קלג:
יש
נוחלין
פרק שמיני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עיליתא
דדינרי. נראה לר"ת דאין לפרש עיליתא עליה ממש
ההוא דאמר לחבריה. הראוי ליורשו כדמפרש לקמיה: שני נמי שקיל.
קכ א מיי' פ"ו מהלכות
א) [כלומר עדיין לא הגעת
נחלות הל' יא סמג
להוראה בעתה תמצאנה. ערוך
וגוזמא קאמר כי ההיא דתליסר גמלי ספיקי דטריפות
שהרי לא נתן לראשון כי אם כל ימי חייו ומתנה אינה מתקיימת כי אם
ערך חצצתא], ב) גי' הערוך
עשין צו טוש"ע ח"מ סי'
לדעת הנותן: דייני דחצצתא. דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין
(חולין צה:) כמו שפי' בקונטרס התם דמדקאמר הוא הכניס אחת ובנו
גדיל, ג) קדושין כח: תמורה
רפב:
קכא ב מיי' פ"ט מהל'
כט: ב"מ ו. [ע"ז סג. נדרים
הכניס שש ש"מ דלאו גוזמא קאמר אלא דוקא לכך נראה לו עיליתא כלי
מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק. ורבינו חננאל פירש
כט:] [תוס' דקדושין פ"א
מכירה הלכה א
חצצתא בית הקברות: לאו היינו
ששואבים בו יין ושמן כדאמרינן בכיצד
תוספתא ב"ק פ"ד תוספתא
טוש"ע י"ד סי' רנח סעיף
דערכין פ"ד], ד) [ברכות
דשלח כו'. וכיון דראשון ראוי ליורשו
מעברין (עירובין דף נג: ושם ד"ה עלת)
יג:
ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי לך ואחריך
קכב ג מיי' פ"ו מהל'
כה. וש"נ], ה) כתובות
ולא
תשיימה
אין לשני אחריו כלום: איכסיף. רב
עלת נקפת בכד נ):
לפלוני וראשון ראוי ליורשו הוה שכיב
נג., ו) [ברכות לו. וש"נ
נחלות הלכה יא סמג
את דאמירה לגבוה כו'. וא"ת הא
עיליש מרבא פן יאמר רבא בלבו
עמ"ש חגיגה טו:], ז) בע"י:
עשין צו טוש"ע ח"מ סי'
ראשון אתא שני קא תבע סבר רב עיליש
❖
לך, ח) בע"י: כהן גדול,
רפב:
אילו לא הייתי בכאן היה דן דין שקר
דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כט. ושם)
ט) [כתובות עז.], י) [עירובין
קמיה דרבא למימר שני נמי שקיל א"ל דייני
וכן כל דינין שהוא דן שלא בפני:
משך הקדש במאתים ולא הספיק
מו:], כ) [שם], ל) [כתובות
דחצצתא הכי דייני לאו היינו דשלח רב
עז.], מ) [עירובין שם],
רבינו גרשום
קרא עליו. רבא לנחמו אני ה' בעתה
לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים
נ) [ועי' רש"י ותוס' שבת קיט.
אחא בר רב עויא אכסיף קרי עליה 1 אני
דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש
אחישנה בעת שהצדיקים צריכין
ד"ה בתליסר], ס) [וע"ע תוס'
שני נמי שקיל. כלומר
ה' בעתה אחישנה: מתני' הכותב את
קדושין שם כט. ד"ה משכו
דיחלוקו בין ראשון לשני:
דמן ההדיוט קונה כיון שמשך והשתא
לישועה הקב"ה ממציאה להם אף
א)
א
❖
ותוס' ב"מ נז. ד"ה יצא],
אמר ליה רבא דייני
נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה
אפי' לא משך נמי כיון שאמר לפדותו
אתה אני יודע בך שמעולם לא
דחצצתא. שאין יודעין עיקר
במאתים דאמירה לגבוה כמסירה
באת דין תקלה על ידך שהרי
הדין אלא עושין פשרה
(א)
עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג
ומחצצין ביניהן לזה חצי
תורה אור השלם
להדיוט ויש לומר דהתם היינו טעמא
עכשיו זימנני ליז) הקב"ה קודם שהגעת
אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור
ולזה חצי דייני הכי. ולאו
להוראה ולא נכשלת: מתני' מה
שאינו מתחייב מאתים באמירה משום
לטוב: גמ' איבעיא להו מי פליגי רבנן
1 הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף
היינו דשלח רבא בר עולא
אם ראשון ראוי ליורשו
וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְיָ
שעשה עשוי. מילתא דפשיטא היא
דלא אמר לתת כלום להקדש ואין כאן
אין לשני במקום ראשון
עליה דרשב"ג או לא ת"ש דיוסף בן יועזר
בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:
❖
נדר כי לא אמר לקנות רק שוה בשוה
ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות
כלום: איכסיף. רב עיליש:
ישעיהו ס כב
היה לו בן שלא היה נוהג כשורה הוה ליה
קרא עליה. רבא: אני
כן: אין רוח חכמים נוחה הימנו.
