מי
שמת פרק
תשיעי בבא בתרא
קמה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ורבי
יהודה הנשיא אומר באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר
תנו לי בעלי. כלומר
אני מזומנת להשלים תנאי קדושי דהיינו נשואין
נג א ב מיי' פ"ז מהל'
א) [כתובות עו:], ב) פי' אי
הדר, ג) [עי' מ"ש על הגליון
זכייה ומתנה הל' ט י
קדושין כו'. ל"ג הכא קדושין דלקמן מוקי לה בסבלונות:
ואין העיכוב תלוי בי: אמר רב יוסף. בעלמא אמרי' תנו לי שושביני
פסחים יא.], ד) גי' רש"א
טוש"ע אה"ע סי' ס:
ורבי
❖
ד) יהודה סבר באמת אמרו כו'. ואין לומר דלמא ר' יהודה סבר
ואשמח עמו כדקאמרת אבל הכא במאי עסקינן כגון ששמח ואכל
נד ג מיי' פ"י מהלכות
מה"ד ולא מציא אמרה,
אישות הל' יא ופי"א
עם המת בחופתו אותו שחייב לו השושבינות ונתחייב השושבין מיד
(דבמת) היא יכולה לומר כו' דתנא בתרא לטפויי קא אתי:
נותן לה שלשים חצאים. שכך היו
הלכה א סמג עשין מח
לפרעו אחרי ששמח עמו אלא שמת
טוש"ע אה"ע סימן נה סעיף
מוסף רש"י
וייבם אחיו את אשתו ושושבינות זו
רגילין לעשות חשבון מחצאי
ו וסי' סו סעיף ו:
תנו לי בעלי ואשמח עמו הכא נמי א נימא תנו
נה ד מיי' פ"ו מהלכות
קידושין לאו לטיבועין
ראויה היא ותחזור לאמצע. דרך
סלעים כדקאמר לקמן בפ' גט פשוט
לי שושביני ואשמח עמו אמר רב יוסף הכא
ניתנו. סתם קידושין לאו
זכייה ומתנה הל' כא
שושבינות אוכל עמו ואח"כ מביא
(דף קסו:) ספ"ל מלמעלה וקפ"ל
סמג עשין מח טור שו"ע
לטיבועין ניתנו, שאם מת
במאי עסקינן כגון ששמח עמו ז' ימי משתה
ב
אה"ע סי' נ סעיף ג:
החתן הקידושין חוזרין
. הדורון: לימא תנו לי בעלי ואשמח
מלמטה כו' ומפרש רבינו יעקב ספ"ל
❖
נו ה מיי' שם הלכה יח
ולא הספיק לפורעו עד שמת לימא תנו לי
(כתובות עו:)
עמו תנאי היא. למר מחזירין קדושין
ס' פלגי קפ"ל ק' פלגי:
טוש"ע שם סעיף א:
בעלי ואשמח עמו תנאי היא דתניא המארס ורבי יוסי מספקא ליה קדושין אי
נז ו מיי' פ"ז מהלכות זכייה
אם מת הארוס ולמר אין מחזירין:
הל' יג טוש"ע אה"ע סי'
רבינו גרשום
❖
את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה
בתולה גובה מאתים. אם מת או
לטיבועין נתנו אי לאו לטיבועין
ג
ס:
ואמר רב יוסף לא שנו.
מנה מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין מקום נתנו. וא"ת ולמה חולקין הוה ליה
גירשה ובדכתב לה מן האירוסין
דמחזיר אלא כשמתה היא
דהיכא דלא כתב לה בעיא היא
למימר המוציא מחבירו עליו הראיה
שנהגו שלא להחזיר קדושין אין מחזירין דברי
אבל מת הוא דהיא תפסה
רבינו גרשום (המשך)
כדין כל ממון המוטל בספק כרבנן
בכתובות (דף פט:) ולא איפשיטא:
אין מחזירין ליורשיו מאי
רבי נתן רבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו
טעמא יכולה היא כו' הכי
דלא מת הוא ובמאי עסקי'
מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין.
