"י
רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו
דאית ליה משום דעשאה שותף דמה לי למחול שעבודה מאותן שחלק
קיט ז מיי' פי"ב מהל'
גנבי גנובי למה לך.
זכייה ומתנה הלכה ד
לבנים ומה לי מן אותו דקל שלא חלק אלא מאי אית לן למימר מאיזה
נוטלן משום מתנה אמר ליה רב נחמן א) גנבא
מתגנב אתה לומר דבריך
סמג עשין פב טוש"ע ח"מ
❖
טעם נחתא אדקל לטרוף ממנו היינו משום דלא מחלה כתובתה
גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי יוחנן בן
בלשון שלא נחלקו בו היחיד
סי' רמח סעיף א:
שהרי הניח לה מקום קצת לגבות הימנו כגון האי דקל שלא רצה
והמרובים כדי שלא יבטלו
ברוקה אימא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה דהא
את דבריך דאמרת כיחידאה
לחלוק לבניו ומגו דנחתא אדקל נחתא נמי אחלק הבנים דהאי דשתקה
. אימא הלכה
שמעתתיך כר' יוחנן בן ברוקה הוא דאזלא דלמא
רבינו גרשום
(כתובות יט.)
ולא ערערה היינו לפי שהיה מניח לה הדקל וסברה למה אערער
כר' יוחנן בן ברוקה. ולא
כי הא קאמרת דההוא דהוה קא שכיב ואמרו ליה
תנקוט לה כמילתא באנפא
את בתו: כיון דאילו הדר
עכשיו עד שישומו ב"ד את הדקל ואטרפנו והדר אערער על הבנים
נפשה (שם). לדברי ר'
קנה לאחר שכתב לה
נכסיה למאן דלמא לפלניא ואמר להו אלא למאן
ואטרוף מהן המותר דלא הויא שתיקה דידה מחילה אלא היכא
יוחנן בן ברוקה. דס"ל
ההוא תילתא בכתובתה
דאב יכול להוריש בלשון
אית לה שטר כתובה ה"נ
ואמרת לן עלה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה
דמחלק כל הנכסים ולא שביק לה מידי דמשום האי טעמא מספקא
ירושה לאחד מבניו כל נכסיו,
כשירש בתו אית לה ההוא
לן לעיל (דף קלב:) גבי בריא דדלמא כיון דאיכא למימר הדר קני
ואם לאו נוטלן משום מתנה אמר ליה אין הכי
אם אמר לאחד מהם נכסי
ה
(א)
תילתא נמי לאחר מותו:
לך, כדמפרש לקמיה, וראשון
סברה למה אערער עכשיו עד אשר אראה אם אמצא מקום לגבות
שייר לעצמו חד דקלא
קאמינא למאי הלכתא סבר רב אדא בר אהבה קמיה
ראוי ליורשו ולא פירש לא
וסבר רבינא למימר לית
מצד אחר וכיון דמשום הכי שתקה לא הויא שתיקותה הודאה אלא
דרבא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונית מנכסיו
לשון ירושה ולא לשון מתנה,
לה. ליטול כתובתה אלא
תלויה ועומדת אם תערער על אלו אם לאו וה"נ כיון דשבק לה
אין לשני במקום הראשון או
מאותו דקל: אי לית לה.
ואם לאו אין אלמנתו נזונית מנכסיו אמר ליה רבא
יורשי ראשון כלום, שאין כאן
מחמת כתובה משאר נכסים
מידי למיטרף להכי שתקה ואח"כ תצעוק על המותר. והשתא שמעינן
לשון מתנה להאי ראשון, אלא
שהניח לבניו. באותו דקל
ו מיגרע גרעא השתא בירושה דאורייתא אמרת
מהכא דשכיב מרע הכותב כל נכסיו או מחלק לבניו בפני אשתו וגם
מסתמא ללשון ירושה איכוין
ששייר נמי לית לה משום
אלמנתו נזונית מנכסיו במתנה דרבנן לא כל שכן
הנותן במאי דאמר נכסיי לך,
כתובה משום דאיכא למימר
ב)
לה נתן קרקע כל שהוא ושתקה ולא ערערה והוא הדין אם כתב כל
הואיל וחזי לירש כל הנכסים
דמחלה כתובתה על ההיא
אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עויא
נכסיו לאחרים בפניה ולה כתב קרקע כל שהוא קנו שהרי מחלה
ג) ז
מן התורה אם ירצה אביו,
פלגא נכסים דיהיב לה
וכיון דירושה הויא להאי
בעלה עם בניה: אלא
לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני
להן שעבודה ולא תטרוף מהן כרב נחמן דאמר [קלב:] הואיל ועשאה שותף
ראשון אינו יכול להפסיקה,
מגו כו': רואין אם ראוי
בין הבנים אבדה כתובתה דבעשאה שותף תליא מילתא ל"ש עם
אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון
דאין ירושה לחצאין, ודוקא
ליורשו. כגון אחיו: נוטל
לר' יוחנן בן ברוקא, אבל
משום ירושה ואם לאו
בניו ול"ש עם אחרים. והנ"מ כשחלק כל נכסיו לאשתו וליורשיו אבל
כלום שאין (ב) לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה
לרבנן כיון דאינו יכול להרבות
נוטל משום מתנה. דרבותה
שייר אפילו דקל אחד דהיינו קרקע כל שהוא שלא פירש למי מגו
ירושה לזה יותר מזה בלשון
קמ"ל דחזיין בין במתנה
אין לה הפסק אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה
דהדרא אדיקלא הדרא ונחתא למגבי מכולהו נכסי ולא מחלה מידי.
