מי
שמת פרק תשיעי בבא
בתרא
קנג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
סבור מיניה הני מילי. דאין לאחר קנין כלום שאם כתב וזיכה לראשון
ועוד דמה שפירש דסיפא דמתני' לא מיירי כעין רישא אין נראה כלל
קיח א מיי' פ"ט מהל'
א) ב"מ עה:, ב) [בכורות
מט:], ג) וגי' רש"א ר"ח
זכיה ומתנה הלכה טז
וכתב וזיכה לאחר דראשון קנה לגמרי וכגון שמת שכיב מרע אבל
דא"כ (ג) דקתני רישא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אפי' לא
❖
ע"ש,
סמג עשין פב טוש"ע ח"מ
לעצמו יכול לחזור בו אם יעמוד מחליו לא קנה ראשון שלא היה
שייר נמי כיון דע"י קנין ובסיפא דקתני לא שייר אין מתנתו מתנה
סי' רנ סעיף יג:
קיט ב ג מיי' שם פ"ח
קנין אלא מחמת מיתה: אמר להו רב
חסדא בין לאחר בין לעצמו.
אפילו שייר נמי כיון דליכא
קנין על כן נראה יותר כדפרישית וגם
הלכה יט סמג עשין
גליון הש"ס
ולא דמיא לדרב יהודה אמר שמואל
מה שפירש ר"ת דמשנתנו מיירי
ג)
פב טוש"ע ח"מ סי' רנא
בתוס' סוף ד"ה שלחו כו'
דאמר בידוע שלא היה קנין אלא
אליבא דרב בלא קנין משמע שרוצה
סעיף א:
סבור מיניה הני מילי
לאחר אבל לעצמו לא
קכ ד מיי' שם פ"ט הל' כב
דהא בשבת פ' מפנין
מחמת מיתה דהתם כתב וקנו אבל
לומר דמתנת שכיב מרע שכתוב בה
אמר להו רב חסדא כי אתא רב הונא מכופרי
סמג עשין פב טור
פרכינן. וכן בביצה דף מ'
❖
הכא זיכה וכתב וקנו דכל כך ודאי
קנין היינו אפילו בקנין לחוד וגם
וש"ע ח"מ סי' רנא ס"ב:
ע"א ב"ק דף קטו ע"א
פירשה בין לעצמו בין לאחרים ההוא דקנו
❖
א
סנהדרין דף ו ע"ב:
לייפות את כחו: ההוא דקנו מיניה.
פירש דבהא קיימא לן כרב כיון
מיניה אתא לקמיה דרב הונא אמר מאי
דשמואל אמר לא ידענא מה אידון בה
כתב וזיכה וקנו מיניה ורצה לחזור בו
רבינו גרשום (המשך)
איעבד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי ההיא
הגהות הב"ח
כשעמד מחליו: כדמקנו אינשי. שכיב
אע"ג דבעלמא קיימא לן כשמואל
בחיים ובמות מודי רב דקנה
מתנתא דהוה כתוב בה בחיים ובמות רב
בדיני וקשה אמאי דפסיק לעיל
מרע הנותנין לאחר מיתה לדעת
(א) רשב"ם ד"ה אתריה וכו'
קמ"ל דלא: ההוא דאתא
אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ושמואל
לאו אורח ארעא למידן:
לקמיה דרב נחמן. דהוה
דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא
שיחזרו בהן אם יעמדו שכותבין או
(ב) ד"ה ליטבע וכו' ספינתו
כתיב מתנתא בחיים ובמות:
אמר הרי היא כמתנת בריא רב אמר הרי
קנין ומשני מתניתין בדקנו מיניה א"כ
מקנין או כותבין ומקנין אבל אתה
בנהר הס"ד: (ג) תוס' ד"ה
הכא אתרא דשמואל היא.