דסומכוס ולעיל בהמוכר את הבית
נמי יכול לומר האי תנו לי
דגביא כתובתה בשזינתה:
מקום שנהגו להחזיר מחזירין מקום שנהגו שלא
לקמיה מפרש לה ואזיל: ר' יהודה
(דף סב: ד"ה איתמר) פירשתי לה:
שושביני שאשמח עמו ואם
משרא שריא ליה. ואמאי
להחזיר אין מחזירין רבי יהודה הנשיא היינו
לאו לא אחזיר: הכא במאי
גובה כלום הואיל דהיא
הנשיא אומר כו'. לקמן פריך עלה:
ואין
עסקינן. דלא מצי למטען
תחת בעלה: אלא באשת
תנא קמא אלא לאו תנו לי בעלי ואשמח עמו איכא בינייהו וחסורי מחסרא
דהדר ביה איהו.
חוזר בה ורוצה
הכי בשכבר שמח עמו האי
כהן שנאנסה. דאפי' באונס
והכי קתני המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה בד"א
דמת ולא הספיק לפורעו
אסיר' לי' דעשאה זונה: ר'
לגרשה הלכך תטול כתובתה מלבד
עד שמת והואיל דכבר
מאיר סבר קדושין לטיבועין
דהדר ביה איהו אבל מתה מקום שנהגו להחזיר מחזירין מקום שנהגו
קדושין. והוא הדין אם מת הוא
שמח עמו מחזיר אע"ג
נתנו. וגובה כתובתה לבד
דמת: המארס את האשה.
הקדושין: ור' יהודה סבר
כדמפרש ואזיל ומשום דמיבעי ליה
שלא להחזיר אין מחזירין ודוקא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין
וכתב לה עיקר כתובה
כו'. אלמא דפלוגתא דתנאי
לפרושי באנפי נפשיה טעמא דמת
מאי טעמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו ואתא רבי יהודה
מן האירוסין: במה דברים
היא: ור' יוסי מספקא
הוא משום תנו לי בעלי ואשמח עמו
אמורים. דגביא: דהדר ביה
ליה אי לטיבועין נתנו אי
הנשיא למימר באמת אמרו בין מת הוא ובין מתה היא מקום שנהגו
הבעל. מן הקדושין ונתן גט
לא. הלכך ממון המוטל
נקט הכא לישנא דהדר ביה איהו:
בדידה מותרינן למימר תנו
בספק הוא וחולקין דאי
להחזיר מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ולא מציא אמרה תנו
דמית הוא כולי עלמא לא פליגי.
בעלי ואשמח עמו הא לאו
פשיטא לן דלטיבועין נתנו
לי בעלי ואשמח עמו לא דכולי עלמא יכולה שתאמר תנו לי בעלי ואשמח
הכי לא אחזיר הקדושין.
היכא דקדשה בעשרים צריך
דאינה מחזרת קדושין דמציא אמרה
אבל בדידיה לא איתרינן
לפרוע לה עוד לאלמנה
עמו ודמית הוא כ"ע לא פליגי כי פליגי שמתה היא והכא בקדושין לטיבועין
תנו לי בעלי ואשמח עמו כדאוקמה
למימר תנו לי אשתי ואשמח
בכתובה מנה לבד מן
עמה הא לאו הכי לא אחזיר
הקדושין ואי נמי פשיטא
רב יוסף בר אבא לברייתא דלעיל:
ניתנו קא מיפלגי רבי נתן סבר קדושין לאו לטיבועין ניתנו ור' יהודה הנשיא
א)
הקדושין משום דהוא לא
לן דלאו לטיבועין נתנו
לטיבועין ניתנו.
