מי
שמת פרק תשיעי
בבא בתרא
קמא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
לאביי מאי ניזון כבת. וא"ת מאי קושיא היא לאביי נימא
אלא לאביי. דאמר אינו נוטל כלום לא עם בנים ולא עם בנות מאי
יא א מיי' פ"י מהלכות
א) לעיל קטז., ב) [תוספ'
דקדושין פ"ה] לעיל טז: [ושם
מתנות עניים הלכה טז
נזון כבת: וליטעמיך מאי יורש כבן. דקתני רישא והלא על כרחך
דברייתא סברה דטומטום לא הוה בריה אלא ספק ולהכי
לא אמר רבי יהודה ובכל
ופי"ב מהלכות אישות הלכה
יורש כבן ואין לו מבעי ליה לפרושי סיפא נמי לא שנא: למימרא דבת
ניזון כבת ואליבא דמתניתין דוקא קאמר אביי דאפי' כבת לא שקיל
שמה וכן בע"י ליתא להנך
יד טו סמג עשין מח טור
שתי תיבות], ג) כתובות מט.
ושו"ע יו"ד סי' רנא סעיף ג
עדיפא ליה מברא. דיהיב לה לנקבה
משום דמתניתין סברה כרבן שמעון בן גמליאל דבריה הוי כדמוכח
מאתים זוז דהיינו שני מנין:
וטוש"ע אה"ע סי' עא סעיף
[תוספתא כתובות פ"ד ע"ש],
❖
שנאמר. ובן אין לו והעברתם את
סיפא ולהכי מוקי רישא נמי כרבן
ד) ס"א היכי משכחת
א:
לה, ה) [ב"ק לה: וש"נ],
נחלתו לבתו: לענין נחלה בן עדיף
שמעון בן גמליאל וי"ל דגמרא רוצה
אלא לאביי מאי ניזון
כבת ולטעמיך לרבא
ו) [דינרין היכי משכחת
ליה. דיקרא שם המת על נחלתו
ליישב דברי אביי אפילו כרב חסדא
מאי יורש כבן אלא ראוי לירש ואין לו ה"נ
לה כ"ה בס"א], ז) [ישעיה
רבינו גרשום (המשך)
דאית ליה בבכורות (דף מא: ושם)
אבל הבת מסבת נחלה ממטה למטה
נח], ח) [כתובות מט.],
ראוי לזון ואין לו: האומר אם ילדה אשתי
ט) [שם מט:], י) [ושם איתא
דבת עדיפא ולה יהיב
אחר: בתו עדיפא. שאינה יכולה
דטומטום הוי ספק לדברי הכל א והא
זכר וכו': למימרא דבת עדיפא ליה מבן
רב מרי בריה דרב פנחס בריה
טפי משום דיתבה בבית
לחזר אחר מזונותיה כזכר: ושמואל
דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אין
דרב חסדא ועי' קדושין לב:],
כדכתיב כל כבודה בת מלך
והא אמר ר' יוחנן משום רשב"י כל שאינו
כ) [כדאיתא לעיל יב: וברכות
א)
פנימה. אבל בן מצי למיזל
אמר. מתני' במבכרת דבת עדיפא ליה
קדושה חלה עליו היינו דוקא קדושת
❖
מד.], ל) [צ"ל ורמי בר חמא],
ולמרווח בכל מקום משום
מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה
כדמפרש טעמא לקמן ואזיל: דמרביא.
פיו שאמר אם זכר עולה ואם נקבה
הכי יהיב לבת טפי מבן:
שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו ואין
ושמואל אמר. משום [הכי]
מגדלת: א"ר חסדא לדידי בנתן
שלמים (ב) וטעמא משום דסבר שלא
1
יהיב לה מאתים דאמה
תורה אור השלם
עדיפן לי. אית דמפרשי לדרב חסדא
העברה אלא עברה שנאמר יום עברה היום
נתכוין אלא לזכר הידוע בודאי
2
מבכרת היא וניחא ליה
1 וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר
ולנקבה הידועה בודאית ולא לטומטום
במבכרת כשמעתין אך הלשון
שתלד בת יותר מבן כרב
ההוא לענין ירושה בן עדיף ליה לענין
חסדא כו': דמרביא אחי.
לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין
והא דקאמר התם עלה בגמרא ב
מדקאמר לדידי אינו מוכיח כך. ונראה
הרווחה בתו עדיפא ליה ושמואל אמר הכא
כלומר שגדלתן: ואיכא
לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ
בעיני שלא נתקיימו לו בנים כי אם
אפילו בקדושה אימא לא מיתפיס
דאמרי דלא שלטה בה
במדבר כז ח
לְבִתּוֹ:
במבכרת עסקינן וכדרב חסדא דאמר רב
2 יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא
עינא [בישא]. הואיל דאי'
בנות לכך מתאוה היה לבנות ולא
משום דקסבר ולדות קדשים בהוייתן
לה בת מעיקרא לא לימרו
חסדא בת תחלה סימן יפה לבנים איכא
יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה
נתיישב לי יפה דעתו של רב חסדא:
הן קדושים ג ואי ספיקא הוי ולא בריה
אינשי כמה בנין אתילדו
וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה
דאמרי דמרביא לאחהא ואיכא דאמרי דלא
ליה להאי: ואי בעית
הא מני ר' יהודה היא. מתניתין ר'
יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל:
כי קדשי בהוייתן מאי הוי כיון דהוי זכר
אימא מתני' דקתני דברתא
צפניה א טו
שלטא ביה עינא בישא אמר רב חסדא
יהודה שחפץ בהרווחה דבת כדמפרש
גמור או נקבה למה לא יקדש בהוייתה
3 וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים
עדיפא ר' יהודה היא.
א) ר' יהודה דעסקי
ולדידי בנתן עדיפן לי מבני ואיבעית אימא
לקמיה דלא ליתזלו: ה"ג דתניא
ההיא סוגיא כרבי [יוסי] דאית ליה
וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:
❖
באורייתא. לאו מן הברייתא
בראשית כד א
מצוה לזון את הבנות כו'. ברייתא
בסוף הערל (יבמות דף פג. ושם)
הא מני ר' יהודה היא הי רבי יהודה אילימא
אלא מפרש לברייתא. וה"נ
היא בכתובות בפרק נערה שנתפתתה
דבריה הוא אבל לרב חסדא קדושת
כי [היכי] דלא ליתזלי
רבי יהודה דבכל דתניא וה' ברך את
ב)
3
לחזר אחר מזונות: אלא
הגהות הב"ח
מצוה לזון משום ומבשרך לא תתעלם ז)
אמו חלה עליו וראוי לעולה אם הוא
אברהם בכל רבי מאיר אומר שלא היה לו
הא דתניא ילדה אשתו
(א) רשב"ם ד"ה היכי
ומיהו חובה הוא דליכא כדתנן התם
זכר ונקבה לזבחי שלמים ואביי גופיה
זכר ונקבה. זכר נוטל ו'
ח)
בת רבי יהודה אומר שהיתה לו בת ובכל
משכחת וכו' דסלקא דעתך
דינרים של זהב דהיינו
אינו חייב במזונות בתו ואין מחייבין
איירי בבכורות (דף מב: ושם)
על
אמינא דיש לו שני מנין
ק"נ דינרין של כסף לפי
שמה אימור דשמעת ליה לרבי יהודה
מלתא דריש לקיש דאמר טומטום
אותו לזון בניו ובנותיו כדאמרינן התםט)
וקמ"ל דאע"ג דאיכא
שהדינר של זהב קונין בכ"ה
ברתא נמי לא חסריה רחמנא לאברהם
למימר יטלו שני מנין:
דינרין של כסף ומשקל
דאמרינן ליה יארוד ילדה ואבני מתא
דאדם הוי ספק לכולי עלמא ואפשר
(ב) תוס' ד"ה אלא וכו'
דינר זהב שקול כשני
דעדיפא מבן מי שמעת ליה אלא הא רבי
שדיא: דעסקי באורייתא ולא ליתזלו.
