קמג:
מי
שמת פרק תשיעי בבא
בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אם
הביא דיעבד אין לכתחלה לא. תימה לר"י דמאי קשיא ליה
הרי זה שפירש מאה עשרון בשני כלים כגון זה
שאמר לך ולבנייך
כט א מיי' פ"ו מהלכות
א) לעיל דף קיד:, ב) רש"ל
מ"ז, ג) בבא מציעא לט:,
זכיה ומתנה הל' יד
וכי אין פשוט לו באומר נכסי לשני בני אדם שיהיו שוים
ולא קתני חמשים בכלי (א) וחמשים בכלי אלא דיעבד אבל לכתחלה
ד) [גיטין עד:], ה) [לעיל
סמג עשין פב טוש"ע חו"מ
ואפי' הכי במנחה לכתחלה לא וא"כ ע"כ משום דלקרבן גדול קא
לא אלא מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד וקשיא
א
קיד.], ו) [כתובות פי"ג
סי' רמז סעיף א:
❖
ל ב ג מיי' שם טוש"ע שם
סוה"א], ז) רש"ל,
לרב יוסף דאמר מחצה: ופריק התם אנן סהדי דלקרבן גדול קא
מכוין ואור"י דהכי פריך דהא סברא
היא שלא תטול אשתו אלא
מכוין. לאתויי בכלי אחד והאי דקאמר
כאחד מן הבנים ואפ"ה קאמר רב
לא ד הסעו יףמיבי': שם פי"א
יוסף דנוטלת מחצה א"כ ה"נ אע"פ
שני כלים ולא קאמר מאה עשרון
הלכה א סמג שם
ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי
תורה אור השלם
טוש"ע שם סעיף ג:
שמסברא יש לנו לומר דלקרבן גדול
להביא בכלי אחד משום דידע דלא
אחד יצא אם הביא אין לכתחלה לא ואי
לב ז מיי' פ"ט מהלכות
1 וּבְנֵי דָן חֻשִׁים:
קא מכוין לא היה לנו ללכת אחר
אפשר לאתויי בכלי אחד יותר מששים
נדרים הל' כג סמג
בראשית מו כג
סלקא דעתך כל כי האי גוונא פלגא ופלגא
ריז סעיף מו: הסברא: תא שמע ובני דן חושים.
2 וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב:
לאוין רמב טוש"ע יו"ד סי'
עשרון דתנן בפרק המנחות והנסכים
הוא אפילו לכתחלה נמי הכי השתא התם
במדבר כו ח
וא"ת דכיון דקרו אינשי לברא בניי
מתנדב אדם מנחה
לג ח ט י מיי' פ"ט מהל'
3 וּבְנֵי אֵיתָן עֲזַרְיָה:
(מנחות דף קג:)
❖
אנן סהדי דהאי גברא מעיקרא לקרבן גדול
נחלות הל' ב ג ועיין
דברי הימים א ב ח
א"כ למה הוצרך לומר נכסיי לבניי
של ששים עשרון ומביא בכלי אחד
בהשגות ובמ"מ סמג עשין צו
קא מכוין והאי דקאמר בשני כלים דידע
פשיטא שהוא לבנו וי"ל דאצטריך
ואם אמר הרי עלי ס"א מביא ס'
טוש"ע ח"מ סי' רפז סעיף
❖
דלא אפשר לאתויי בכלי אחד כמה דאפשר
א:
שאם מצא דייתיקי או מתנה שלא
בכלי אחד ואחד בכלי אחד שכן
גליון הש"ס
יהיה בה כלום : שהיו לו בנים
לאיתויי מייתינן והלכתא כוותיה דרב יוסף
הצבור מביאין ביום טוב הראשון של
ב
א)
גמרא הו"ל ברא וברתא.
כחושים של קנה. ואע"פ שכשירד
עי' בתשובת ב"י בדיני כתובה
חג שחל להיות בשבת ששים ואחד
רבינו גרשום
בשדה ענין ומחצה ההוא דשדר פיסקי
❖
סי' א':
דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד
למצרים עדיין לא היו לו בנים כל כך
דשיראי לביתיה אמר רבי אמי הראויין
לוג אחד בס' עשרון נבללין
א
א"ר שמעון והלא אלו לכבשים ואלו
מ"מ נקרא כן על שם העתיד כדדריש
בס"א אין נבללין: לכתחלה
לבנים לבנים ראויין לבנות לבנות ולא אמרן
לא יצא. והא הכא כיון
הגהות הב"ח
לפרים ואינן נבללין זה עם זה אלא
אשר שם שמות אל תקרי שמות אלא
דאמר הרי עלי מנחה להביא
אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא
עד ששים יכולין לבלול כו': והלכתא
שמות (ברכות דף ז:):
(א) רשב"ם ד"ה (בע"א)
בשני כלים ומשמע דכולן
והשביחו גדולים השבח לאמצע.
לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא
האומר וכו' בכלי אחד
אין מחזיקין בכלי אחד ויתן
ב
ג
כוותיה דרב יוסף בשדה כו'. משום
וחמשים בכלי אחד אלא
חציין בכלי אחד וחציין
שבק בנתיה ומשדר לכלתיה ההוא דאמר
פירש ריב"ם דה"ה
דבכולי גמרא רבה ורב יוסף הלכתא
דיעבד: (ב) ד"ה לכלתיה
בכלי אחר ואפ"ה לא יצא
וכו' ירושלמי. נ"ב גם הרי"ף
לכתחלה אלא א"כ הביא
להו נכסיי לבניי $ הוה ליה ברא וברתא מי
גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא
כרבה ד) איצטריך למימר דהלכתא כרב
הביאו: (ג) ד"ה ואם אמרה
ס' בכלי אחד הכא נמי
יוסף בהני תלת: בשדה. בפרק
נקט ולא דמי ליורד לתוך שדה של
קרו אינשי לברא בניי (ולסלוקי לברתא
וכו' השביחה לעצמה. נ"ב
ד
ב)
להיכא דאמר סתם נכסיי לך
רשב"ם ז"ל לשיטתו אזיל
חבירו ונטעה שלא ברשות [או]
השותפין (לעיל דף יב:) גבי ההוא
ולבניך אמאי תטול פלגא
ג (ד)
מעישור קאתי) או דלמא לא קרו אינשי
שפירש בגמ' דאשה יורשת
ותיובתא דרב יוסף: הכי
לשותף שהוא כיורד ברשות ד דשותף
גברא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא
לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי
כגון שנשא ראובן כו' דלפי
השתא התם. כיון דאמר
אינו מוחל טרחו לחברו אבל אחין
ותלת מילי קאמר רב יוסף התם:
זה הא דתנן אם אמרה ראו
הרי עלי מנחה עשרון
אמר אביי ת"ש ובני דן חושים א"ל רבא
ה
ואם
1
כו' לאו באשה יורשת קמיירי
להביא בשני כלים משום
מחלי אהדדי: אמר ראו מה
ענין. בפרק יש נוחלין ה) קנין אימתי
אלא מילתא באנפי נפשה היא
קרבן גדול איכוין ואילו
דלמא כדתנא דבי חזקיה שהיו מרובין
שהניח כו'. פירש רבינו שמואל ראו
חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעסוקים
והכי פירושו ואלמנה שאמרה
אפשר להביא כולן בכלי
כחושים של קנה אלא אמר רבא ובני פלוא
בב"ד ראו כו' ומיירי בהניח
שרת אחת כך היתה רצונו
באותו ענין. ואית דגרס קנין: ומחצה.
מה הניח לנו אבינו ומזומנים אנו
2
לה נכסים מועטים ואמרה
והאי דקאמר בשני כלים
אליאב רב יוסף אמר ובני איתן עזריה
לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו
היינו הך דא"ר יוסף קנאי פלגא:
3
ראו מה שהניח לי בעלי
כו'. בשדה. דאמר מעלינן
כו' אפי' השביחה אלף ככר
ליה כנכסי דבי מריון:
פיסקי דשיראי. חתיכות מעיל וסתם
ההוא דאמר להו נכסאי לבנאי הוה ליה ברא
משמע שרוצה לומר שאינו משביח
השביחה לעצמה והיינו דוקא
ענין. דאמר מענין לענין א)
שלח לחלק לבני ביתו: הראוין לבנים.