שאם תמות ולא
סבר קדושין לטיבועין ניתנו והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני הכי קאמר
תפיס ברשותיה הקדושין:
להיכא דקדשה בכ' סלעים
ואתא ר' יהודה למימר כו'
צריך שיתן לה עוד חמש
יזכה לישאנה יהיו אבודין ולא יחזרו
וסבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירין והני תנאי כהני תנאי דתניא
ולא מציא אמרה תנו לי
על אותם עשרים דהיינו
לו: ופרכינן והא מקום שנהגו
בעלי ואשמח עמו. אלמא
מנה כתובת אלמנה והכי
קדשה בככר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דברי רבי מאיר רבי יהודה
להחזיר מחזירין קתני. במילתיה דר'
דבפלוגתא דתנאי היא: א)
נמי מפרש להיכא דקדשה
אומר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ומחזרת לו את השאר רבי יוסי אומר
וכשמת הוא כולי עלמא
[בל' סלעים] דאי לטיבועין
יהודה הנשיא והיכי מוקמת לה לדידיה
לא פליגי דיכולה לומר
נתנו נותן לה עוד לבר
קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים
דלטיבועין ניתנו: הכי קאמר. רבי
תנו לי בעלי כו' אפי' לר'
מקדושין כתובה מנה אי
יהודה ואין מחזירין. כי
לאו לטיבועין נתנו תחזיר
חצאין במאי עסקינן אילימא שמתה מי אית לה כתובה ואלא שמת הוא אמאי
יהודה: סבלונות ודאי. בההוא מודינא
פליגי (בין) ר' נתן ור'
לו היא ה' סלעים שהן
לך דבמנהגא תליא מילתא והוא
מחזרת לו את השאר ונימא תנו לי בעלי ואשמח עמו ואלא באשת ישראל
יהודה הנשיא שמתה היא
על כ"ה של כתובה. אבל
ובקדושין לטיבועין נתנו
השתא דמספקא ליה אי
תכשיטים ששולח לארוסתו לאחר
שזינתה ובמאי אי ברצון מי אית לה כתובה ואלא באונס מישרא שריא ליה
אי הדרי אי לא הדרי
לטיבועין אי לא חולקין
שקדשה אבל קדושין ודאי לטיבועין
הוא דמיפלגי. ר' נתן סבר
הקדושין בשוה בינו ובינה
ואלא באשת כהן שנאנסה ובקדושין לטיבועין ניתנו קמיפלגי רבי מאיר
קדושין לאו לטיבועין נתנו
דאי קדשה בכ' סלעים
ניתנו: והני תנאי. דלקמן כי הני
סבר קדושין לטיבועין ניתנו ור' יהודה סבר לאו לטיבועין ניתנו ורבי יוסי
משום הכי מקום שנהגו
תעכב י' בידה חצי קדושין
תנאי דלעיל דפליגי בקדושין לטיבועין
להחזיר מחזירין דלא נתנו
וי' שנשתיירו הן שלו לפיכך
מספקא ליה אי לטיבועין ניתנו
אי לא והלכך קדשה בעשרים נותן לה
לטיבועין. ור' יהודה הנשיא
נותן לה עוד ל' חצאי
ניתנו: בככר. כסף היינו כ"ה מנה:
סבר קדושין לטיבועין נתנו
סלע שהן ט"ו סלעים על
שלשים חצאין קדשה בשלשים
נותן לה עשרים חצאין אמר רב יוסף
בתולה גובה כו'. לקמן מיפרשא
משום הכי מקום שנהגו
י' סלעים שלו שנשתיירו
בר מניומי אמר רב נחמן בכל
מקום שנהגו להחזיר מחזירין ותרגומא
כולה: בתולה גובה מאתים זוז.
שלא להחזיר אין מחזירין.