דאביי סבר הכי דאם איתא דסבר
וטעמא משום דסבר. נ"ב פי'
דינרי של כסף. לפי שדינר
רשב"ג: (ג) בא"ד ועוד איכא
של זהב שקול ה' פשיטי
פירוש הוא ואינו מן הברייתא: זכר
יהודה דתניא מצוה לזון את הבנות וק"ו
אביי דפליגי תנאי בטומטום אי הוה
ג)
א
למימר. נ"ב חוזר אקושיא
למשקל הברזל ודינר של
❖
נוטל ששה דינר. של זהב דהיינו מנה
בריה או ספק טפי הוה ליה לאוקומי
לבנים דעסקי בתורה דברי ר"מ רבי יהודה
דלעיל:
כסף הוא ב' פשיטים וחצי
למשקל ברזל לפי חשבון
וחצי לפי שהמנה כ"ה סלעים שהן
מתני' רישא כרבנן וסיפא כרבן
אומר מצוה לזון את הבנים וק"ו לבנות
זה היה הזהב נמכר בי"ב
מאה זוז דינרי כסף ודינר זהב נמכר
שמעון בן גמליאל כמו שהעמיד רבא
משקלות של כסף שהן כ"ד
דלא ליתזלן אלא הא דתניא ילדה זכר
מוסף רש"י
בכ"ה דינר כסף כדתנן בבבא קמא
ממה שדחק לומר דוחין אותו ואין
דינרין של כסף ואותו דינר
ונקבה הזכר נוטל ששה דינרין והנקבה
הקב"ה מלא עליו עברה.
(של) כ"ה שמותר נכנס
לו (ג) ועוד איכא למימר דלישנא
בפרק שור שנגח ד' וה' (דף לו.)
בפירוש רבינו חננאל כלומר
בהכרע המשקלות ומותיר
נוטלת שני דינרין ד) במאי אמר רב אשי
❖
במשנה נמצא הששה דינר מאה
דמתני' דקתני דוחין אותו דמשמע
שונא אותו (לעיל קטז.)
.
ונישום ו' דינרי של זהב
אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא
הן ק"נ של כסף ועוד
וחמשים זוז שהן מנה וחצי: נוטלת
דהוי ספק ולהכי לא מצי לשנויי
מן הפסוקים של מלכים
במסרס דאמר זכר תחלה מאתים נקבה
שני דינר.
של זהב דהיינו חצי מנה:
דמתניתין אתיא כמאן דאמר דטומטום
ודברי הימים מקניית דוד
מוסף תוספות
לארונה אנו למידים שהזהב
במסרס. שסירס תנאיו זה למפרע
הוי בריה וא"ת מכל מקום מאי פריך
אחריו ולא כלום נקבה תחלה מנה זכר אחריה
א. [ו]הא דקאמר אביי
היה נמכר בימי דוד בי"ב
מזה שהתנה על לידת תאומים אם יצא
לאביי מברייתא נימא דמתניתין כרבן
מנה וילדה זכר ונקבה ולא ידעינן הי מינייהו
דוחין אותו ואין לו, אפילו
משקל של כסף: ונקבה
למאן דאמר טומטום
נוטלת ב' דינרין. זהב
הזכר תחלה ואח"כ הנקבה יטול הזכר
שמעון בן גמליאל דאמר דדעת אדם
נפק ברישא זכר שקיל מנה ממה נפשך אידך
ספיקא קאמר וכו', דכי
דהיינו ג' דינרין: היכי
מאתים והנקבה לא תטול כלום וחזר
אזכר ודאי הידוע ואנקבה ידועה
מתני איניש אם ילדה
משכחת לה. כלומר היכי
מנה הוה ה) ממון המוטל בספק וחולקין והא
וסירס תנאו להתנות על לידת מפרע
ודאית וברייתא כרבנן דפליגי התם
אשתו זכר ואם ילדה
מיתרצי האי מלתא דעבדין
דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה
אשתו נקבה, בזכר ודאי
הכי והיכי מפרשי' לה
ו)
אם נקבה תחלה מנה ואחר כך זכר
ארבן שמעון בן גמליאל וסברי
ובנקבה ודאי מתני, לפיכך
לאו משום קשיא מתנינן
היכי משכחת לה אמר רבינא במבשרני
מנה: זכר נוטל מנה ממה נפשך.
