קלח:
יש
נוחלין פרק
שמיני
בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי
ידה על
העליונה. וכגון (א) שלא מחלה לו
בכך: לא את הבור.
שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין משום
קסח א מיי' פי"א מהל'
א) רצתה. יעב"ץ, ב) כתובות
צו:, ג) לעיל סג: סד. ערכין
זכיה ומתנה הלי"ט
דחיישינן לבית דין טועין. פירוש אם היו חולצין אע"פ שלא
שבבית: ולא את הדות. שבבית. אינן מכורין בכלל בית (ב) דאף
יט. [נזיר ז:], ד) [לקמן קסד.
סמג עשין פב וטוש"ע חו"מ
הכירום היו סבורין בית דין אחר שהכירום בית דין ראשון ויתירוה
על פי שכתב לו עומקא ורומא של בית דתשמיש הן בפני עצמן
סי' רנג סעיף ח:
יבמות קו. כתובות כא.
קסט ב טוש"ע חו"מ סי'
סנהדרין ל.], ה) יבמות קו.,
לשוק על ידי אותה חליצה ולא גרסי'
מאי שנא מדרבא אמר רב
ולא אהני עומקא ורומא אלא למקני עומקא ורומא כדאמרן בפרק
ו) [מלשון תוספות ד"ה מ"ש
רנה סעיף א:
סחורה ואי גרס הוי כמו וכו'
המוכר את הבית דמסתמא לא קני
קע ג מיי' פ"ו מהל' עדות
מדרבא וכו' אא"כ מכירין
איניש עומקא ורומא: וצריך למוכר
וממילתיה דרבא קפריך כפירוש רבינו
הל"ד טוש"ע חו"מ סי'
משום דחיישינן לב"ד טועין
ידה על העליונה רצה נוטלתן רצה נוטלת
א)
א)
ולא העתיקו מ"ט לאו נראה
מו ס"ח:
ליקח לו דרך. לבורו ולדותו ששייר
שמואל והכי איתא בפרק מצות חליצה
כתובתה ושכיב מרע שאמר תנו מאתים
קעא ד מיי' פ"ד מהל'
יפה דל"ג והדין עמהם
ב)א
❖
לעצמו דמוכר בעין יפה מוכר ולא
(יבמות דף קו. ושם) בספרים ישנים
כמבואר להמעיין],
יבום הל' כט סמג
זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל
עשין נא טוש"ע אה"ע סי'
שייר לעצמו דרך: שאין צריך. דהא
אמר רבא אמר רב סחורה אמר
את חובו ואם אמר בחובו נוטלן בחובו
קסט סעיף נו:
רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין
חוץ מאלו לא הוה צריך למימר למעוטי
קעב ה מיי' פי"א מהל'
מוסף רש"י
משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו
גירושין הל' י סמג
ואין חוששין לבית דין טועין כשיעידו
בור ודות דהא מסתמא לא קני להו
ולא את הבור ולא את
עשין נ טוש"ע אה"ע סי'
ודלמא כראוי לו בחובו קאמר אמר רב
בבית דין אחר שחלצה או שמיאנה
לוקח אלא לטפויי לו שיור דרך לבור
הדות. המוכר את הבית לא
קנה סעיף ח:
קעג ו מיי' פ"ד מהל' יבום
נחמן אמר לי הונא הא מני רבי עקיבא היא
מכר את הבור שבה או את
שיתירוה ע"י חליצה ומיאון זה שידעו
ודות עצמו נתכוין. ומיהו רבנן נמי
הל' כט סמג עשין נב
הדות, בור בחפירה בלא בנין
דדייק לישנא יתירא דתנן ולא את הבור
שבית דין הראשון לא הכירום ורבא
מודו דכל לישנא יתירא לטפויי אתי
ג)
טוש"ע אה"ע סי' קסט סעי'
כתלים, ודות בבנין (ערכין
נו ופי' סדר חליצה סעיף לה
יט.) דגם את הבור ואת
דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן
היכא דאיכא מידי לטפויי כי הכא בהך
ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא
בהג"ה:
הדות אינו בכלל בית (לעיל
מכירין דחוששין לבית דין טועין
ברייתא והא דאמרן הא מני רבי
ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא
קעד ז מיי' פי"א מהל'
סא.). אף על פי שכתב לו
כדפרישית ורש"י גרס בפרק מצות
עקיבא היא לאו דוקא דהוא הדין
עומקא ורומא. דעומקא
גירושין הלכה י סמג
וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך
עשין נ טוש"ע אה"ע סי'
ורומא בסתמא לא קני ואהני
לרבנן אלא משום דאשכחן ברבי
חליצה (שם) איפכא בההיא דרב
קנה ס"ח:
עומקא ורומא למיקני עומקא
ומודה ר"ע בזמן שאמר לו חוץ מאלו
עקיבא בהדיא דדריש לישנא יתירא
סחורה דחוששין לבית דין טועין
קעה ח מיי' פ"ו מהל'
ורומא ולא למקני בור ודות
שאינו צריך ליקח לו דרך אלמא כיון
עדות הלכה ה:
שתשמישן חלוק מן הבית
מוקי לה כר' עקיבא: העדים כותבין.
