קמט:
מי
שמת פרק תשיעי
בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כמה מכוונן. כמה יפה כוונו שפירשו כל שהוא כדי פרנסתו למר
ומוקי התם טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת ומיירי שהושלש
פט א ב מיי' פ"ח מהל'
א
א) [לקמן קנ.] גיטין ח: מב.
פאה פ"ג מ"ח, ב) מהרש"א
זכייה ומתנה הלכה טו
במקרקעי ולמר אפי' (א) במטלטלי: דמקרקעי. כדי פרנסתו
מתחלה לכך כי היכי דלא תקשה ממעשה דאיסור גיורא דהכא לא
סמג עשין פב טוש"ע חו"מ
כ' דהך ל"ל שטר הוא סוף
אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואע"ג דהוה ביד שליש אלא היינו
טעמא מאי הוי שיור להקנות המתנה שנתן מקצת משום דכי
סי' רנ סעיף ד:
דבור והך וכן פירש ר"ח הוא
צ ג מיי' פ"ז מהלכות
שייך לתחלת דבור הסמוך,
טעמא משום דלא הושלש לו מתחלה לכך וקשה על זה הפירוש מהא
קאי מחליו סמיך עלייהו
והלכך נתן לדעת כן שאפילו אם
ג) לשון ר"ח ור"י פי' דאף
עבדים הלכה א סמג
דאמרינן בגיטין פרק השולח (דף מ.)
יעמוד מחליו תתקיים המתנה והוא
עשין פז טוש"ע יו"ד סי'
מתחלה סבר דת"ק לא איירי
❖
יתפרנס ממה ששייר מטלטלי נמי
פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח
רסז סעיף נז:
דוקא בשייר סתם דשמא שייר
שייר קרקע כל שהוא
מתנתו קיימת: וכמה
בגוף העבד אלא אפי' שייר
כו': מאי כוונתא. והלא אינן מכוונות
כופין את היורשים כו' משום דמצוה
כל שהוא אמר רב יהודה אמר רב קרקע
דבר מבורר ופירש מה ששייר
יפה דלמ"ד מטלטלי כו': קרקע
לקיים דברי המת והתם לא הושלש
אפ"ה פליג ת"ק וכן מוכח
מוסף רש"י
כדי פרנסתו ורב ירמיה בר אבא אמר
מהתוספתא ר"ש אומר כל
דוקא. בתמיה. והתנן במסכת פאה:
ביד שליש מידי וצריך לומר דגבי
הכותב כל נכסיו לעבדו.
מטלטלין כדי פרנסתו אמר רבי זירא כמה
נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ
הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין.
שחרור יש לנו לומר יותר מצוה לקיים
כגון כל נכסיי נתונין לך, יצא
מאחד מריבוא שבהן לא אמר
מכוונן שמעתתא דסבי קרקע טעמא מאי
בן חורין. שאף הוא בכלל
כלום חוץ מעיר פלונית משדה
דברי המת מבשאר דברים והשתא
שהרי העבד בכלל נכסים ונמצא
ב
פלונית אע"פ שאין שם אלא
נכסים וכל שאר נכסים נמי
נמי אי קאי
דאי קאי סמיך עליה א מטלטלי
נמי אתי שפיר דלא תקשה מהא
שהקנה לעבד את גופו עם שאר
קנה (גיטין ח:). שייר קרקע
אותה שדה ואותה העיר זכה
סמיך עילויהו מתקיף לה רב יוסף ומאי
כל שהוא. דכתב חוץ מן
העבד זה בנכסים וקנה עצמו
נכסים: שייר קרקע כל שהוא. כגון
דאמרי' לקמן (דף קנא:) האומר תנו
בן חורין וכו' זכה בנכסים אם
הקרקע כל שהוא (שם מב.)