דקדושת פיו חלה על טומטום כשמתנה
אין טומטום בכלל, הלכך
לה אלא משום דקא בעי
לענין מזונות נמי ודאי
פירושא: במסרס. כלומר
דתניא
אפי' נולד אחרון: המוטל בספק.
על זכר ונקבה ויש לומר דנראה לגמ'
דוחין אותו ואין לו. רבינו
שמהפך דבריו כי האי
אם זכר נולד
תחלה יטלנו כו' ואם
נקבה תחלה תטלנו הלכך
דסבר אביי דאפי' רבנן דפליגי התם ארבן שמעון בן גמליאל מודו
יונה. ב. עיי' תמורה כה.
גוונא דליכא למישמע מאי
ג. כשהן נולדין, והלכך
קאמר שמערב דבריו זו
חולקין נמצא הזכר נוטל ששה דינר זהב: היכי משכחת לה.
הכא דאין דעתו של אדם קרובה להקנות אלא לזכר ולנקבה ודאי
אין שום קדושה חלה
בזו דאמר הכי אם ילדה
דמדקתני אין לו אלא מנה משמע דסלקא דעתך אמינא (א)
ודוקא גבי הקרבה הוא דפליגי כיון דטומטום ראוי להקרבה דעתו
עליהן. רש"י תמורה כה.
אשתי נקבה אם זכר תחלה
ד. אבל אינו חייב יותר
יטול מאתים. ונקבה אחרי'
דאף על גב דאמר יטלו שני מנין אפילו הכי אין לו אלא
נמי אטומטום דאי הוי סבר אביי דפליגי נמי הכא לא היה דוחק מתני'
ממה שיש לחייבו מתורת
ולא כלום ואם ילדה אשתו
מנה והיכי משכחת לה דאיכא למימר הכי: במבשרני. לא
לפרש דוחין אותו ואין לו דטפי הוה מסתבר לאוקומי בתרי תנאי
הכתיבה. רבינו יונה.
נקבה תחלה תטול מנה
ה. ועל הנקבה להביא
התנה לתת לזכר ולנקבה כלום אלא למבשר כדמפרש ואזיל:
מלפרש הכי אלא ודאי סבר אביי דכ"ע מודו הכא ורבא פליג עליה
ואחריה זכר יטול מנה.
❖
ראיה. רמב"ן.
ואי תתרמי מלתא בילדה
וסבר דפליגי רבנן נמי הכא ומוקי רישא כרבנן אבל אין לומר דלרבא
ה"ג
תאומים זכר ונקבה ולא
נמי אתיא רישא דדוחין אותו ויש לו אפי' כרבן שמעון בן גמליאל אע"ג דאין דעתו של אדם אלא על זכר ידוע ועל נקבה ידועה מ"מ רישא
ידעו הי מינייהו אתיליד
ברישא דאי בבריא לן דזכר
רבינו גרשום
דאיירי בתנאי בית דין במזון הבנות שאני דאם כן מה היה לו להזכיר רבן שמעון בן גמליאל הוי לו לחלק בהדיא אותן חלוקים ולומר דלא דמיא
אתיליד ברישא היה נוטל
רישא לסיפא אלא ודאי אין לחלק דחכמים לא תקנו אלא לפי דעת האדם דמתנה כך כדמשמע לישנא דמתני' (כתובות דף נא.) לא כתב לה חייב
הפתחים וניזון כבת בנכסים
מאתים כדאמר מעיקרא.