אלא מחלקו המגיעו ואין לו אלא שבח
ובר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או לא
דלא שקלה מזוני כו' אבל
ומחצה הכא. דשדר פסקי
באשה יורשת ודאי כשפירשה
מלבושי זכר: לכלתיה שדר. ולא
שיראין לביתיה. חתיכות
המגיע לחלקו ואין נראה מדאמר רב
רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא ברא
השביחה לעצמה אע"פ שנזונת
של מעיל לאנשי ביתו ולא
לבנותיו ודוקא דאינסיבא בנתיה
ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו רב
מתפוסת הבית ומה שלא פי'
היה לו אשה. מה שיש
מר בר רב אשי אמר ו לא קרו אינשי לבר
שאינה מוטלת עליו. ירושלמי בפ'
ספרא משמע דשקלינהו לכולהו ועוד
רשב"ם דהך בבא מיירי נמי
בהם הראוי לבנים לבנים
(ב)
ברא ברא תניא כוותיה דמר בר רב אשי
באשה יורשת היינו משום
כו': לכלתיה שדר. שמכבד
שני דייני גזירות ו) מי ששלח למדינת
אם לא לקח אלא המגיע לחלקו מה
דתני ראו מה שהניח לי
אדם כלתו משום חביבות
המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים:
ז
הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו
היה יכול לתבעו הא אמר באיזהו נשך
בעלי וכמו שהקשו התוספות:
בנו: לברא יחידא בניי אי
מתני' ג) ח הניח בנים גדולים וקטנים
(ד) תוס' ד"ה והשביחו וכו'
לא. או דלמא לתרויהון
(ב"מ דף סט. ושם) דזוזי כמאן דפליגי
בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו
שלא ברשות ולא לשותף:
בשוה: ובני דן חושים.
השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע
לבניי אין הבנות בכלל: ההוא דאמר
דמי ועוד כשיחלקו אם מגיע חלק
(ה) ד"ה ואם וכו' הקטנים לא
דאפי' לחד ברא קרי בניי:
ירויחו. נ"ב עיין באשר"י שנתן
שהיו מרובים כחושים של
להו. בשעת מיתה: נכסיי לבניי.
האחד לחלקו אם כן נמצא שלא היה
אם אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו
טעם גם לגדולים וגדולים:
קנה. כלומר רוב בנים היו
השבח שלו על כן נראה לר"י כפירוש
ולא היה לו אלא בן אחד זכר וגם
(ו) ד"ה בתוספות ר"ח
עושין ואוכלים השביחו לעצמן וכן האשה
לו כאותן שרטוטין של קנים
ט
גרסינן אם אמרו בפני ב"ד
שיש בקנים שהן ארוכות.
ריב"ם דשבח שהשביח מכל הנכסים
בנות היו לו ובעי גמרא מי קרו
❖
שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע
ראו מה כצ"ל:
ואית דאמרי כחושים של
הוי שלו ולא דמי ליורד לתוך שדה
אינשי לברא יחידאה בניי לשון רבים
קנים כעלים של קנה שהן
אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני
של חבירו שלא ברשות שאין לו אלא
וא"כ כל נכסיו נתן לבנו ואין הבנות
קליפות הרבה זו ע"ג זו:
עושה ואוכלת השביחה לעצמה: גמ' אמר
מותר בבני בנים. דלא
לעזי רש"י
בכלל או לא ויחלקו הבנות עמו: ובני
שכר טרחו עם היציאה או ז)[שותף
נקראו בני בנים בנים: פיס'
❖
רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא
דן חושים. אלמא בן אחד קרי לשון
דהוי כיורד ברשות ונוטל כאריס היינו
טרוקי"ש. אשכולות.
הניח בנים גדולים וקטנים.
והניח להם נכסים: השביחו
משמיה דרבא לא שנו אלא ששבחו
רבים: כחושים של קנה. שגדלים
משום] דיכולים להרויח זה כמו זה
י
גדולי' את הנכסי'. שלקחו
נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים
ולא מחלי אבל הכא אם הגדולים לא
הרבה ביחד בלע"ז טרוק"ש. אי נמי
מתפוסת הבית שמן הנכסים
מוסף תוספות
עצמן השביחו האחרים
ירויחו (ה) הקטנים לא ירויחו בהם
עלי קנים או קשרי הקנים קרוין
מחמת עצמן השביחו לעצמן איני והא אמר
א. דהא כלים כשני פרטים
השבח לאמצע הוא שעדיין
כן: ובר ברא. בן של אותו בן או
וכן צריך לומר באחי דרב ספרא
הם. ריטב"א. ב. [פי']
לא חלקו את נכסיהן.