כוונתא מאן דאמר מטלטלין
קרקע תנן
גט לאשתי כו' אבל האומר תנו מנה
שאמר חוץ מקרקע כל שהוא לא יצא
יש לו שאר נכסי וקנה עצמו
קרקע לאו דוקא כדאמר
בב"ב (שם ח:). לא יצא בן
לחורין בכל ענין כן פי' רבינו
לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ודייק
בן חורין שהעבד הוקש לקרקעות
מאן דאמר כדי פרנסתו ב כל
שהוא תנן
חורין. דלא ידעינן הי קרקע
שמשון בפ"ג דפאה ומדאמר
מינה מתנת שכ"מ במקצת לא בעי
דכתיב והתנחלתם (ויקרא כה) והאי
אמר ליה אביי וכל היכא דתני קרקע קרקע
ר"ש בחוץ מעיר פלונית או חוץ
שייר ובכל כל שהוא אמרינן
קנין דלא הוה מצי למימר טעם משום
קרקע כל שהוא איכא למימר שעל
משדה פלונית דיצא בו לחירות
האי שייר, וכיון דקרקעות לא
דוקא והא תנן הכותב כל נכסיו לעבדו
א) ג
מכלל דשמע לרבנן דאף בכה"ג
קנה, לגופיה נמי לא קנה,
דמצוה לקיים דברי המת דלא אמרי'
העבד הוא אומר ונמצא שאינו בן
לא יצא לחירות ובהכי פליגי
דלא פלגינן דבורא הואיל
יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא
הכי אלא כשהושלש מתחלה לכך וא"ת
חורין וגם הנכסים לא קנה וה"ה אם
כצ"ל והשאר עד לשבש
ובחד דיבורא אקני ליה גופיה
יצא בן חורין ר' שמעון אומר לעולם הוא
התוספתא הוא הג"ה [רש"ל],
ונכסים, ופלגא דיבורא לא
על הך משנה דגיטין (דף יג.) דמייתי
אמר חוץ ממטלטלין כל שהוא כדמפ'
ד) ור"ש אומר וכו' ופי' רבינו
איתקיים אידך פלגא נמי לא
בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין
לקמן אבל אמר תנו מנה לפלוני ומת
ר' אלעזר לקמיה [קנ.] שעשו המטלטלין
מיקיים (שם מב.) דבשלמא
שמואל דדלמא הוא העבד
רישא דלא גלי דעתיה דנחית
ששייר ואין נראה לר"י דהא
לפלוני עבדי חוץ
מאחד מרבוא שבהן
יתנו לאחר מיתה אמר רב עלה בסוף
שיור אצל העבד דדלמא האי עבד
לשיורא לא אמרינן דשייר,
תניא בהדיא בתוספתא ר"ש
פ"ק (שם) בגמרא והוא שמונחין
הוא המטלטלין ששייר דעבדא מיטלטל
ואמר
אבל הכא דנחית לשיורא
אומר אפי' אמר כל נכסי וכו'
❖
אמרינן לדידיה נמי שייר וכי
כצ"ל וכ"ה בת"י. רש"א,
בקרן זוית איכא דמוקי לה התם למשנה בבריא ובמעמד שלשתן
אבל אם אמר כל נכסיי נתונים לך חוץ משדה פלוני הרי הוא בן
אמר כל נכסיי נתונין לך
חורין שהעבד אינו בכלל אותו שדה שפירש: רבי שמעון אומר
ואיכא דמוקי לה התם בשכיב מרע ואמאי לא מוקי לה למתני'
אשאר נכסים קאמר ולחנופי
לעולם הוא בן חורין. אם שייר קרקע כל שהוא דשייר קרקע ולא
התם כשהושלש מתחלה לכך ומשום מצוה לקיים דברי המת ואי
ליה קאתי ולא שחרריה כיון
הגהות הב"ח
דלא אמר ליה עצמך ונכסיי
משום דכיחידאה לא הוי מוקמי התם ואע"ג דקי"ל הכי כדאמר
עבד עד שיהיה השיור ששייר סתם ויאמר כל נכסיי נתונים לפלוני
(א) רשב"ם ד"ה כמה וכו'
. ר' שמעון אומר
(שם ח:)
בפ"ק דגיטין (דף טו.) וכדאשכחן נמי בפ' כל הגט (שם דף ל.)
עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן שההוא אחד מרבוא אעבד קאי
לעולם הוא בן חורין.
במטלטלי דמקרקעי וכו'
שנתן במקצת וכו' סמיך
סבר פלגינן, הואיל והזכיר
דלא מוקי שמואל מתני' דפרק כל הגט דהמלוה מעות את הכהן
ואינו משוחרר ודרך כבוד כתב לעבדו כך ומ"מ לא קנה כלום:
עליה והלכך כצ"ל והד"א:
קרקע בשיורא, קרקעות הוא
ואת הלוי כר' יוסי משום דכיחידאה לא מוקמי אע"ג דס"ל בפ"ק
ואמר
ג
(ב) תוס' ד"ה (בע"א) דקא
דלא קנה אבל הוא עצמו
כו' פליגי עליה דר"מ דאמר
דליכא לספוקי בשיורא קנה
דבבא מציעא (דף יב.) כוותיה ורבנן פליגי עליה דר"מ (ב) דמצוה לקיים דברי המת בספ"ק דגיטין (דף יד:) אע"ג דר' יוסי פליג עליה
מצוה לקיים וכו' לא מוקמינן
(שם מב.) דמאי דגלי גלי ומאי
בכתובות (דף סט:) מ"מ חולקין רבנן על ר"מ בספ"ק דגיטין (שם) גבי הולך מנה לפלוני אך מההיא דר' יוסי בפ"ק דבבא מציעא אין ראיה כל כך
היינו משום וכו': (ג) בא"ד
דלא גלי לא גלי (שם ט.).
עד שיאמר כל נכסי כו'.
ולהכי מודה נמי. נ"ב פירוש
דאיכא לדחויי דכיחידאה לא מוקמינן משום דר' יוסי הוי יחידאה היכא דפליג במסכת בכורות בפרק הלוקח עובר פרתו
שמואל מודה כו': (ד) בא"ד
סתם חוץ מדבר מועט ולא
(דף יח.) ד ולא פסיק שמואל הלכה כוותיה אלא בהא דבבא מציעא פ"ק משום דסתמא עניים גופייהו ניחא להו כדאיתא התם (ג) ולהכי
יפרש מה הוא משייר, דהתם
דליכא מאן דפליג. נ"ב פי'
מודה נמי איהו במתני' דכל הגט ויש שהם מתרצים שם בשם ר"ת דלא אמר התם מצוה לקיים דברי המת כיון שראוי לינתן מחיים ולא
אמרינן דאחד מרבוא דקאמר
באמוראים ליכא מאן דפליג
היינו עבד ואיהו לא חשיב ליה
משא"כ במצוה לד"ה דפליג
לינתן לאחר מיתה להכי לא שייך בה מצוה לקיים דברי המת תדע דהוי דומיא דגט ושטר שחרור שאינו ראוי לינתן אלא מחיים ואין
אלא כאחד מרבוא בנכסים,
שמואל אבל בתנאים ודאי
נראה לר"י דהא אפי' בדבר דשייך מחיים אמרי' בסוף פ"ק דגיטין בברייתא דהולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו דמשמע התם
אע"ג דשוי טפי (שם). חוץ
איכא רבי אליעזר דפליג בדברי
מאחד מרבוא. דכיון דלא
ש"מ לקמן בדף קנו במשנה:
דאפילו בדבר דשייך לינתן מחיים קאמר מצוה לקיים דברי המת מיהו יש לדחות ולומר שהמשלח צוה ליתנם לו לאחר מותו דמוקמינן
(ה) ד"ה שייר וכו' דתנן איידי
פירש שיורא אמרינן היינו
לה נמי בשכיב מרע שעיקר צואתו אינו אלא לאחר מיתה א"נ י"ל דלא ס"ל לרב התם בהך מימרא מצוה לקיים דברי המת אלא ס"ל
דרישא כדקאמר: (ו) בא"ד
איהו דשייריה ולדידיה לא
אין נראה לשבש התוספתא
חשיב ליה אלא אחד מרבוא
כשמואל דמסיק התם בכתובות פרק מציאת האשה כר' יוסי דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ואע"ג דפריך על רב יוסף בסוף ההוא
❖
אלא כמו שפי' בפנים
.