בידה הרי כ"ה סלעים והיינו
משום דאכתי לאו תירוצא
שיעור כתובה מנה. וה"נ
דהיינו שני מנין והיינו חמשים שקל
נהרדעא שאר בבל מאי רבה
ורב יוסף דאמרי תרוייהו מוהרי הדרי
מקשינן ליה לאלתר אכתי
להיכא דקדשה בל' סלעים
כמוהר הבתולות. מלבד קדושין תטול
איכא למיפרך לתרוייהו
חציין תטול היא לעצמה
קדושי לא הדרי אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא
והא מקום שנהגו כו'
משום ספק וחצין הן של
כתובתה: ככר. כ"ה מנים מנה כ"ה
ב) והדר ביה הוא ד מוהרי הדרי קדושי לא הדרי הדרא בה איהי אפי' קדושי
ור' יהודה היינו ת"ק דר'
בעל ועוד צריך שיתן לה
שקלים שקל ד' דינר דהיינו ד' זוזים:
נתן. ומתרץ לעולם ר'
עוד כ' חצאי סלעים דהיינו
נמי הדרי אמימר אמר קדושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין
ה
יהודה סבירא ליה קדושין
י' סלעים על אותן ט"ו
ר' יהודה אומר בתולה גובה מאתים.
לטיבועין נתנו מפיק טעמא
סלעים של קדושין שנשארו
באחותה רב אשי אמר גיטה מוכיח עליה והא דרב אשי ג) בדותא היא
מן הככר של קדושין ומחזרת השאר
מסיפא מקום שנהגו שלא
לו בידה הרי כ"ה סלעים
דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא: שהשושבינות נגבית בב"ד: ת"ר חמשה
להחזיר אין מחזירין ודקא
שיעור כתובה מנה: א"ר
לארוסה: רבי יוסי אומר. לקמיה
ו
נחמן ב) בכל מקום שנהגו
קשיא רישא והא מקום
דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין וחוזרת בעונתה ואין בה משום רבית
מפרש לה: אילימא שמתה. היא
להחזיר קדושין דמי. כלומר
שנהגו להחזיר מחזירין. רבי
ומשום הכי קאמר ר' יהודה מחזרת
סתם עיירות של בבל שאין
יהודה רישא מתרץ לה
ואין
ידוע אם שלא נהגו בהם
בסבלונות. מתנות שמשגר
לו את השאר דקדושין לאו לטיבועין ניתנו: אלא בשמת הוא. והלכך גובה כתובתה כדין אלמנה ואמאי קמחזרת לר' יהודה את השאר
להחזיר אם לאו אם עומדות
לה חתן זולת הקדושין
והא אוקימנא לעיל יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו: שזינתה. תחת ארוס [שלה] ובאה לגבות כתובתה כשיגרשנה בעלה:
הן אותן עיירות וסמוכות
והכי קאמר סבלונות ודאי
לעיר שנהגו בה להחזיר
באמת אמרו מקום שנהגו
מישרא שריא ליה. כדנפקא לן בסוטה (דף ב:) מוהיא לא נתפשה [במדבר ה] אסורה הא נתפשה מותרת ואם בא לגרשה שלא כדין למה תחזיר [לו]
מחזירין כמו כן אותן
להחזיר סבלונות מחזירין
את השאר: שנאנסה.
ואסורה לו כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא יש לך אחרת אע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת
עיירות: ותרגומא נהרדעא.
אזלינן בתר מנהג אבל
הן סתם עיירות אם סמוכה
קדושין לא הדרי ואי קשיא
כהן וכיון דלא פשעה לא הפסידה כתובתה לד"ה אבל בקידושיה פליגי: ר' יוסי מספקא ליה. והוו קדושין ממון המוטל בספק וחולקין ומחזרת
לנהרדעא עיר שמחזירין בה
לך הא סיפא נמי דמוקמת
לו את החצי או חושבת בכתובתה ותטרוף ממנו מותר כתובתה הלכך קידשה לאלמנה בכ' שקלים דהיינו שמונים זוזים המ' זוזים צריכה להחזיר לו
תדון כל נהרדעא כמוה.
