יש
נוחלין פרק
שמיני בבא בתרא
קלח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כאן
בצווח מעיקרא. פי' בקונט' צווח מעיקרא לא קנה ומ"מ
כאן בצווח מעיקרא. מתחלה כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח הלכך
קסג א מיי' פ"ט מהל'
א) כריתות כד: חולין לט:,
ב) גיטין נ:, ג) בס"י: יחזור
זכיה ומתנה הלי"ד
לא קנה שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו דחוב הוא לו דכתיב (משלי טו)
הנותן סילק עצמו והם הפקר כר"ל דאמר בהמביא אשם
בו, ד) [כתובות עז.],
סמג עשין פב טוש"ע חו"מ
שונא מתנות יחיה וכדאמרינן [באלו טריפות] (חולין ד' מד:) והנותן
תלוי (כריתות דף כד.) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה
ה) בס"א: דרגיל, ו) כירושה
סי' רמה סעיף י:
קסד ב מיי' פ"ט מהל'
יעב"ץ, ז) [עי' תוס' מנחות
עצמו לא ג) תחזיר לו שהרי סילק עצמו מהם אלא הפקר הם וכל המחזיק
כל הקודם זכה אבל בשתק ולבסוף צווח כיון ששתק לא הוי הפקר
א
❖
נח: ד"ה ואיכא],
תרומות הלכה ו:
בהן זכה בהן כדאמרינן בכריתות
וזכה בה בעל כרחו ואע"ג דרבן
קסה ג מיי' שם ופ"ד מהל'
בתחלת פרק המביא אשם תלוי (דף
שמעון בן גמליאל בסמוך בזיכה לו
זכיה ומתנה הל"ג
כאן בצווח מעיקרא כאן בשותק מעיקרא
א
ועי' במ"מ סמג עשין פב
הגהות הב"ח
כד.) אמר ריש לקיש הנותן מתנה
ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח עביד
ולבסוף צווח אמר רב נחמן בר יצחק זיכה
טור שו"ע חו"מ סי' רמה
לחבירו ואמר הלה אי אפשי כל
ליה כצווח מעיקרא אפ"ה קאמר
(א) גמ' אמאי אצווח:
סי"א:
(ב)
לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו
קסו ד ה מיי' פ"י מהל'
(ב) רשב"ם ד"ה כאן בצווח
יחזירו ליורשי נותן ולא הוי הפקר
המחזיק בה זכה בה ואסקינן התם
וכו' אי אפשי בה כל:
למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן
זכיה ומתנה הל' יג ויד
כריש לקיש: כאן בשתק ולבסוף
ריש לקיש לא סבר כותיה אלא
(ג) ד"ה כאן וכו' במה
סמג עשין פב צד טוש"ע
דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים
שאמר: (ד) ד"ה והיו וכו'
א)
חו"מ סי' רנג ס"ט:
צווח. קנה כיון דקיבל השטר
כרבנן ובכריתות (שם ושם) דפריך
קסז ו ז מיי' שם פי"א הל'
עשה עמי ואיני: (ה) ד"ה
ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני
בשתיקה נתרצה לזכות במתנה ומאחר
אמילתיה דריש לקיש דאמר אי
יורשין וכו' יורשין שלו
טז יז יח סמג שם
ולרבן: (ו) ד"ה אם יצא וכו'
כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רבן שמעון
טוש"ע חו"מ סי' רנג סעיף
שזכה אין מועיל כלום להוציאה
אפשי בה כל הקודם זכה מרב ששת
ב
❖
ושלש מאות זוז הן שדות:
ח:
בן גמליאל אומר כיון שאמר הלה אי אפשי
דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר
מרשותו (ג) מה שאמר אי אפשי
(ז) ד"ה רצה בכורתו וכו'
לעיל מלא יוכל. נ"ב דף קל:
שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל
במתנה זו עד שיתנה בלשון מתנה
בהן כבר זכו בהן יורשין והוינן בה ות"ק
(ח) ד"ה רצה מאתים וכו'
גליון הש"ס
לאחרים או שיפקירם: זיכה לו ע"י
אי אפשי בה לא אמר ולא כלום
אפילו עומד וצווח אמר רבא ואיתימא רבי
אלמא דאם
לישנא יתירא
❖
אחר. בפניו והוא שתק כשמסרו את
בטילה היא דבריו קיימין מאי לאו
רשב"ם ד"ה אם יצא כו'
לא אמר:
יוחנן בצווח מעיקרו דכולי עלמא לא פליגי
מתנת שכיב מרע כיורש
דבריו קיימין והדרא למרה לפירושו
השטר או הקנו בקנין סודר לאחרים
כו'. תמיהני הא גם ממתנת
דלא קני שתק ולבסוף צווח דכולי עלמא
❖
הכי פריך כי היכי דבטילה היא דמהני
לצרכו וכשבאו למסור לו השטר
בריא גובה בשטר:
מוסף רש"י
לא פליגי דקני ג כי פליגי שזיכה לו על ידי
התחיל צווח: באנו למחלוקת. אם
אף לאחר שבאה לידו והדרא למרה
הכותב נכסיו. שכיב מרע
אחר ושתק ולבסוף צווח דתנא קמא סבר
קנה אם לאו: והיו בהן עבדים.