ובההיא דרבא אין חוששין ופירש
קעו ט מיי' פי"ב מהל'
שאינו עשוי אלא לשאוב ממנו
דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא קאתי הכא
דקאי אלפיכך אין כותבין שאם כתבו
מה ששומעין זכרון עדות שהיתה
זכיה ומתנה הלי"ג
מים (לעיל סד.) דלא אתי
סמג עשין פב טוש"ע חו"מ
לרבויי אלא עליות ומעקה
נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא
לה עדים גט שחלצה או מיאנה ולא
בפנינו שאמר פלוני שכיב מרע
❖
סי' רנז סעיף ב:
וקרקעית הבית, שאם רצה
כתבו ואשתמודעינהו דאחוהי דמיתנא
שפלוני חייב לו מנה ומה ששמענו
קא אתי: ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש
מוכר לחפור תחת הבית
לוקח מעכב עליו (לעיל סא.).
כתבנו וחתמנו: אע"פ שאין מכירין.
הוא חוששין שמא תראה גיטה לבית
לי אצל פלוני
העדים כותבין אף על פי
ב
וצריך. מוכר, ליקח לו
הגהות הב"ח
דין אחר ויטעו ויסברו שבית דין
את הלוה או אם נתחייב לו כלום אם
דרך. מן הלוקח לילך בה
שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך
(א) רשב"ם ד"ה ידה וכו'
לאו: לפיכך. שנתנו חכמים רשות
ראשון לא חלצו אלא אם כן הכירו
לאותו בור ודות, שהרי כל
להביא ראיה
דברי ר' מאיר וחכ"א אין
שלא מחלה. נ"ב כלומר
הקרקע מכר לו ולא שייר
לכך אין כותבין ואין להקשות דכי
לעדים לכתוב מה ששמעו אף על פי
לאפוקי היכא דעשאה שותף
בה כלום, דסבירא ליה מוכר
כותבין אא"כ מכירין לפיכך כשהוא גובה
לא יכתבו נמי ניחוש שמא יעידו
שאין יודעין אם אמת אם שקר
בין הבנים ושתקה דמחלה
בעין יפה מוכר (ערכין יט.).
אין צריך להביא ראיה אמר רב נחמן אמר
וחכ"א אין צריך ליקח
לו כתובת' בכך כדלעיל בדף
בב"ד אחר ויטעו דהא אם יבאו
צריכין היתומים להביא ראיה לגבות
קלב: (ב) ד"ה ולא את
לו דרך. דמוכר בעין רעה
לי הונא תנא רבי מאיר אומר אין כותבין
עדים עצמן יוכלו ב"ד שני לברר על
מאותו פלוני דעדים הללו מה ששמעו
הדות וכו' ואע"פ: (ג) ד"ה
מוכר ודרך שייר לו (שם
אינו צריך וכו' אא"כ הכירו
וכעי"ז לעיל סד.) דאמרינן
וחכמים אומרים כותבין ואף רבי מאיר לא
ידם אם הכירום ב"ד הראשון ורבא
מפי השכיב מרע כתבו והם לא ידעו
א
והלכך אינו צריך: (ד) תוס'
כשם ששייר את הבור ואת
אם ממש בדבריו אם לאו: וחכמים
אמר כו' לפיכך כותבין ואין חוששין
אמר אלא משום בית דין טועין אמר רב
ד"ה מאי שנא וכו' שראו
הדות לעצמו כך שייר לו
ד)
שחלצה גט חליצה אע"פ
דרך (נזיר ז.). בזמן שאמר
אומרים אין כותבין וכו'. דחיישינן
לב"ד טועין פי' הואיל ואין חולצין
דימי מנהרדעא הלכתא אין חוששין לבית
❖ (ד)
ג
לו. מוכר ללוקח בית אני
שאין מכירין:
לבית דין טועין שיראו שכתבו העדים
אא"כ מכירין כותבין עדים שראו
מוכר לך חוץ מאלו. בור
דין טועין ומאי שנא מדרבא ה) דאמר רבא
ודות, שאינו צריך ליקח
שחלצה אע"פ שאין מכירין ולא