(שם מב.)
פרק והא קי"ל מצוה לקיים דברי המת ולא פריך עליה דרב הכי משום דלא הוה ידע לשנויי עלה מידי ואין זו תימה אי סבר לה
עכ"ה הס"ד: (ז) ד"ה שייר
נמחק תחלת הדבור וצריך
בהא כשמואל ואע"ג דפריך התם עלה דרב והא קי"ל התם דברי שכ"מ כו' משום (ד) דליכא מאן דפליג בה ועוד י"ל דלא משתמע
להתחיל ור' שמעון אומר וכו'
מוסף תוספות
לי' לאוקמא מתני' דהתם שהושלש מתחלה לכך מדקתני תנו מנה לפלוני ולא קתני תן מנה זה לפלוני דהוה משמע שהושלש מתחלה
אבל מן העבד לא הדר ביה
אבל רבנן פליגי עליה ואית
[לכך] ואע"ג דבגמ' בסוף פרקין דגיטין גבי הולך מנה לפלוני קתני סתם מצוה לקיים דברי המת ולא קתני זה היינו משום דמשמע ליה
א. ועושין לה קורת רוח
להו דלא פלגינן וכו' ובפ"ק
ואם אין רוחה נתקררה
שפיר כשהושלש בלא זה דבאותה שעה אמר לו ה להוליך. מ"ר. ועוד היה מפרש ר"ת דלא שייך הכא בשמעתין מצוה לקיים דברי המת
דגיטין גבי ר"מ אומר עכו
בלא שחרור ישחררוה.
משום דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנה מצוה לקיים דברי המת וכל דליתיה בירושה כו' כדאמר גבי מתנת שכיב מרע מיהו לא
כארץ ישראל מייתי לה
רש"י גיטין מ. ב. וז"ל
ו
נמי להך דפלגינן דבורא
הרמב"ן: דכיון שאמר כך,
דמי למתנת שכיב מרע שהיא כעין ירושה דיש לנו יותר לדמותה לירושה כדאמר לעיל ז ועוד דכי היכי דמפרש גמרא דמתנת שכ"מ אינה
אליבא דרבי שמעון ולא
זכו בה שמים וכמוסר
בגר ה"ל למימר נמי טעמא דמצוה לקיים דברי המת אינו בגר מיהו יש לדחות דפשיטא ליה דלא שייך בגר כיון דליתיה בירושה פשיטא
כפי' רש"י דהתם דלא
מתנתו לשליח דמו וכו'.
שייר כלל מן העבד אלא
ע"כ בשם ר"ת. ואפשר
ליה שכיון שמת בטל ואין לו שום זכות להוריש ואיך יקיימו דבריו מיהו כדפירשנו לעיל ניחא טפי. מ"ר. ועוד היה אומר ר"י דלא אמרי'
מן הנכסים ובהא פליגי
לפרש וכו' שכיון שאמר
מצוה לקיים דברי המת אלא באומר לו פה אל פה ורבא לא אזל לגביה וחזר בו ר"י כדקאמר בהשולח (גיטין דף מ:) עשיתי פלוני עבדי
רבנן עליה כדפרישית אבל
יעשה לה קורת רוח, נעשה
❖
אין להקשות על פי' כצ"ל:
כמפקיר שפחתו שיצאה
בן חורין כו' א"ר יוחנן וכולן בשטר וא"כ הא דקתני בתר הכי אעשנו בן חורין רבי אומר זכה וחכ"א לא זכה אלא כופין את היורשים כו'
לחירות, וצריכה גט
שייר
קרקע כל שהוא. ולא פירש
מיירי נמי בשטר ולא פה אל פה דאי א"ל [ליורשים לעשותו בן חורין] למה לי שטר ב) וכן פי' ר"ח:
שחרור וכו'. רמב"ן גיטין יג.