הכי נמי הוה לן למימר באי אפשי
(כריתות כד:). ואמר הלה.
רבינו גרשום
זה שניתנו לו, אי אפשי
מדשתיק קנינהו והאי דקא צווח מהדר הוא
קודם שבאה לידו הדרא למרה וריש
ומתוך כך צווח שאינו רוצה לזון
בהן. אין רצוני, אם היה
שותק ולבסוף צווח קנה.
לקיש אמר כל הקודם בה זכה ומשני
העבדים דאפי' למ"ד יכול הרב לומר
דקא הדר ביה ורבן שמעון בן גמליאל סבר
רבן שני כהן. זה האומר
דכיון דשתק בשעת מתנה
אי אפשי בהן, על כרחו שלו
לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה
לעבד עשה ואיני זנך אפ"ה לא
אודויי אודי ליה לקבל:
(ד)
הוכיח סופו על תחלתו והאי דלא צווח עד
הן ויאכלו בתרומה, ולקמיה
זיכה לו. המתנה על ידי
ניחא ליה לעשות כן: רבן שני.
וקשה לר"י על פירושו דהיכי פריך
השתא דסבר כי לא מטו לידי (א) מאי אצווח
פריך ואפילו עומד וצווח
אחר: אם רבן שני כהן.
מקבל מתנה: אוכלין בתרומה.
התם לריש לקיש מדין ודברים אין
(חולין לט:). כבר זכו בהן
זה שנכתב לו הנכסים:
תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים
ב)
ד
יורשין. יורשי ראשון שהוא
כבר זכו בהן יורשי נותן:
לי על שדה זו דלא אמר ב כלום לישני
מחמת השני דודאי קנה וכתיב וכהן
ישראל (שם). אפילו עומד
והוינן בה ות"ק אפי' עומד
זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות
כי יקנה נפש קנין כספו הוא
דמילתיה דריש לקיש בקודם שבאה
וצווח. בתמיה, והיכן מצינו
וצווח. המקבל סבירא ליה
לפלוני אין אומרין כל הקודם בשטר זוכה
מקבל מתנה בעל כרחו (שם).
דאוכלים בתרומה אמאי
יאכל בו (ויקרא כב): יורשין.
לידו ולכך הוי הפקר בסילק עצמו אבל
בשותק. וקבל השטר (שם).
הא צווח דלא בעי להו:
לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם
כלומר ראשון או יורשין (ה) ולרבן
גבי דין ודברים שהנכסים שלו אין
שזיכה לו על ידי אחר.