ויהו סבורים שהעדים לא כתבו
אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין
לו דרך. כיון דלא צריך
ד
ה
רבינו גרשום
חוששין שמא טעו בית דין הראשון
צוואת שכיב מרע עד שחקרו תחלה
לפרושי, דהא מסתמא נמי אין
אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה
ו
בהלכה וחלצו ואע"פ שלא הכירו וקשה
היטב וידעו שדבריו אמת כדאמר
בור ודות בכלל הבית ופירש
ודלמא בראוי לו בחובו
ודאי לטפויי מילתא קאמר
זוגט מיאון ואע"פ שאין מכירין ו) (מ"ט לאו)
קאמר ליה. והכי נמי בראוי
דהשתא לא הוי ב"ד טועים דרב
ריש לקיש בכתובות (דף יט.) אין
ולהודיעו שמשייר לעצמו
לה בכתובתה והכי נמי
משום דחוששין לב"ד טועין לא ב"ד בתר
סחורה ודרבא שוין דבית דין טועין
העדים חותמין על השטר אא"כ
(ערכין יט.) ולרבנן לא אתי
ח
בראוי לו בבכורתו ואמאי
לטפויי כלל, דבלאו הכי שייר
נוטלן ונוטל את חובו:
דמילתיה דרב סחורה היינו ב"ד אחר
נעשה בגדול ואמר נמי עדים החתומים
בית דינא לא דייקי בית דינא בתר עדים
לעצמו דרך ולרווחא דמילתא
דתנן המוכר את השדה
דייקי: מתני'
ודרבא היינו ב"ד הראשון ועוד דלפי
על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן
האב
תולש
ומאכיל לכל
אמר כן שלא יאמר הלוקח
סתם לא מכר לו את הבור
ט
כל הבית מכרת לי ולא עכבת
ולא את הדות שבתוכה
גירסת רש"י צריך למיגרס הכא מאי
בב"ד הלכך אין כותבין אלא אם כן
מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של
דרך, שאין כל מוכרין בקיאין
אע"פ שכתב לו עומקא
מכירים שדבריו אמת: אינו צריך
שנא מדרבא אמר רב סחורה
יורשין: גמ'
בדינין והלכך פירש כל כך
ורומא וצריך ליקח לו מן
תלוש אין
מחובר לא
(לעיל סד.). לפיכך. הואיל
כו'. שהרי לא כתבו אלא אם כן
דממילתיה דרב סחורה פריך ומיהו
הקונה דרך לילך לבור
והא
ואין חולצין אא"כ מכירין,
ולדות. שכשמכר לו את
יש ספרים דגרסי הכי אבל אין
הכירו (ג) ואינו צריך להביא ראיה
כותבין גט חליצה. עדים
השדה לא שייר לעצמו שום
נראה לר"י אלא כמה שפירש וכגירסת הספרים ישנים דמצות חליצה : אחרת אלא שטר זה יתקיים בחותמיו: ואף ר' מאיר. מן הדין היה
שראו שחלצה יכולין לכתוב
דרך בשדה דמוכר בעין
ב
לה ואע"פ שאין מכירין ולא
יפה מוכר דברי ר' עקיבא:
לו להודות לדברי חכמים ולומר כותבין משום דאין פנאי לשכיב
והתניא
חיישינן שמא טעו ב"ד בהלכה
וחכמים אומרים אינו צריך
מרע לתבוע ללוה אלא דחייש רבי מאיר לבית דין טועין שיהו סבורין שהעדים לא כתבו אלא אם כן הכירו ולא יצריכו ליורשין להביא
זו לומר חולצין אע"פ שאין
ליקח לו דרך. דמוכר בעין
מכירין וחלצו לה ממי שאינו
רעה מוכר: ומודה ר"ע
ראיה: הלכתא אין חוששין לבית דין טועין. אלא כותבין אע"פ שאין מכירין כרב נחמן אליבא דרבנן: ה"ג מאי שנא מדרבא דאמר רבא
❖
יבמה (יבמות קו.)
.