בקדושין לר' יהודה קתני
שאר בבל חוץ מנהרדעא
מקום שנהגו כו' הא לא
וחושבת בכתובתה והוא נותן לה ל' חצאי שקלים דהיינו ס' זוז הרי נתקבלה האלמנה ק' זוז דהיינו מנה בכתובתה: קדשה בל' שקלים. דהיינו
מאי. כלומר היאך נוהגין:
קשיא ההוא שנהגו לאו
מאה ועשרים זוז חציים תחשוב בכתובתה דהיינו ס' זוז וארבעים החסרים לה הוא יתן עשרים חצאי שקל דהיינו מ' זוז: נראה בעיני דה"ג
מוהרי הדרי. היינו סבלונות
דוקא אלא דאיידי דאצטריך
תכשיטין שנותן לה לאחר
למתני רישא דסבלונות
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר מחזירין. היכא דמתה אשה: מוהרי הדרי. ששולח אחר קדושין והן סבלונות
קדושין נהגו להחזיר אם
מנהגא תנא בסיפא נמי
הדרי במיתת האשה. ונראה בעיני דתרי גווני נינהו מוהרי וסבלונות דהא גבי סבלונות נמי הכי פסקינן לה לקמן [קמו:] גבי מתני' דסבלונות ותרי
מתה או שגירשה. קדושי
מנהגא. ור' נתן נמי דאמר
זימני למה לי וי"ל דמוהר הוא ממון שמקדים לה עתה בימי אירוסין שיהא כותב בכתובתה כשתנשא לו ולהכי מיקרי מוהר: גזירה שמא יאמרו.
לא הדרי: אמימר אמר
קדושין לאו לטיבועין נתנו
אפילו הדרא בה היא קדושי
מפיק טעמא מרישא מקום
קדושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קדושין תופסין באחותה ומותרת לו: איכא דשמע. בהחזרת קדושין: ולא שמע בהא. בגט הלכך
לא הדרי. דאי הדרי דמי
שנהגו להחזיר מחזירין
קדושין לא הדרי: וחוזרת בעונתה. כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו ולא קודם: ואין בה משום רבית. אם הרבה לו בדורון יותר:
להו לבני אדם (דחשיב)
וסיפא מוקי לה בסבלונות
כאילו מעולם לא קדשה
ונהגו דרישא לאו דוקא:
ואין ויאמרו בני אדם מותר לו
והני תנאי. דפליגי בקדושין
לישא אחותה וטעו הואיל דקדשה אסור לו אחותה משום ואשה אל אחותה לא תקח אבל השתא כל זמן שקדושיה
אי לטיבועין נתנו: כי הני תנאי דתניא קדשה בככר. ששים מנה וכתב לה כתובה מן האירוסין: בתולה גובה מאתים
בידה לא אתו למיטעי: רב אשי אמר אפי' אי הדרי קדושי לא אתי למטעי דמכל מקום אף על גב דהדרי קדושי
ואלמנה מנה. לבד מן הככר שנתקדשה [דר"מ]. אלמא דסבר ר' מאיר דקדושין לטיבועין ניתנו: ר' יהודה אומר בתולה
גט היא צריכה מפני הקדושין. וגיטה מוכיח עליה שהיתה אשתו ואסור באחותה: ודרב אשי בדותא היא. דאי מהדרא
גובה מאתים. מן ההוא ככר והנשאר מן הככר מחזרת. אלמא דסבר דקדושין לאו לטיבועין נתנו לפיכך פורע לה מן
קדושי. איכא דשמע דמהדרי קדושי וסבר דדמי כאילו לא נתקדשה כלל. ולא שמע בגט שנתן ואתי למטעי:
הקדושין עצמן. טעמא דר' יוסי מפרש לקמן: במאי עסקי'. ברייתא דגבייא כתובה: אי בשמתה. והא הבעל יורש את
וחוזרת בעונתה. בעת שישא זה אשה יפרע לו ולא קודם מפני שהיא כמלוה דכי היכי דמלוה לא מצי תבע בבי דינא
אשתו: אלא שמת הוא ואמאי אמר ר' יהודה מחזרת לו את השאר והא מציא למימר תנו בעלי ואשמח עמו. אלא ודאי
א) נראה דצ"ל לא דאם מת הוא דכולי עלמא כו'. ב) צ"ל בבל מקום כו' וכן הגיה הת"ח בפנים וכ"ה בדפו"י ועי' בד"ס.