ג. דאמר עשו שאינו זוכה
איזו קרקע אלא חוץ מקרקעי סתם כל שהוא וי"ל גופו של עבד שייר דעבדא כמקרקעי דמי ומטלטלין נמי עשו שיור דאם אמר נמי חוץ
רבינו גרשום
כזוכה. גיטין יג. תוד"ה והא.
ממטלטלין כל שהוא שייר בגופו של עבד וקרקע דתנן איידי (ה) כדקאמר גמרא ובגמרת א"י בפ"ג דפאה ור' יוסי בשם ר' אלעזר
ד. אע"ג דבבכורות לא
כדי פרנסתו שאם יעמוד
שייר מטלטלין ולא עשה כלום אני אומר גופו של עבד שייר ובמסקנא מפרש משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה דכיון שיש לבעל העבד זכות
פליג אלא ר"מ, מ"מ רבנן
מחליו שיהא לו על מה
דפליגי וכו' גבי לקט, כ"ש
להסמך: אפי' אם (אמר)
בשטר שכתוב בו שייר קרקע לעצמו לא הקנה לו שטר לגמרי שגם זכות האדון כתוב בו הלכך לא קרינא ביה ספר ח כריתות וטעמא דר"ש דאמר
דפליגי עליה התם גבי
שייר מטלטלי כדי פרנסתו
לעולם הוא בן חורין משום דחשיב ליה כרות גיטא בהכי כיון שלא שייר בגוף העבד מיהו מתחלה היה סבור דטעמא דת"ק משום דשייר בגוף
מתנות. תוס' ב"מ יב.
קני: כמה מכוון שמעתתא
ה. דהולך מנה לפלוני
דסבי. ר' יהוד' ור' ירמיה:
העבד וכן בפ"ק דגיטין (דף ח:) דמוקי פלוגתייהו בפלגינן דבורא מתחלה היה סבור כן דלת"ק משום שייר בגוף העבד ט ולר"ש לא שייר
משמע שפיר בלא זה
מקרקעי מאי טעמא א):
דפלגינן דבורא והעבד קנוי לעצמו ושם פירש רבינו חננאל מתחלה סובר ת"ק כיון ששייר קרקע כל שהוא סתם אין יכול לברר העבד
י
שמוסר לו באותה שעה
אמר שייר קרקע כל שהוא
להוליך יותר מבתנו מנה
תנן ולא כדי פרנסתו קרקע
הנכסים שהקנה לו רבו ולא קנה בנכסים דאמר יד בעל השטר על התחתונה וכיון שבנכסים לא קנה עצמו נמי לא קנה ור"ש סבר אע"ג
יא
לפלוני. תוס' גיטין יג.
דוקא ולא מטלטלי: והתנן
דלא קנה בנכסים עצמו קנה דפלגינן דבורא עד שיאמר חוץ מאחד מרבוא דאיכא למימר גופו של עבד שייר וכן פירש בגמרת א"י לשון
ו. דכל דאיתיה בירושה
הכותב כל נכסיו לעבדו.
מצוה לקיים דבריו הואיל
במתנה יצא בן חורין משום
רבינו חננאל ג) והתוספתא נראה דבשבוש מיתניא דמאי בא ר"ש להשמיענו דאפילו היכא שאומר חוץ מעיר פלונית וכי בשביל שהזכיר
יב
ולא פסק כחו מאותו
דהעבד עצמו בכלל נכסיו
מה שמוציא יש לו להיות פחות בן חורין דכל שכן [שהוא משוחרר] כשאומר סתם דיד בעל השטר על התחתונה וסמי תוספתא מקמי
הממון דמכחו יורשין,
הוא וכתבו לעצמו מתנה.