בזמן שאמר לו. הריני מוכר
אין חולצין כו'. ול"ג דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא דאינהו חולצין וממאנין אע"פ שאין מכירין קאמרי בפרק מצות חליצה
לך עומקא ורומא חוץ
מאלו בור ודות שאין צריך
[יבמות קו.] אבל רבא דידיה אמר אין חולצין כו'. ואי גרס להו הכי גרס ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין
ליקח לו דרך. דאפילו לא
מוסף תוספות
כו' ורבא דידיה אמר אין חולצין כו' ואדרבא קאי גמרא ופריך מ"ש האי דפסקינן הלכתא אין חוששין מדרבא דס"ל חוששין: אין
אמר חוץ מאלו לא היו
חולצין אא"כ מכירין. יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו יודעין שהוא יבמה אין נזקקין להם ב"ד לחלוץ כדמפרשי טעמא לקמן דחיישינן
א. דעדים אינם מעידים
מכורין בור ודות. וכיון
לחצאים דכיון דהעדים
דאמר חוץ מאלו לטפויי
לב"ד טועין שאם תבא לינשא לב"ד אחר ע"י חליצת ב"ד ראשון שחלצו לה בלא הכרה יתירוה ב"ד שני לפי שיהו טועין לומר לא חלצו לה בית דין
באים לפני ב"ד ישאלו
מילתא אתא. דשייר לו
ראשון אא"כ הכירו שזה יבמה ולא ידעו הלכה זו שחולצין אע"פ שאין מכירין הלכך תקנו דאין חולצין אא"כ מכירין וכה"ג איכא למימר נמי
להם אם הכירום ב"ד
דרך בורו. אלמא כל לישנא
הראשון. תוס' הרא"ש יבמות
יתירא לטפויי מילתא קאתי:
אין ממאנין אין בית דין נזקקין למיאון עד שיכירו שניהם מהאי טעמא גופיה: לפיכך. כיון שאין חולצין אלא אם כן מכירין כותבין עדים
קו. ב. דגרסינן בדברי ר'
העדים. ששמעו הצואה:
גט של חליצה ומיאון להתירה אע"פ שאין מכירין דהא ודאי ב"ד הכירו כשחלצו ומיאנו והלכך אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה ומיאנה
סחורה לא חיישינן לב"ד
כותבין בלשון עדות. שכך
טועים וכו', והא דלא
צוה פלוני: אע"פ שאין
מפלוני אפילו לא כתבו בו ואשתמודעינהו ניסת בעדות זו: מאי טעמא. אין חולצין אלא אם כן מכירין לאו משום דחוששין לבית דין טועין
קאמר אין חוששין לעדים
מכירין. גוף המעשה אם
כדפרישית שאם אתה אומר חולצין בלא מכירין יטעו בית דין שני להשיאה בלא בדיקה שיהו סבורין לא חלצו אלא אם כן הכירו שטועין
טועים שמא יכתבו הם
אותו פלוני חייב לו מנה או
בלא הכרה, דפשיטא
לא: לפיכך. הואיל ויכולין
בהלכה זו (וסבורין חולצין אע"פ שאין מכירין) ולעיל נמי ניחוש לבית דין טועין ולימא אין כותבין כרבי מאיר: ומשני בי דינא בתר בי
דעדים לא יכתבו
לכתוב אע"פ שאין מכירין
דינא לא דייקי. כלומר גבי חליצה ומיאונין לפיכך תקנו אין חולצין אלא אם כן מכירין שאם אתה אומר חולצין אף על פי שאין מכירין
ואשתמודענוהי, דעדות
עיקר הדבר לפיכך כשבא
❖
שקר לא יעידו. שם.
היורש לגבות חובו אותו
התם ודאי חיישינן לב"ד טועין שיטעו ב"ד שני לומר כי יפה הכירו ב"ד ראשון כשחלצו דב"ד שני בתר ב"ד ראשון לא דייקי דכיון דחליצה
מנה מאותו פלוני. צריך
ומיאונין בג' כדתנן בסנהדרין (דף ב.) קמו ב"ד במילתא ושפיר עבוד חליצה ומיאונין: בי דינא בתר עדים דייקי. כגון הכא גבי צוואת שכיב
להביא ראיה עדים שחייב
מרע לא יטעו ב"ד לומר לא כתבו עדים אלא אם כן הכירו אלא ידקדקו אחרי העדים אם הכירו בדבר אם לאו. והלכתא אין חוששין לב"ד
לאביו שאלו עדים אינה
רבינו גרשום (המשך)
ראיה שאין מעידין אלא
טועין כדפסיק רב דימי: מתני' האב תולש ומאכיל. אהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו [לעיל קלו.] קאי דאקני ליה גופא מהיום ופירי לאחר מיתה
על מה ששמעו מפי שכיב
שלא הספיקו. ובאו עדים
והלכך מאכיל האב בחייו פירות שתלש לכל מי שירצה אבל מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו אע"פ שעומד לתלוש הרי הוא של
מרע: אינו צריך להביא
שהיו באותה חליצה לפני
ראיה. אחרת לפי שלא היו
ב"ד אחר ואמרו ב"ד לא
בנו מקבל מתנה. ודוקא בנו אבל הכותב נכסיו לאחר אפי' מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו הרי הן של יורשים שדעתו של
כותבין אלא אם היו מכירין
הספיקו לכתוב גט חליצה
אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר והכי מוכח בגמרא : הרי הוא של יורשין. ולא למקבל מתנה לבדו: גמ' ומקשינן תלוש אין.