אבל אם ויתר כלום משלו להקדש צריך
ה' בעתה אחישנה. כלומר
עיליתא דדינרי קם אקדשה אזיל נסיב בת
לקיים דאמירה לגבוה כו' :
אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא
ס) א
אל תתבייש הואיל שלא
גליון הש"ס
בא
עשית עדיין מעשה כי
גאדיל כלילי דינאי מלכא אולידה דביתהו
עליו שמאי במקלו ותרמילו
חרון אף גורם להן שכועסין עליו
ב)
רשב"ם ד"ה ת"ש. שמואל
בעתה של מעשה החשתי
כו'. נראה לרשב"א דההוא
דקא עקר נחלה דאורייתא: רשב"ג.
זבין לה ביניתא קרעה אשכח בה מרגליתא
והקדמתי והזכרתיך: פיס'
לית ליה האי כללא. עי'
באר שבע ריש הוריות ד"ה
גברא דכתב נכסיו ליהונתן בן עוזיאל
בגמרא מפרש לה אי לפרושי אתא
והניח את בניו. שלא הוריש
אמרה ליה לא תמטייה למלכא דשקלי לה
❖
אמר שמואל:
כלום אלא נתנן לאחרים
אי לפלוגי: גמ' מי פליגי כו'. דאפילו
הדיר נכסיו מבנו (ד) בחייו ובמותו
מינך בדמי קלילי זיל אמטייה לגבי גזברי
במתנה: מי פליגי רבנן
והיה סבור שמאי שנתן ליהונתן ע"מ
אין בניו נוהגים כשורה אין רוח
עליה דרשב"ג. דאפילו אין
ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו
ב
ג)
נוהגין כשורה פליגי דאין
הגהות הב"ח
שיתן לבניו ב והיה סבור שהחזיר הכל
חכמים נוחה הימנו דדלמא נפקא
רוח חכמים נוחה הימנו: בת
להדיוט אלא לשיימוה אינהו אמטייה שמוה
מיניה זרעא מעליא כדלקמן: בת
ועל כן בא עליו לומר שע"י מתנה זו
(א) רשב"ם ד"ה קרא וכו'
גדיל כלילי. בתו של אותו
בתליסרי עליאתא דדינרי אמרי ליה שבע
לא באת תקלה על ידך בדין
שהיה מתקן כתרי דינאי
גאדיל כלילי דינאי. בת מי שמקלע
לא הותרו בהן הבנים כמו מעשה דבית
שהרי: (ב) ד"ה אדרבה וכו'
ואשתו היתה חכמה הרבה.
איכא שית ליכא אמר להו שבע הבו לי שית
עטרות דינאי המלך: זבין לה
חורון שלא הותר האב ע"י מתנת הבן
ג
מדכתבו ובנו כצ"ל ותיבת כן
אמרה ליה זיל אמטייה
נמחק: (ג) ד"ה ת"ש וכו'
לגזבר של בית המקדש
ביניתא. דג לצורך אשתו שילדה:
הרי הן מוקדשות לשמים עמדו וכתבו יוסף
והשיב לו יהונתן אינו כמו שאתה
דא"ר יוחנן. נ"ב לקמן בדף
דאיהו שמייה לך כמה
לא תמטייה לבי מלכא. למכרו
סבור דהתם לא היתה מתנה גמורה
בן יועזר הכניס אחת ובנו הכניס שש ואיכא
קע"ד: (ד) תוס' ד"ה בא
הוא שוה ולא תשמייה את
וכו' בחייו ובמותו. נ"ב דאל"כ
לצורך עטרות המלך: בדמי קלילי.