(בדף הקודם) שלחו וכו'
מאי איריא שייר אפי' לא שייר נמי
כתבת וזכית והקנית דהא ודאי שמואל
ולא בעינא להתיר דבריו
היא כמתנת שכיב מרע מדכתיב בה במות
דא"כ קשה מדקתני רישא
דגברא רבא הוא: לשום
דאין נראה כלל שיחלוק רב על פסק
מודי בין לעצמו בין לאחר. והשתא
אחר מיתה קאמר ליה והאי דכתיב בחיים
שייר קרקע כצ"ל והד"א עם
טמיא. מקום דליעבד ליה
❖
הלכה שפסקנו לעיל מתנה דשכיב
שמעינן מד' מילי דאמר שמואל
ד"ה כתב וד"ה מתנת:
התם כדרב. דלא קנה [אלא]
סימן בעלמא דחיי ושמואל אמר הרי היא
לאחר מיתה דהאי דקאמר
מרע במקצת בעיא קנין ועוד דאמרי'
בשמעתין דקיימא לן כוותיה בדיני
ב)
מחיים סימן לחיים הוא:
כמתנת בריא מדכתיב בה בחיים מחיים
מתנת שכיב מרע בדלא שייר שיש
בגיטין פ' התקבל (דף סו.) מכלל דרב
עבד ליה כשמעתיה. דאי
מוסף תוספות
קאמר והאי דכתב ובמות כמאן דאמר מעתה
כתוב בה בחיים קנה: הוה
בה קנין בלא זיכה לו את השטר לא
הונא סבר מתנת שכיב מרע לא
א. [ד]אנן סהדי דאינו
קא טרדא ליה. דקאמרה
ועד עולם אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה
ידענא מאי אידון בה ולא קנה מקבל
בעיא קנין והא קיימא לן דבעיא קנין
ב
רוצה שתחול מתנתו
לי' והא הלכתא כרב דלא
לכשיעמוד. תוס' הרא"ש
קנה והיתה רוצה שיכתוב
דרב אמר רבא ואי כתיב בה מחיים קנה אמר
מתנה אפי' מת הנותן דשמא לא גמר
ומאי קושיא אי פליג רב הונא על
❖
גיטין עב:
לה פסק דין שלא קנה:
להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר
פסק הלכה זה וסבר ליה כרב רביה
אמימר לית הלכתא כוותיה דרבא אמר ליה
ג
זיל כתוב לה. בקלף אחד:
מיתה אבל אם ייפה את כחו בכתיבת
דהכא $ דהא בשבת פ' מפנין (ד' קכח.)
שוכר עליהן או מטען.
רב אשי לאמימר פשיטא דהא אמרי נהרדעי
כלומר כתוב לה דברים
רבינו גרשום
השטר או בצוואה דכתב בה וקנינא
פריך על רב הונא מרב רביה דקאמר
הלכתא כוותיה דרב מהו דתימא מחיים מודי
בעלמא הואיל דמיטרדא
מיניה מוסיף על מתנתא דא קני
התם והא רב הונא תלמידיה דרב
לי כדי שתהא סבורה
הני מילי. דאין לאחר
רב קא משמע לן ההוא דאתא לקמיה דרב
קנין כלום היכא דיהיב
דזכותה אתה כותב לה
המקבל מתנה שבזה לא נאמר לא
הוה ורב אית ליה מוקצה ועוד
לאחר שהקנה לראשון:
כדי שתדחה מעלינו משום
נחמן לנהרדעא שדריה לקמיה דר' ירמיה בר
גמר להקנותו אלא בשטר כו' והוא
דאמרי בי רב הכא ואמרי בי רב היינו
אבל לעצמו. דבעי מיהדר
דהוה עסוק בההיא משנה
אבא לשום טמיא אמר הכא אתרא דשמואל
ביה לא דודאי מצי למיהדר
בבבא מציעא משום הכי
שמת הנותן אבל אם עמד חוזר
רב הונא כמו שמפרש ר"ת בסוף פ"ק
ביה: פירשה בין לעצמו
נקט האי לישנא דמטען
היכי נעביד כוותיה דרב ההיא דאתאי לקמיה
דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת
דסנהדרין (דף יז: ושם ד"ה אלא) וגם
בין לאחר. אין לאחר קנין
משום דמטעה לה בדברים
כלום: ההוא. גברא שכיב
בעלמא. והרגישה שמטעה
דרבא עבד לה רבא כשמעתיה הוה קא
מיתה ומדרב יהודה אמר שמואל
רש"י סובר כן דהיינו רב הונא היכא
מרע דיהב מתנה לחד וקנו
אותה וקללתו שתטבע
דאוקימנא במייפה את כחו שמעינן
דלא מוכח שהוא רב המנונא:
טרדא ליה אמר ליה לרב פפא בריה דרב חנן
מיניה ולאחר קנין בעי
ספינתו וממונו: אמשינהו.
