מי
שמת פרק תשיעי
בבא בתרא
קנד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ראיה במאי. בין לרבנן בין לר"מ קבעי. ומשום דאיכא לפרשה בתרי
ה) ונראה לר"י לפרש ל"ש דבקעה (ג) רה"ר לטומאה אלא שלא עברו עליה
קכג א מיי' פ"ט מהל'
א) ב"מ דף ז. עב: לקמן קע.
[כתובות יט. שבת עח:],
זכיה ומתנה הל' כב
גווני כדלקמן קבעי הכי: ראיה בעדים. כדמפרש לקמיה: ר"מ כר'
ימות הגשמים פי' על הטומאה שנודע שלא עברו עליו ימות הגשמים
ב) כתובות דף יח:, ג) [קדושין
סמג עשין פב טוש"ע ח"מ
נתן ורבנן כר' יעקב. ר"מ אזיל בתר השתא כר' נתן ומתניתין כגון
משעבר שם ולא ידע אם בימות החמה נכנס או בימות הגשמים
מה: וש"נ], ד) [כעין זה
סי' רנא סעיף ב ועיין במ"מ
ובב"י:
שמחות פ"ד הלכה יב לקמן
שהוא בריא עכשיו והכי קאמר מתני'
אמר שכ"מ הייתי ועכשיו אני
נכנס שאם בא לשאול לפנינו
יש לנו לחושבה רה"ר דבתר השתא
קכד ב מיי' פי"ד מהל'
קנה.], ה) רש"ל וכן נראה,
❖
בריא וחוזרני בי והן אומרים בריא
אזלינן אבל אם עברו עליה בימות מלוה ולוה הלכה ה
היית עליו להביא ראיה בעדים ששכיב
הגשמים פי' שלא נודע לו אם בימות
סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
ראיה במאי רב הונא
אמר ראיה בעדים רב
סי' פב סעיף א:
מרע היה וחכ"א הנותן מוחזק הוא
החמה או בימות הגשמים נכנס
חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום
קכה ג מיי' פ"ג מהל'
גליון הש"ס
בנכסים ועל המקבל מתנה שהוא
ומשבאה ספיקא עברו עליה ימות
עדות הלכה ו סמג
השטר רב הונא אמר ראיה בעדים קא
א
תוס' ד"ה ועוד כו'
עשין קט טוש"ע ח"מ סי'
מוציא מחבירו עליו הראיה בעדים
הגשמים אפילו הוא בא לשאול מו סעיף לז:
מיפלגי בפלוגתא דר' יעקב ורבי נתן (סימן
כדאמרינן בנדה גומות
שיביא שבריא היה: ראיה בקיום
בימות החמה הוי רה"י לטומאה
קכו ד ה מיי' פכ"ט מהל'
אע"פ שאין שערות. נלע"ד
מניח) רבי מאיר כרבי נתן ורבנן כרבי
דצ"ל כדאמרינן בנדה דב'
מכירה הלכה טז סמג
השטר. ראיה שאמרו חכמים המוציא
דליכא למימר בתר השתא אזלינן כיון
שערות שאמרו צריכים שיהא
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
יעקב רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי
❖
שקרוב היה לימות הגשמים יותר
מחבירו עליו הראיה בקיום השטר
להן גומא:
רלה סעיף יג [וש"ע י"ד סוף
❖
ראיה בקיום השטר קא מיפלגי במודה
סי' שסג]:
ורשות היחיד לכאן ולכאן הכי פירושא
קאמרי רבנן שצריך לקיים שטרו שלא
א)
בשטר שכתבו צריך לקיימו דר"מ סבר
יוכל נותן לטעון ולומר מזויף הוא
לגבי (ד) שם טומאה כמו לגבי שבת
הגהות הב"ח
וכיון דנתקיים שלא ע"פ הנותן דאין
והשתא ניחא דמייתי הכא הך מילתא
מוסף תוספות
מודה בשטר שכתבו אינו
צריך לקיימו
(א) גמ' ומת ועמדו עליו
כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר
אי אזלינן בתר השתא דאיירי בה
ורבנן סברי מודה בשטר
שכתבו צריך
בני משפחה: (ב) רשב"ם
א. [אלא] אדרבנן דמתני'
ב
שהרי לא נתקיים ע"פ הנותן דנימא
בהך שמעתא:
ד"ה אין נאמנין וכו' דכיון
קאי דקתני שעל מקבלי
לקיימו והא איפליגו בה חדא
זימנא דתניא
ראיה במאי כו' רב חסדא ורבה
ב)
שאמר וכו' וכמו שכתב ידן
מתנה להביא ראיה
מיגו יבא בעל השטר ויזכה במתנתו
יוצא: (ג) תוס' ד"ה (בדף
דהממע"ה ועלה שיילינן
אין נאמנין לפוסלו דברי רבי
מאיר וחכמים
בר רב הונא אמרי ראיה
דכ"ע אזלינן בתר השתא כרבה ורבי
הקודם) אמר כו' ונראה לר"י
ראיה במאי. ריטב"א.
אומרים נאמנין צריכא דאי
איתמר ההיא
לפרש לא שנו דבקעה
ב. ומכלל דבריו דשערות
ג
בקיום השטר. פירש רבינו שמואל דבין
נתן וכיון דבריא הוא עכשיו זכה בעל
ביהח"מ רה"ר לטומאה
שחורות בעינן הא לאו הכי
בההיא קאמרי רבנן משום דאלימי עדים
השטר אך יקיים שטרו שלא יוכל נותן
לר"מ ובין לרבנן בעי ראיה במאי
אלא וכו' שלא ידע וכו' שאם
שומא בעלמא נינהו.