ירושה כלל, ודאי מאי דאמר
בין בירושה: דשמעתיך כר'
הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק
נכסי לך לראשון לשון מתנה
יוחנן בן ברוקה אזלא.
ודוקא בשכתב לה קרקע כל שהוא אבל אם נתן לה מטלטלים ולא
הוא ויכול להפסיקה וקנה
דאמר אם אמר על מי שראוי
ההוא ליורשו דבריו קיימין: אמרו
קרקע לא מקריא שותף בין הבנים ולא מחלה מידי ונחתא אכולהו
שלישי (לעיל קכט:).
ליה נכסיה [לפלניא] אלא
נכסי כדאמר רב נחמן [שם] מטלטלי לא קאמרי'. וה"מ דאבדה כתובתה מהנהו נכסי שכתב לבניו אבל אי הדר בתר הכי וקני נכסי אחריני ואפי'
למאן. כלומר אם לא אתנה
מהנהו נכסי עצמן שחלק לבניו כגון שמת אחד מבניו בחייו הדרא וגביא מינייהו מותר כתובתה שכך כתב לה דעתיד אנא למיקני. ודוקא
לזה למי אתנה שלא היה
לו בנים: אין הכי קאמינא.
שכיב מרע כדאמרן לעיל אבל בריא שחלק נכסיו לבניו וכתב גם לה קרקע כל שהוא הא איבעיא ליה לרבא [שם] אי מחלה להו שעבודה שעל
שכיב מרע שכתב כל נכסיו
אותן נכסים אם לאו ואוקימנא בתיקו והלכך כיון דמספקא לן אמרינן המוציא מחבירו דהיינו אשה עליה להביא הראיה דבכל דין תיקו
לאחר בשלא היו לו בנים
ואמרו ליה נכסי למאן
מאן דתפיס תפיס ומיהו אי הדר קני אית לה: אמר רב הונא שכיב מרע (ג) שאמר כו'. משום דאליבא דר' יוחנן בן ברוקה מיירי כדלקמן
ולא כר' יוחנן בן ברוקה
נקיט שכיב מרע דהא בבריא מיבעיא לן לעיל [קלא.] אי איירי ביה ר' יוחנן בן ברוקה אי לא: שכתב כל נכסיו. סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא
דאיהו אמר אפי' במקום בת
לשון ירושה אלא סתמא נכסיי לפלוני: רואין אם. אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלן בתורת ירושה כר' יוחנן בן
או בן: אם ראוי ליורשו
זה שנכתבו לו: אלמנתו.
ברוקה [לעיל קל.] דכיון דראוי ליורשו מסתמא להוריש לו נתכוין הואיל ולא פירש לשון מתנה אבל גבי ירושה א"צ לפרש דממילא קא ירית הלכך כל היכא
של כותב: ניזונת מנכסיו.
דאיכא לאוקומה בירושה דתפסה מן התורה לא מקני ליה מסתמא במתנה למיעקר נחלה דאורייתא: ואם לאו. דאינו ראוי לירש בעל
כשם שהאלמנה ניזונית
משאר יורשין גמורין ואם
כרחך נכסיי נתונין לפלוני קאמר דאין אדם מוציא דבריו בטלין מפיו ולמתנה איכוין ולא לירושה ולכך נוטלן משום מתנה. ולקמן מפרש
לאו אינה ניזונית משום
מאי נפקא לן מינה אם נוטלן משום ירושה או משום מתנה: גנבא גנובי למה לך. לסתום דבריך ולמימר רואין כו': אי סבירא
דמחמת מתנה קיבלה: אמר
ליה מגרע גרעה. אלמנה
לך כר' יוחנן בן ברוקה. דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ולפיכך אתה אומר רואין אם ראוי ליורשו כו' אימא
זו שאינה ניזונית במקום
בהדיא דהלכתא כוותיה ולא תסתיר דבריך לומר כר' יוחנן בן ברוקה בענין שלא יבינו בני אדם: דלמא כי הא אמרת. כל זה אמר ליה
מתנה כבמקום ירושה:
השתא בירושה דאורייתא.