ר' חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא
דילמא כתב נכסיו דייתיקי
אבל אם אמרו הגדולים
של אחר שמת: מי קרו אינשי לבר
דקטנים היו ולא היו יכולין להרויח
אודייני
לאחר והשתא הדר ביה
לקטנים שהודיעום ואמרו
ברא ברא. ולפיכך אמר נכסיי לבניי
ולהכי כיון דגברא רבה הוא ולא שבק
וכו', ואפי' בבריא שכתב
ראו מה שהניח לנו אבא
כן, אפשר שכתב נכסיו
גירסי' וטרח לאחריני אע"פ שלא אמר ראו כאילו אמר ראו
לשון רבים ויחלקו ביניהם או לא קרו ליה ברא והאי דקאמר לשון
הרי אנו עושין ומשביחין
לאחר מתנת בריא בתנאי
לעצמנו ואוכלין השבח
רבים היינו כדאמרן לעיל ובני פלוא אליאב: מותר בבני בנים. אבל
ומחלי ליה הקטנים והא דאמר בריש אלו מציאות (שם דף כב:)
אם לא יחזור בו. רשב"א.
לעצמן: לא שנו. דהשביחו
גבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו הכא דאין מפסידין ולא
לענין פריה ורביה חשיבי כבנים בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:):
ג. [ד]שמין לו מה
לאמצע: אלא ששבחו
בתוספתא
שהשביח וידו על
מתני' השביחו הגדולים את הנכסים. סתם בעודן בתפוסת
נכסים מחמת נכסים. שנפלו
גרסינן אם אמרו
בא בידם הריוח מחלי שפיר: (ו)
התחתונה. רמב"ן. ד. שהם
מתפוסת הבית ושכרו
יתומים [בפני ב"ד] ראו מה שהניח כו'.
הבית: השביחו לאמצע. ויטלו קטנים כגדולים וכדמפרש בגמרא
ולא ידע ר"י אמאי נקט גבי
נוטלים בשדה שאינה
פועלין להשביחן אבל
עשויה ליטע כשדה
שבחו מחמת עצמם שהם
ששבחו הנכסים מחמת נכסים: ואם אמרו. גדולים לקטנים בפני
בנים בפני ב"ד אי משום דגלי אדעתיה דלא מחל להם אפי' בפני
העשויה ליטע. ריטב"א.
שבחו וחפרו משלהן אין
עדים נמי גלי דעתיה ושמא להכי צריך בפני ב"ד כדי שיתעצמו בדבר
עדים או אמרו לבית דין או בצבור ראו מה שהניח לנו אבא
ה. דתנא דתוספתא
השבח לאמצע אלא לעצמן:
וירושלמי לאו דוקא נקט
איני. דאם השביח מחמת
לתקן להם שיטריח בשבילם ומדלא תקנו להם ודאי לא מצאו להם
ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ונתעצלו ב"ד
ב"ד. שם. ו. ויאמר שהן
עצמן אין השכר לאמצע:
לחלוק אז השביחו לעצמן: וכן האשה. שמת בעלה. ובגמרא [קמד.] מוקי
תקנה לחלק ומחלו הכל ורב ספרא נמי ידוע היה לב"ד אף על
שלו. שם. ז. דכשהן ניזונין
והאמר ר' חנינא אפי' לא
על שלחן אחד אפי' גדולים
הניח להן אביהן אלא
לה באשה יורשת: ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה
פי שלא אמר ומיהו רשב"ם פי' דה"ה בפני עדים :
ה
וגדולים אין מחזיקין זה על
השביחו
לעצמן. ואע"ג דבהמפקיד (שם דף מ. ושם) בעובדא
ואוכלת (ג) השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה
זה. שם. ח. דכמאן דאתנו
א) צ"ל שעסוקין באותו ענין
דמרי בר איסק אמרינן דכיון דשלא ברשות נחת
מזוני לא דתנן אלמנה נזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן
דמי, שאין אדם עשוי
לעיל דף קיד.
להוציא הוצאות משלו
(כתובות דף צה:): גמ' לא שנו. דהשביחו לאמצע: אלא ששבחו
דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן השבח לאמצע הכא לית לן
לאחרים. רמב"ן.
נכסים מחמת
נכסים. לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא
למימר הכי דהתם איכא למיחש שמא יחזיק הקרוב בנכסי קטן ו
פועלים והשביחו הנכסים: מחמת עצמן.
שאינו כאן אבל הכא ליכא למיחש שהקטנים עם הגדולים ביחד אין
מנכסי אביהן שכרו
יכולין להחזיק זה על זה ז: לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת
שחפרו ונטעו ושכרו
משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן:
נכסים. פירש בקונטרס שלא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא
אודייני
מנכסי
אביהם שכרו פועלים ומחמת עצמם היינו שכרו פועלים משלהם ח משמע שרצה לומר
דטעמא דכיון דשכרו משל אביהם הוי לאמצע
דאי