דאת שמייה בציר משומתיה
אבל זו מתנה גמורה למכור ולהקדיש
דאמרי יוסף בן יועזר הכניס אחת ובנו הוציא
יהיו זוכים לאחר מותו משום
ולא מצית למיהדר בך
❖
בזול: לגזבר. של הקדש ויקחנה
וכן משמע בירושלמי בנדרים דקאמר
ירושה:
דאמרינן לגבוה קונה
שבע מדקא אמרי הכניס מכלל דשפיר עבד
יהונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו
לאבני אפוד דנהי דבטלי אורים ותומים
באמירה כמסירה להדיוט:
אדרבה מדקא אמרי הוציא מכלל דלאו שפיר
אמרו ליה הגזברים שב.
לישאל בהן כדכתיב (עזרא ב) עד עמוד
עמד וכתבו לשמאי מה עשה שמאי
עיליתא דדנרי איכא השתא
מוסף תוספות
עבד אלא מהא ליכא למשמע מינה מאי
ד)
כהן לאורים ותומים כאדם שאומר
מכר מקצתם והקדיש מקצתם ונתן
בלשכה ושית ליכא השתא
הוי עלה ת"ש ה)דאמר ליה שמואל לרב יהודה
א. [ו]כששם
אותה
דעדיין לא נגבו א"ל הואיל
לחבירו עד שיבא משיח אפוד וחושן
לו את השאר אמר כל מי שיבא
בפחות משוויה מתכוון
וליכא ליהוי מוקדשין.
שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו
מיהא לא בטלו דאין כהן ח) משמש בלא
ויערער על מתנה הזאת יוציא מן
ו)
ג
לוותר להקדש. תוס'
עמדו הגזברים וכתבו יוסף
קידושין כט. ב. נ"א: כתבן
בן יועזר שהכניס אחת.
שמונה בגדים: ולא תשיימה את.
הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך
מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא
ליונתן בן עוזיאל לפי
שהקדיש עיליתא דדנרי
שלא תפתח לומר בכך וכך אתננה
יוציא מיד זה ושמא זה המעשה
ת"ר מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין
שהיה גדול הדור וחסיד,
אחת כדאמרן ובנו הכניס
וכי בחסידותו יתן לבניו
שית שהקדישן: ובנו הוציא
להקדש דכיון דשיימת לה בדמי קלילי
עצמו היה והירושלמי מהפך לה:
כשורה עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל
מהם אם יחזרו למוטב.
שבע. מן הלשכה אותם
תו לא מצית למישקל מינה טפי
כל
ריטב"א. ג. דכי היכי
שנתנו לו: מדאמר יוסף בן
מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש
דאמירתו לגבוה כו' כדכתיב (ויקרא כז)
דאמרינן במתנת בית חורון
יועזר הכניס אחת מכלל
שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו א"ל שמאי אם אתה
שכיון שלא נתן לו את
דשפיר עבד. דהכניסן משום
ואיש כי יקדיש [וגו'] (דברים כג)
החצר והסעודה אלא על
דבנו לא היה נוהג כשורה
יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי
מוצא שפתיך תשמור [וגו'] אלא
דעת שיבא אבא ויאכל אין
ובשביל אותו זכות שהכניס
המתנה מתנה ואסור אביו
יצא ממנו בן שהכניס שש
אם
הגזבר שהוא בקי ישיימנה לך וירא
ליהנות ממנה ה"נ כיון
אלמא דלא פליגי רבנן
שמים הוא ולא ישום אותה בזול: שבע איכא. מן הי"ג יש שבע להקדש אבל השש אינן: הרי הן מוקדשות. כלומר מה ששוה האבן יותר אני
שלא כתב כל נכסיו ליונתן
אר' שמעון בן גמליאל:
בן עוזיאל אלא על דעת
אדרבה מדקאמר. באידך
מקדיש ממנה לגבוה: עמדו וכתבו. נראה בעיני שהיו כותבין חשבונות של הקדש כמה מכניסין וכמה מוציאין ומיהו מלשון שכתבו דייקינן
שיחזיר לבניו לא זכה
לישנא בנו הוציא שש מכלל
ואיכא למימר נמי דלמילף מינה כתבו כן: הכניס אחת. חדא עיליתא דדינרי ובנו שהיה סבור שלא ינהוג כשורה הקדיש שש עליות
יונתן בן עוזיאל במתנתו
דלאו שפיר עבד אע"ג דלא
ונמצאו הבנים אסורים
היה נוהג כשורה שהקדישן
שזכות אביו שהקדיש אחת בשביל שלא היה בנו נוהג כשורה גרם לבנו שהוכשר להקדיש שש. ומהכא דייקינן לקמן מכלל דשפיר
ליהנות מהנכסים. ר"ן.