מיהדר קא הדר ביה. דלא
שמסר שטר המתנה לאחר
בעי להו אבל כיון דשתק
אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו
שמעון לא סבירא ליה האי דריש
יכול להסתלק בהאי לישנא ועוד קשה
ה
בפניו ואמר לו זכה בשטר
מעיקרא קננהו: הוכיח סופו
לקיש דאמר בכריתות בפרק המביא
דהיכי פריך התם לריש לקיש מרבנן
לפלוני ואחריו לפלוני אומרין כל הקודם
זה לשם פלוני (שם). הוכיח
על תחלתו. דמעולם לא
סופו על תחלתו. שלא
היה דעתו לקבלו. והאי
הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי
דהכא דאמרי הרי אלו אוכלין בתרומה
בשטר זוכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן
נתרצה בתחלה (כריתות כד:).
דלא צווח בשעה שזיכה
אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה
הא אוקמי' הכא מילתייהו דרבנן
אין אומרין כל הקודם
לו על ידי אחר דסבר
האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה
בשטר. צואה זכה ליקדם
דסבירא ליה לרבן שמעון דאדעתא
בשתק ולבסוף צווח ומילתיה דריש
מאי איכפת ליה שזיכה
משלפני פניו תנו רבנן שכיב מרע שאמר
שלא יטלו אחרונים אלא
אותו ע"י אחר כל זמן
ו
דהכי יהיב ליה דאי לא בעי מקבל
לקיש בצווח מעיקרא ואדרבה מרשב"ג
מה ששייר הראשון, שאם
שלא בא לידו מאי אצווח:
תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו
הוה ליה למיפרך ועוד קשה דעד כאן
מתנה תיהדר ליה והכי מפרש
יחסר שלא ימצאו שם כל
ג
תנו מאתים זוז לפלוני וש'
כך לא יהיה נפסד הראשון,
נוטלן ונוטל את בכורתו אם אמר בבכורתו
לפלוני ות' לפלוני אין
לא פליגי רבנן ורבן שמעון בן
בכריתות. ומיהו הלכתא כריש לקיש.
הא לא אמרינן, דכיון דלא
אומרי' כל הקודם באותו
ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל
גמליאל הכא אלא דהאי משוי ליה
ובהך פלוגתא נמי הלכתא כרבנן
אמר אחריו לפלוני לאו דוקא
שטר מתנה זכה. תחלה אלא
אקדמיה, אלא שאי אפשר
כולם זכו כאחת שלא היה
כשתק ולבסוף צווח והאי משוי ליה
דהא דקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנוד)
בכורתו ושכיב מרע שאמר תנו מאתים
ז
להוציא שני דברים כאחד
יכול להוציא שני שמות
היינו משנה אבל ברייתא לא אלא
כצווח מעיקרא אבל אי צווח מעיקרא
זוז לפלונית אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת
(גיטין נ:). יצא עליו שטר
כאחד אם לא שיקדים זה
חוב. על המת לאחר שגבו
לזה לפיכך זכה זה כזה.
הלכה כרבנן דמשנתינו מתני' משמע
לכולי עלמא כבר זכו יורשין ולא הוי
את כתובתה אם
אמר בכתובתה
אלו, גובה מכולם. כלומר
ולפיכך אם יצא עליו על
אבל היכא דאמרי' משנה היינו נמי
הפקר וריש לקיש קאמר דהוי הפקר
כולן נפסדים בדבר איש איש
זה הנותן שטר חוב שהיה
ידה
לפי חלקו, בעל ארבע מאות
ברייתא כדאמרי' בעלמא (גיטין דף סז.)