רב נחמן לרב הונא שמא אתה לא לכך נתכוונת לומר דבריך בסתם ולהשמיענו כר' יוחנן אלא עובדא הכי הוה בסתם כדמפרש ואזיל ועיקר
היכא דבנים יורשין אביהן
דבריך באת להשמיענו חילוק בין נטילה משום מתנה לנטילה משום ירושה כדמפרש ואזיל ואגב אורחך מיהא שמעינן דסבירא לך כר' יוחנן
שקלה מזוני. מתנה דרבנן
ומיהו עיקר שיטה זו שתפסת לא לכך באתה דא"כ היה לך לומר בפירוש הלכה כר' יוחנן בן ברוקה: דהוה קא שכיב. היה נפטר לבית
היא מתנת שכיב מרע
דיהיב לאחריני לא אשכחן
עולמו: אלא למאן. כלומר מאן קא שקיל נכסיי אלא הוא והוי כמאן דא"ל נכסיי לך והיינו שכתב דקאמרת דמה לי כתב מה לי אמר:
מדאוריית' דרבנן תקנוה
ואמרת לן עלה. דמכל מקום שקיל מיהו אם קרובו וראוי ליורשו הוי ירושה ואי לאו הוי מתנה דאלא למאן וכן נכסיי לך שתי לשונות משמע
כדי שלא תטרף דעתו
עליו א) או אינו יכול
כשהוא יורש משמע לשון ירושה וכשאין ראוי לירש הוי לשון מתנה. ולקמן מפרש מאי נפקא לן מינה למאי אתא לאשמועינן: אין ה"נ קאמינא.
לעשות חפצי כל שכן
על הכותב נכסיו סתם באתי להורות דזמנין הוי ירושה וזמנין הוי מתנה: סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא.
לפרושי למאי נפקא
דאית לה מזוני: אלא אמר
רבא. הא דקאמר רב הונא
מינה ומה בא רב הונא ללמדנו אם ראוי ליורשו להכי אמר רב הונא דהוי לשון ירושה שתהא אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו שהוריש לזה
לעיל שכיב מרע שכתב
כדתנן (כתובות דף צה:) אלמנה ניזונת מנכסי יתומים כלומר יורשין: ואם לאו.
נוטלן משום מתנה ושוב אין אלמנתו ניזונת מהן כדתנן (גיטין דף מח:)
כל נכסיו לאחרים רואין
אם ראוין לירש כו' כי
אין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם משום דהוי מזונות דבר שאין לו קצבה ואין יכולין לקוחות להזהר ובין
ראויין האי גוונא קאמר
מתנה ובין מכר הוו משועבדים: א"ל רבא. וכי בשביל שנתנו במתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא מדרבנן שהרי אין מתנה לאחר מיתה אלא
כדשלח רב אחא בר בר
חנא לעיל אם ראשון
תקנת חכמים היא שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו עליו: מיגרע גרעה. בתמיה וכי הורע כחה של אלמנתו בכך
ראוי ליורשו הוא נוטלו
השתא בירושה דאורייתא דאלימא כח יורש אם ראוי ליורשו שהתורה זיכתה לו כדכתיב [דברים כא] ביום הנחילו את בניו אפ"ה אמרינן אלמנה ניזונת
משום ירושה ואין לשני
מנכסי היורש: מתנה דרבנן. כי הך מתנת שכ"מ שאין בה קנין אלא מדרבנן כדפרישית לא כ"ש דניזונת מהן ולעולם לאו להכי נפקא מינה
כלום דלא חשבי' מתנה
עיקר דיהב לה כל ימי
חילוק שהשמיענו רב הונא בין נוטל משום ירושה ובין נוטל משום מתנה. ומהכא שמעינן דהא דקיימא לן [גיטין שם] דמזון האשה והבנות לא טרפא
חייו אלא ירושה שהן
ממשעבדי ה"מ מתנה גמורה בקנין או מכר גמור אבל מתנת שכ"מ אלמנתו ניזונת מנכסי מקבל מתנה וה"ה לבנות: אלא אמר רבא.
ראויין לו עיקר וירושה אין
לה הפסק מזרעו לעולם:
להכי נפקא מינה בין מתנה לירושה: כדשלח רב אחא כו'. שאם אמר האי שכ"מ ואלא למאן ואחריו לפלוני רואין אם היה ראשון ראוי
והא אפסקה. להיכא דאמר
ליורשו נוטלו משום ירושה ואין לשני אחריו כלום דכיון דעשאו יורש וזכה בדין תורה כי קאמר תו ואחריו לפלוני הוי מתנה על מה
ואחריך לפלוני אפסקה
מראשון: אמר ליה. לאו
שכתוב בתורה דאינו יכול לעקור תורת ירושה מאותו שירש כבר וגם אפי' אם פירש אני מורישך ע"מ שיטול האי שני אחריך הוי נמי מתנה על
כל כמיניה והאי אמר הכי
מה שכתוב בתורה והוי המעשה מעשה והתנאי בטל: ד) דהא ירושה אין לה הפסק. אלא ממשמשת עד ראובן כדנפקא לן מקראי בפירקין (דף
סבר יש לה הפסק ולא היא:
קטו:): לדברי ר' יוחנן כו'. לעיל (ד) בשמעתין פרישית לה: והא אפסקה. דעל תנאי שיטול שני אחריו הוריש לראשון: ורחמנא אמר אין לה
א) אולי צ"ל דיאמר איני יכול
הפסק. והוי מתנה על מה שכתוב בתורה והוי מעשה מעשה והתנאי בטל. והכי הלכתא כדשלח רב אחא דהא חזינא עובדא בסמוך כוותיה:
לעשות חפצי
ההוא