דמשום עון שנטל מבנו
עבד יוסף בן יועזר אלמא לא פליגי רבנן עליה דהא עמדו וכתבו קתני דהיינו כל חכמי הדור: איכא דאמרי. לגנאי ובנו הוציא
ירושתו והקדיש אירע לו
שבע שלא היה לו לקבל כל (כך) ממון ההקדש להתרוקן מכל וכל והיה לו להניח בהקדש שתים או אחת אך הוא גלה דעתו שאם היו
שיצא ממנו בן שהוציא
שבע אלמא דלאו שפיר
כל השלש עשרה עליות בהקדש היה נוטל את כולן: וקדייק מדקתני. ברישא ובנו הכניס שש שמשבח את הבן מכלל דהאב שפיר עבד
עבד דהקדיש אביו: ובא
כרבן שמעון וכדפרישית. ולאיכא דאמרי לא מסיק השתא אדעתיה ואורחיה דגמרא לאתויי ראיה בכל דוכתא מרישא ומהדר ליה מסיפא:
עליו שמאי. הזקן במקלו
ובתרמילו לקנתרו להתריס
אדרבה. לאיכא דאמרי איכא למידק דרבנן פליגי עליה מדכתבו (ב) כן ובנו הוציא הכי קאמר לפי שיוסף בן יועזר הכניס אחד שלא
כנגדו על שהחזיר את
כדין שלא היה לו להקדיש כל נכסיו כרבנן דפליגי על ר"ש לפיכך נתגלגלה חובה והוציא בנו שבע שריקן כל אוצרות הקדש: אלא מהא
השליש לבניו משום דאביו
לא נתכוין אלא להבריח
ליכא למשמע מינה. דהא תנאי היא דפליגי בהכי תנא דרישא ס"ל דלא פליגי ותנא דא"ד ס"ל דפליגי הלכך אנן אמאן נסמוך: ת"ש דא"ל
נכסים מבניו והשתא חזרת
שמואל כו'.
אלמא פליגי רבנן עליה מדקאמר שמואל הכי דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן. והכי הלכתא כרבנן דקם שמואל כוותייהו.
לבנים ועברת על דעת הנותן
ונמצא דמתנה שנתן לו
ואע"ג (ג) דא"ר יוחנן ט) הלכה כרשב"ג בכ"מ במשנתנו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה $שמואל לית ליה האי כללא וגם רבא דקאמר במסכת
אינה מתנה: אמר ליה. יונתן
ע"ז בפרק חמישי (דף סט:) הלכה כרשב"ג לית ליה נמי האי כללא. הלכך כל כללות שבגמרא כגון הלכה כסתם משנה [שבת מו.] הלכה כר"ע
שמאי אם אתה יכול להוציא
מה שמכרתי ומה שהקדשתי
מחבירו י) כר' יוסי מחבירו כ) כרשב"ג במשנתנו ל) ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכן ר"מ ור' יהודה
ולא משלי מכרתי והקדשתי
הלכה כר"י מ) כולהו קי"ל הכי בר מהיכא דמפרש גמרא דלית הלכתא הכי: בי עבורי אחסנתא. מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי
הכי נמי אתה יכול להוציא
לה ואפילו להרבות לאחד ולמעט לאחד: ה"ג וכ"ש מברא לברתא: מכר שליש. לצרכו: והקדיש שליש. ואיכא למימר דלהכי מכר
מה שהחזרתי דלא ממון
שלי החזרתי להם אלא
והקדיש מעיקרא כדי להודיע שמה שמחזיר לבניו משלו הוא מחזיר כדאהדר ליה לשמאי כדלקמן: במקלו ובתרמילו. כלומר להתווכח
ממון של אביהם וא"כ הוא
עמו על שעבר דברי המת שנתכוין לתת לו ע"מ שלא יהנו בניו מנכסיו דכמאן דא"ל הריני נותן לך נכסי ע"מ שתמכרם לצרכך דתהני
עברתי ודאי על דברי הנותן
בדמיהן ולא ע"מ שתתנם לבני דאיכא אומדן דעתא דלהכי יהיב ליה ואע"פ שלא פירש. והכי קאמר ליה שמאי ליהונתן חזרה שהחזרת לבניו
אינה כלום דא"כ לא הויא מתנה והוי כמי שהפקיד לך נכסיו ע"מ שלא יהנו בהן בניו וחזור וקח אותן דקי"ל [גיטין טו.] מצוה לקיים דברי המת
ושמאי היה טועה במעשה דבית חורון דלקמן דקאמר לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים ואמרו חכמים דלא הויא מתנה הואיל
ועבר