מרובין כדרבא דיש לו:
ואם נקבה נוטלת מנה
מפני שהוא תנאי בית דין ולכך חייב כאילו כתב לה ד והכי משמע בריש נערה (שם דף מג.) דלפי דעת אדם תקנו מזון הבנות דקאמר התם
השתא דמספקא לן זכר
אלא לאביי. דאמר אין
לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה לענין הרווחה בתו עדיפא ליה:
לו מאי ניזון כבת הא
יטול מנה ממה נפשך דהכי
ולטעמיך לרבא מאי יורש כבן. תימה מאי קושיא היא לרבא לימא דיורש כבן היינו מה שיתר על מזון הבנות עד שיבגרו ואותו
משמע דשקיל. אמר לך
קאמר אפי' ילדה זכר אחר
אביי ולטעמיך דרבא מי
נקבה יטול מנה. ואידך מנה
המותר יהיה לטומטום כמו לבנים כדאמר לעיל בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטים וי"ל דלישנא דיורש כבן משמע
ניחא מאי יורש כבן דמשמע
מהנהו מאתים דזכר הוו
דיורש גמור הוא כבן בשאר נכסים ואפילו ישאר שם הרבה: לדידי בנתן עדיפן לי מבני. פי' בקונטרס שלא נתקיימו לו בנים ואין
להו ממון המוטל בספק.
דשקיל והא לא שקיל מידי.
אלא כי היכי דמתרצת
דמספקא לן דאם נקבה
נראה דהרבה בנים היו לו כדאשכחן (לעיל ח.) ר"נ בר ר"ח (לעיל ז:) מר ינוקא ומר קשישא בני ר"ח (ע"ז יא:) רב חנן בר ר"ח וכן רב מרי
לרבא ראוי לירש הוא האי
תחלה נוטלת מנה כמו
ורב פנחס בני ר"ח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז.) אלא נראה לר"י דלהכי קאמר בנתן עדיפן לי מבני לפי שהיו חתניו גדולי הדור רבא
טומטום כדקתני מתני' ואם
שאמר. ואם נקבה אחר
י)
כ)
בת
אין שם יורש אלא הוא
זכר אינה נוטלת כלום
ל) (ורב מרי בר חמא) ומר עוקבא בר חמא: היה לו ובכל שמה. וא"ת ולמה לא השיאה ליצחק למ"ד בפרק ארבע מיתות
יורש הכל ואין לו במקום
ואם זכר תחלה היה נוטל
(סנהדרין דף נח:) דבן נח מותר באחותו וי"ל דשמא קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק אי נמי מהגר היתה לו ולא משרה
יורשין משום דספיקא הוא
כל המאתים הלכך חד
ולכך לא רצה להשיאה ליצחק: זכר נוטל ששה ונקבה שנים היכי משכחת לה. דליכא למימר דמיירי כגון שאמר ילדה זכר
ועוד דנכסים מועטין. לדידי
מנה יטול זכר ממה נפשך
נמי ראוי היה ליזון ואין לו.
ומאידך מנה שקיל פלגא
נוטל ששה ונקבה שנים דא"כ הוה ליה למנקט כמו במשנתינו ילדה זכר נוטל מאתים ונקבה מנה:
במקום בנות שדוחות אותו
משום חצי מנה מספק
אידך מנה הוי ממון המוטל בספק. לרבנן דאמרי (ב"ק מו.) המוציא מחבירו עליו הראיה הוי הכל בחזקת
אצל הזכרים: מדקתני אם
דהיינו ב' דינר של זהב
הזכר שהוא יורש
שהן ג' דינר של כסף:
ילדה נקבה יטול מאתים
לאחר מיתה אי נמי אפילו כרבנן ואיכא לאוקומה
בחיי האב שאין הזכר מוחזק יותר מן הנקבה:
ה
מכלל דבת עדיפא ליה
ואלא הא דתניא ילדה זכר
מברא והאמר ר' יוחנן כו'
ונקבה אין לו אלא מנה
אלמא דברא עדיף. ומשני
לענין נחלה ברא
עדיף שקם תחתיו אבל
לענין הרווחה כשנותן מתנה
הרווחה
היכי משכחת
לה. והיכי מתרמי והיכי מפרשי לה דלא קשיא
להך דלעיל: אמר רבא משכחת לה במבשרני כו'.
א) צ"ל אלא הא ר' יהודה דתניא מצוה לזון וכו' דעסקי באורייתא וכו'.