לא כתב בה שכיב מרע כו'. וה"ה
למיהדר ביה: דלא אקנית
שדא מלבושיו במיא כדי
ליה להא ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו
ספריה זיל כתוב לה וכתוב בה שוכר עליהן
א)
כדקני אינשי. דלא איבעי
שתתקיים בם קללתה ולא
מנה לפלוני ומת כותבין ונותנין לאחר
נמי דלא כתב בה לשון בריא
לך לאקנויי בקנין והשתא
הועיל: [מתני'] לא כתב בה.
או מטען אמרה ליטבע ארביה אטעויי קא
כדמהלך על רגלוהי בשוקא אלא
מיתה כדאוקימנא לשמואל במייפה את
אין לאחר קנין כלום אפי'
באותה מתנה: שכיב מרע
מטעית לי אמשינהו למניה דרבא במיא ואפי'
לעצמו כדאמ' לעיל: האי
היה שנתנה לה. הוא אמר
כחו אבל בלא ייפוי לא קנה דאין שטר
משום דקתני צריך להביא ראיה שהוא
מתני'
מתנה דהוה כתוב בה בחיי
שכיב מרע הייתי. כשנתתי
הכי לא איפרק מטיבעא:
לא כתב בה
לאחר מיתה ואם כתב וזיכה השטר
שכיב מרע נקט האי לישנא:
ובמותא מקנינא ליה האי
לך וברשותי לחזור: והוא.
ולא כתב ביה מגו מרעיה איפטר
שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן
מתנתא כלומר בין יחיה בין
המקבל אמר בריא היית
למסרו לזה לראיה וכתב וזיכה לזה
ימות לאחר מיתה הוא דקני
ומתנת בריא נתתה ואי
אומרים בריא היית צריך להביא ראיה לבית עולמיה.
השני קנה והדר ביה מראשון והוא
והיורשים היו
אבל אי עמד חוזר והאי
אתה רשאי לחזור: צריך
דכתב בה בחיים כדאמר
להביא ראיה לנותן. ששכיב
שמת ואם עמד חוזר דכל מתנת שכיב
טוענין שעמד ואף על פי שלא היו
ששכיב מרע היה דברי ר"מ וחכ"א המוציא
ד
מרע היה דברי ר' מאיר.
לחיים שלא רצה להזכיר את
מחברו עליו הראיה: גמ' ההוא מתנתא דהוה
מרע בכל הנכסים בלא ייפוי כח
טוענין שחזר בו דודאי כיון שעמד
עצמו מיתה שלא יפתח אדם
ואין מתנתו מתנה. וחכמים
פה לשטן ולא משום דליקני
אומרים המוציא מחבירו
בשטר אם עמד חוזר הלכך שני נמי
מסתמא ודאי חזר בו אע"פ שלא אמר
כתב בה כד הוה קציר ורמי בערסיה ולא
ליה מחיים. מחיים הוא
עליו הראיה ועל המקבל
קנה דהדר ביה מקמא אבל אם כתב
בפירוש והכי משמע בגיטין פרק מי
א
דקאמר ליה דתיחול למיקני
להביא ראיה שבתורת בריא
כתב בה ומגו מרעיה
איפטר לבית עולמיה
שאחזו (דף עב: ושם) דאמר רב הונא
וזיכה והקנה קאמר שמואל דקנה קמא
והאי דכתוב ביה כו':
יהבא ניהליה: כדקציר ורמי
אמר
הלכתא כותי' דרב. דהאי
בערסיה. יהב פלוני שכיב
לגמרי בין לעצמו בין לאחר ואם עמד
התם גיטו כמתנתו מה מתנתו אם
דקאמר מחיים סימן לחיים:
מרע לפלוני והיו היתומים
אינו חוזר: ההיא מתנתא. מתנת שכיב מרע במקצת שכתוב בה
עמד חוזר אף גיטו חוזר ופריך ליה מדתנן הרי זה גיטך מהיום
אמר רבא אי כתב בה
אומרים לאחר כך עמד
מחיים א) סימן לחיים. אי
מחליו וחזר בו והמקבל
קנין וקונה לדברי הכל בין עמד בין לא עמד: דהוה כתוב בחיי ובמותי.
אם מתי מחולי זה והלך ועמד בשוק וחלה ומת אם מחמת החולי
כתב בה בחיים ובמות קנה.
אומר מאותו חולי נפטר.
מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות. וליכא לאוקמה במתנת בריא דהיכי
הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמרת אם עמד
(והכי) דהכי משמ' מחיים
ושלי היא דבמתנת שכיב
מתחיל להגמר למיקנה אבל
מרע נתנה:
לימא רב הרי היא כמתנת שכיב מרע למיקני לאחר מיתה והלא אין שטר
חוזר הרי זה עמד ומאי קושיא דנהי דעמד והלא לא חזר בו אלא
אי כתוב בה מחיים ודאי
לאחר מיתה: רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע. למיקני לאחר מיתה
ש"מ דאפי' לא פירש שחזר בו יש לנו לומר שחוזר בו ועוד קאמר
סימן לחיים קאמר. פשיטא
דהא אמרי נהרדעי הלכתא
ואם עמד חוזר וכ"ש אם מתנת שכיב מרע בכל שהוא בלא שיור דלא קני
התם (דף עג.) א"ר אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי אל חולי מתנתו
כותיה דרב דממילא איכא
אלא עד לאחר מיתה: סימנא לחיים. כלומר במות דוקא הוא ומחיים לאו
מתנה ודוקא ניתק אבל עמד אין מתנתו מתנה אע"פ שלא חזר בו:
למישמע מינה דלית הלכתא
דוקא אלא לסימן טוב לפי שהזכיר מיתתו שלא רצה לפתוח פיו לשטן
כותי' דרבא. מהו דתימא
השתא
כלומר המקום יצילני מחולי זה ולא אמות: הרי היא כמתנת בריא. כאילו לא כתב בה במות ואפי' אם עמד אינו חוזר ואפי' במתנה בלא שיור דהכא
א) מלשון רבינו כאן משמע
לא לימא שמואל לא ידענא מאי אידון בה דנימא אין שטר לאחר מיתה דהא כתב בה מחיים: מחיים קנה. דמשמע דוקא מעתה התחיל
שהיה גורס בדברי רבא להיפך
דאי כתיב בה בחיים ובמות
לקנות: דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב. גבי בחיים ובמות וה"ה היכא דכתב מחיים: קא משמע לן. דלא שאני לרב בין בחיים
ופלוגתא דרב ושמואל הוא אם
למחיים סימנא לחיים: ההוא דאתא לקמיה דר"נ. דהוה כתוב בשטר דידיה בחיים ובמות: לשום טמיא. מקום: אתריה דשמואל. ואע"ג
כתוב בה מחיים והדבר צ"ע.
דהלכתא כרב לאו (א) אורחא למידן כרב באתריה דשמואל זיל עביד ליה התם כרב: כשמעתיה. דהוה כתיב ביה מחיים וקנה בעל השטר
והאשה הפסידה: וקטרדא ליה. לומר לא יפה דנתני: א"ל לספריה זיל כתוב לה. שהדין עמה וכתוב בסוף השטר משנה השנויה בב"מ
בהשוכר את האומנין (דף עה:) שוכר עליהן או מטען וסימן היה בתוך השטר שלדחות האשה ולהטעותה נתכוין להיפטר ממחלקותה והיא הבינה
בדברים וקללתו: ליטבע ארביה. תיטבע ספינתו (ב): אטעויי קמטעית לי. בתמיה: אמשינהו למניה. שראום במים להתקיים קללתה בכך:
לא איתפרק מעונשה. דאל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך [מגילה טו.]. ומהא שמעינן דבין בחיים בין מחיים סימנא לחיים: מתני' לא כתוב בה
שכיב מרע. כדקציר ורמי בערסיה וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא שזהו לשון מתנת בריא כדאמרינן
בגמרא [קנד.]. ובמתנה בלא שיור מיירי דאמרן ביה [לעיל קמו:] דאינה מתנה שאם עמד חוזר: הוא אומר שכיב מרע הייתי. וחוזרני בי: בריא היית.
ולא תחזור: צריך. הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה באותה שעה וכל זמן שלא יביא ראיה זכה המקבל מתנה דברי ר' מאיר. ובגמרא [קנד.]
מפרש ראיה במאי וטעמא מאי: וחכמים אומרים כו'. בתרי גווני מיפרשי טעמייהו דרבנן בגמרא [שם]: המוציא מחבירו עליו הראיה.
דהיינו מקבל מתנה ונותן הוי מוחזק בנכסים: גמ' מגו מרעיה איפטר כו'. כך היו
רגילין לכתוב מתנת שכיב מרע הנכתבות
לאחר מיתתן להודיע שהנכסים הללו
נתונין לזה המקבל בצוואת
שכיב
מרע ומתוך אותו
חולי
נפטר שלא עמד בינתים ולא חזר בו:
אמר