ירושלמי ומיהו אין נראה לשבש התוספתא : שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ור"ש אומר אפילו אמר כל נכסיי קנוי לך
אבל גר דליתיה בירושה
אם שייר קרקע כל שהוא
(ו) (ז)
ד)
ופסק כחו מממונו אין
ב) כתב לעבד לא יצא
חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית זכה בנכסים קנה עצמו בן חורין. פירוש אפילו הזכיר בהדיא מה שמוציא מן השחרור דאז יש לנו לומר
מצוה לקיים דבריו. שם.
בן חורין. דאיכא למימר
שלא שחרר העבד אפ"ה קנה נכסים ונשתחרר דפלגינן דבורא דאית לן למימר מאותה שדה או מאותה עיר הדר ביה אבל מן העבד לא הדר
ז. דהואיל ומתנת שכיב
אותו עצמו שייר דעבדים
מרע אינו קונה אלא לאחר
הוקשו לקרקעות דכתי'
ביה מכלל דרבנן דפליגי עליה אית להו דלא פלגינן דבורא ומדהדר בנכסים הדר נמי בעבד א"נ מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד ובפ"ק
גמר מיתה כירושה הוא
והתנחלתם וגו': חוץ מאחד
דגיטין (דף ח:) מייתי לה נמי להך דהכא למימרא דפלגינן דבורא ולא כפרש"י דהתם אלמא לא שייר כלל מן העבד אלא מן הנכסים ובהא
יג
לכל אדם. רמב"ן.
מרבוא שבהן. הואיל ושייר
ח. דבעי דליהוי גיטא
בסתמא איכא למימר דעבד
פליגי רבנן עליה ובפלוגתייהו בפ"ק (שם) גבי ר"מ אומר עכו כא"י לגיטין אבל אין להקשות על פירוש רבינו שמואל שפירש ששייר
דחרותא כוליה לעבדא
שייר. אבל אי שייר קרקע
העבד משום דהוי מקרקעי מדאמר עשו מטלטלים שיור אצל
עבד דהא ודאי אמת הוא דהוי מטלטלים כמו מקרקעי. מ"ר:
וליכא. רשב"א לקמן קנ:
איכא למימר קרקע ממש
[ד]גמר לה לה מאשה
קרקע
דבענין גט כריתות. רשב"ם
לקמן קנ: ט. דכיון דכלל שיחרור העבד בלשון כל נכסיו ונעשה מן העבד ומן הנכסים כלל אחד, כשחזר ועשה שיור בנכסים א) נראה דחסר כאן וצ"ל מקרקעי מ"ט אמר דמתנתו קיימת וכו': שייר קרקע וכו'. ב) אולי צ"ל אם שייר קרקע כל שהוא בהמתנה שכתב
וביטל קצת מן הכלל הוי ביטול לגופו של עבד וכו', דלא פלגינן דיבורא וכו', [ו]כיון שחזר ממקצת הנכסים הויא חזרה לכלהו.
להעבד וכו'
ריטב"א. י. כלומר שכל זמן ששייר דבר מסויים יצא בן חורין דפלגינן דיבורא. שם. יא. דבכל חד וחד איכא למימר היינו
ההוא דשייר. רש"י גיטין ט.
יב. עיין תוספתא במסכתין פ"ט ה"ד. יג. [ד]פירש דלאו כרות גיטא הוא משום דאיכא למימר מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד ולפ"ז באין לו אלא אותה העיר דלא שייך למימר מדנחית לשיורא שייר נמי עבד מודה ר"מ דיצא
לחירות דפלגינן דיבורא ואין משמע כן בתוספתא כדפירשתי. תוס' גיטין ט.