[קלט.]
שהוא חייב לו לפיכך אין
כתבו לה אתם גט חליצה
צריך להביא ראיה אחרת
או גט מיאון כותבין לה זה
מה שהניח תלוש הרי הן של יורשין אבל המחובר הרי הוא של מקבל מתנה דכגופה של קרקע דמי ואקנייה ניהליה לאחר מיתה:
אלא הן: אמר רב נחמן
ב"ד שני גט חליצה ומיאון
ה"ג אף ע"פ שאין מכירין היבם.
אמר לי הונא ר' מאיר אומר
אין כותבין אלא אם כן מכירין וחכ"א כו'. והיינו איפכא מלישנא קמא: ואף ר' מאיר לא אמר. דאין כותבין אא"כ
מאי טעמא. אין חולצין ב"ד ראשון אא"כ מכירין לאו משום דחוששין לב"ד טועין. דאיכא למיחש דאי לא היו מכירין
מכירין אלא משום דחוששין לב"ד טועין. דשמא יביאו היורשין כתב עדות הצואה לפני ב"ד ולא ידקדקו ב"ד אם
ב"ד ראשון סברי הללו ב"ד שני שלעולם לא היו נזקקין לחלוץ להם ב"ד אי לאו דמכירין אותן ויטעו בכך והיו כותבין
עדים הללו שחתומים על אותה צואה אם לשום עדות צואה בלבד חתמו או משום שהיו יודעין באמת שפלוני היה
גט חליצה. והכא נמי לרב דימי ליחוש לב"ד טועין. ומשני רב דימי בי דינא בתר בית דינא לא דייקי. הללו ב"ד שני לא
חייב לו יטעו ב"ד ויאמרו ודאי לא היו חותמין אא"כ היו יודעין שהוא חייב לו והם לא ידעו אלא עדות הצואה
ידקדקו על ב"ד ראשון אלא סבורין הן שלא חלצו אא"כ הכירו וסומכין הללו עליהן וכותבין [והלכך] אין חולצין אא"כ
בלבד ויחייבוהו ליתן בלא ראיה אחרת והיינו שלא כדין ומשום הכי אמרינן אין כותבין אא"כ יודעין החוב. ורבנן
מכירין כדי שלא יטעו ב"ד שני אבל להיכא דאמר שכיב מרע יש לי מנה אצל פלוני העדים כותבין אע"פ שאין מכירין
לא חיישי דליטעי ב"ד בהכי הלכך אין חוששין לב"ד טועין אלא כותבין אע"פ שאין מכירין וב"ד ידקדקו בדבר ולא
דאין חוששין לב"ד טועין דבתר כל עדים מדקדקי ב"ד עליהם אי ידעי גוף החוב אי לא ולא יוציאו האי מנה בלא ראיה
גמורה הלכך אין חוששין כאן לב"ד טועין: פיס' האב תולש. מן פירות הקרקעות הללו שכתב לבנו אותן כל ימי חייו
יחייבו לו ליתן בלא שטר ראיה אחרת: ומאי שנא. מילתא דרב דימי מההיא דרבא: דאמר רבא אין חולצים. ב"ד
[ומאכיל] לכל מי שירצה. ומה שהניח תלוש בשעת מיתה. הרי הוא ליורשים כולם: ומקשינן מה שהניח תלוש בשעת מיתה הוי
ליבם אלא [א"כ] מכירין שזו יבמתו של זה. ומכירין נמי שזו ממאנת היא ארוסה של זה שממאנת בו לפיכך הואיל
ליורשין. אבל פירות מחוברין שהניח בקרקע לא היו יורשין כולן אלא דהאי בן בלבד שכתב לו גוף הקרקע. כלומר ולא הוי
ואמרן דאין חולצין ולא ממאנין אא"כ מכירין אם לא כתבו אותו ב"ד שחלצו [בפניהם]
גט חליצה או
גט מיאון