ועוד קשה להר"ר פטר דאמר בהגוזל
חייב ממון גובה בעל חובו
נפסד יותר מכולן, שהדין
מכולן. דאין יכול לומר
משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומשו"ה קי"ל כותיה בין במשנה
(ב"ק דף קטז.) גבי חמרא דרב ספרא דאדעתא דאריא אפקריה
לחזור ולחלק לאחר שיפרעו
הראשון כי בעת שזכיתי
בין בברייתא: הוכיח סופו. שצווח על השתיקה שבתחלה דלא
אדעתיה דכ"ע לא אפקריה וא"כ לריש לקיש קודם שבאה מתנה
לזה מחלקו של אחד מהם,
אני במתנתי עדיין הנחתי
שאם יצא עליהם חוב של מנה
לך מקום לגבות ממנו ולא
נתרצה במתנה אלא להכי שתק דגנאי היא לצווח כל זמן שלא הגיע
לידו אמאי הוי הפקר הוה ליה למימר שיחזירו לנותן דאדעתא
חולקין אותו לתשעה חלקים
השני יכול לומר לו כן לפי
מתנה לידו: תנו רבנן שכיב מרע כו'. להכי נקט שכיב מרע
דליקבל מיניה קא יהיב ולא שיהיה הפקר לכל לכך נראה לפרש
וישלם זה ב' חלקים וזה
שכולם זכו כאחת: אבל אם
ג' וזה ד' (שם). גובה מן
אמר תנו מאתים זוז לפלוני
דבדידיה איכא לאיפלוגי בין היכא דאמר אחריו לפלוני להיכא דלא
דר"ל נמי איירי אחר שבאה מתנה לידו דהיינו שתק ולבסוף צווח
האחרון. שאפילו יצא שט"ח
ואחריו לפלוני. מדקאמר
אמר משום דראוי ה) לחלק כל נכסיו בדבור פיו לזה כך ולזה כך אבל
והא דקאמר הכא דבשתק ולבסוף צווח קנה היינו שלא יחזרו לנותן
קודם שגבו הן וגבה בעל חוב
ואחריו הכא משמע דאם
את חובו, הוה הראשון לצואה
ישתייר כלום אחרי שיתנו
בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה תחלה
אלא הפקר הן ובצווח מעיקרא דלא קנה יחזרו לנותן דלא יהיב
ד
קודם לגבות את הנמצא עד
לראשון יתנו לשני [ואם
ולמי לבסוף: שאמר תנו מאתים זוז כו'. וכגון דלא שייר אחריהן
ליה אלא אדעתא דליקבל מיניה והתם בכריתות גרס איפכא
שיגבה כל חובו ואחריו יטול
ישתייר משני] תנו לשלישי
❖
שני והשלישי יפסיד (שם).
כלום דאי שייר מידי שלא חלק להם אע"ג דמית לא קנו אא"כ
במילתיה דרב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה לידו מתנה
כל הקודם בשטר מתנה
ה
כעין שהן כתובים זכה
הקנה להם בקנין סודר כדפסקינן לקמן במי שמת (דף קנא:) מתנת
זו בטילה לא אמר כלום אי אפשי בה תבטל דבריו קיימין מאי
תחלה. לפיכך אם יצא שטר
שכיב מרע במקצת בעי קנין ואע"ג דמית: אם יצא עליו שט"ח.
לאו דבריו קיימין והדרא למרה אע"פ שבאה לידו מתנה ומשני
חוב גובה מן האחרון שכל
מוסף תוספות
אחד מן הראשונים יכול
קודם שקבלו המעות אי נמי כגון דהני מאתים זוז ושלש מאות
דלא הדרא למרה והשתא פריך נמי שפיר מדין ודברים דאין
א. ולא אמרינן אדעתא
לומר לו הנחתי לך מקום
זוז (ו) שדות ששוות כך וכך דמים הלכך אפי' לאחר שגבו גובה
יכול להסתלק הואיל והנכסים בידו וכן ממילתייהו דרבנן דאמרי
דהכי נסתלק ראובן הנותן,
עדיין לגבות הימנו: אם
כדי שיקנה שמעון
אין לו. השלמת כל חובו
בעל חוב מהן דמקבל $ מתנת שכיב מרע ו) כיורש שויוה רבנן לקמן
אוכלין בתרומה ואיירי בשתק ולבסוף צווח כמילתיה דריש לקיש ו
המקבל, וכיון ששמעון
מן האחרון: חוזר וגובה
במי שמת [קמט.] ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב: גובה מכולן.
ומיהו בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) גרסינן במילתיה דרב ששת
אינו רוצה לקנות תיהדר
מן שלפניו. היינו אותו
לראובן, אלא הרי הוא
שזכה קודם האחרון: אין
שהרי לכולם נתכוין ליתן ביחד אלא שאין אדם יכול להוציא שני
להיפך דלא אפשי לא אמר כלום בטילה היא דבריו קיימין
הפקר. תוס' רי"ד.
לו. עדיין השלמה: גובה
כדמוכח התם והויא כאיכא דאמרי וכהנה רבות בגמרא :
דברים כאחד וכגון שלא שתק בינתים דהיינו נמלך לקמן במי שמת
ז)
ז
[קמח:]
ב. כלומר ולריש לקיש
משלפני פניו. מן הראשון:
אמאי לא אמר כלום תצא
[כראוי לו]. האי דקאמר
הלכך גובה מכולן מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה כגון אם בא
מאי
להפקר. ר"ן. ג. דלרשב"ג
בראוי לו לטפויי מילתא
בעל חוב לטרוף תשע דינרין גובה מן המאתים ב' דינר ומן השלש מאות שלש דינר ומן הד' מאות ארבע דינר. והא דנקט האי סידרא
דאמר לא זכה מקבל מתנה
קאתי דבלאו הכי היה
רבותא הוא דנקט ומשום סיפא דהיכא דאמר אחריו ואחריו דאחרון אחרון נפסד ואע"פ שאוהבו השכיב מרע יותר ליתן לו מתנה מרובה: אין
ה"ל למימר דלהוו הפקר.
נוטל בכורתו. אבל מדקאמר
שם. ד. דלשון אי אפשי
לישנא יתירא נוטלן ונוטל
לו. כדי החוב גובה המותר משלפניו: לפלוני בכורי כראוי לו. אמרי' לקמן [ע"ב] דהאי כראוי לו לישנא יתירא הוא ליפוי כח שנתן לו הני מאתים זוז
בה לשון הפקר הוא, וכיון
את בכורתו כדאמר לקמן
לבד בכורתו הלכך נוטלן וגם את בכורתו ואי לא הוה אמר כראוי לו היה נוטלן בבכורתו רצה בכורתו נוטל רצה מאתים זוז נוטל דידו על
שכבר זכה בה יכול הוא
הא מני ר"ע היא דדייק
להפקירה. ריטב"א. וה"ה
לישנא יתירא: אם אמר תנו
העליונה כדאמרי' נמי לקמן גבי היכא דאמר בבכורתו בהדיא: רצה בכורתו נוטל. אם היא יותר ממאתים שהרי אינו יכול לגרוע מבכורתו
לנכסי עצמו. רמב"ן.
לו. מאתים זוז בבכורתו ידו
אפי' לרבי יוחנן בן ברוקה כדנפקא לן בפרקין לעיל (ז) מלא יוכל לבכר [דברים כא]: רצה מאתים נוטל. אם בכורתו פחות ממאתים זוז. וה"ה אם אמר
ועיי"ש. ה. משום דמינה
על העליונה. אם בכורתו
פריך לר"ל דאמר הנותן
יותר על מאתים יטול
תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה כדפרכינן לקמן [ע"ב] ודלמא כראוי לו בחובו קאמר ומשנינן רבי
מתנה לחברו ואמר הלה
בכורתו ואם מאתים זוז
עקיבא היא דדייק לישנא יתירא (ח) אם לא אמר כראוי לו הוה אמרינן דבחובו או בבכורתו קאמר דיטול מאתים והא דנקט הכא
אי אפשי בה כל המחזיק
יותר יטול מאתים. וכי האי
בה זכה בה וכו', אלמא
גוונא מפרשי גבי אשתו
בבכורתו אתא לאשמועינן דאף על גב דפריש בהדיא בבכורתו אפ"ה יטול כל בכורתו אם היא יותר ממאתים זוז דידו על העליונה:
באי אפשי בה א"ר ששת
וגבי בעל חובו:
ידה
דבריו קיימין. רשב"א גיטין
לב. ו. [ופריך] לת"ק דאמר דשני זכה בהן, קשיא אמאי לא הוו הפקר, ודרשב"ג דניחא, דכיון דאמר דלא זכה בהן שני, הדרי למריהו משום דקמא לא אפקינהו מרשותיה אלא אדעתא דמקבל. ר"ן.
ז. הרי היא מן הסוגיות
המתחלפות בחלופי המסכיות. שם.