בא לשאול לפנינו בימות
רשב"א. ג. [ד]לאחר מיתה
ומרעי שטרא אבל הכא הוא דלאו כל כמיניה
לפסלו אבל ראיה דר"מ ראיה בעדים
ואין נראה דהא פשיטא לר"מ דהוי
החמה יש לנו לחושבה כצ"ל
העור והבשר מתרוקקין
❖
היא כדמפרש עליו להביא ראיה
ראיה בעדים וכן פירש רבינו שמואל
אימא לא ואי איתמר בהא בהא קאמר ר'
א
ונ"ב כלומר לא שנו אלא היכא
ונעשו בהן גומות. שם.
שהספק הוא אם נכנס
ששכ"מ היה דברי ר"מ: במודה. לוה
אחר כן דלר"מ הוה ראיה בעדים:
מאיר אבל בהך אימא מודה להו לרבנן
וכן אמר רבה ראיה בעדים.
ביהח"מ שעומד בו עכשיו
בשטר שכתבו ואינו מזויף אלא שטוען
צריכא וכן אמר רבה ראיה בעדים א"ל אביי
כשבא לשאול על ספיקו או
רבינו גרשום
תימה אמאי מוקי רבה למתני'
פרעתיו או שכ"מ הייתי או שטר אמנה
שמא נכנס ביה"ג שלפניו
מאי טעמא אי נימא מדכולהו כתיב בהו כד
דהשתא נודע שלא עברו עליה
ראיה בעדים. שיעידו
או שטר פסים הוא: צריך המלוה
ראיה בעדים דמוקי רבנן כר' יעקב
יה"ג משעבר לשם ביהח"מ
שבמתנת בריא היתה: ראיה
הוה מהלך על רגלוהי בשוקא ובהא לא
לקיימו.
ע"פ אחרים שלא יוכל לוה
ור"מ כר' נתן והא איהו גופיה ס"ל
והלכך כיון שבא לפנינו לשאול
בקיום השטר. שיביאו עדים
כתיב בה שמע מינה שכיב מרע הוי
ביהח"מ יש לנו לחושבה רה"ר
שיכירו חתימת עדים הללו
לפסלו במיגו קמיפלגי: ר"מ סבר
כר' נתן ולוקמא בקיום שטרות וכולהו
דקרוב הוא לימות החמה
החתומים על השטר לפי
אדרבה מדכולהו כתיב בהו כד קציר ורמי
א"צ לקיימו.
דסתם שטרות הרי הם
כרבי נתן מיהו אי אשכחן בשום מקום
ובתר השתא אזלינן אבל אם
שזה הנותן מרע ליה
כשבא לשאול ביהח"מ הספק
לשטרא דקאמר שכיב מרע
בערסיה והא לא כתיב בה שמע מינה בריא
כשרים ובשטרות לא נימא הפה שאסר
דאית ליה מודה בשטר שכתבו א"צ
איננו ביהח"מ שעומד בו אלא
הוה ומשוי ליה כחספא
הוא הפה שהתיר לפסלו והכי קאמר
לקיימו הוה אתי שפיר דאי הוה מוקי
הוי איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי
ספק לו אם נכנס ביה"ג
בעלמא להכי מייתי הני
שלפניו או ביהח"מ שלפני
ראיה דמקיימי לשטרייהו
מתני' צריך להביא ראיה בעדים
לפלוגתייהו נמי בקיום שטרות הוה
אוקי ממונא בחזקת מריה ובפלוגתא דרבי
ג)
פניו דהשתא נודע דאע"פ
אע"ג דהנהו לא מסהדי אי
ששכ"מ היה דברי ר"מ מאחר שמודה
להו רבנן דלא כוותיה א"נ יש לומר
שנכנס ביהח"מ כבר עברו על
בריא הוה אי שכיב מרע
יוחנן אמר ראיה בעדים ור' שמעון בן לקיש
הוא בשטר שכתבו ונתקיים השטר
דמשמע ליה ראיה דרבנן דומיא
הטומאה יה"ג התם אפילו
הוה א) בדבר דמקיימי לי'
אמר ראיה בקיום השטר איתיביה רבי יוחנן דראיה דר"מ דהיינו בעדים:
הוא בא לשאול ביהח"מ הוי
לאו כל כמיניה דנותן דמצי
בכך דאזלינן בתר השתא שהוא בריא
רה"י לטומאה דכיון דקרוב
מרע לשטרא: רב הונא
לרבי שמעון בן לקיש מעשה בבני ברק
ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר
ד) ד
כר' נתן וחכ"א המוציא מחבירו שהוא
הוא ליה"ג יותר מליהח"מ
דאמר ראיה בעדים. קסבר
תלינן בימות הגשמים שהרי
באחד שמכר בנכסי אביו ומת (א) ובאו בני
קמיפלגי ר' מאיר ורבנן
מיתה. וא"ת למאי דס"ד
בעל השטר צריך להביא ראיה קיום
הספק הוא בימות החמה
דמתני' בפלוגתא דר' יעקב
משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת
שהלקוחות היו בודקין אותו אם היה
השטר שיתקיים בחותמיו דהודאת
שלפני יה"ג וז"ש ר"י ובלבד
ור' נתן. ר' מאיר דאמר צריך
ימים הסמוכים לגשמים פי'
להביא ראיה ששכיב מרע
גדול אם לאו היאך יכול להיות שאם
נותן שטוען כתבתיו לא מהניא מידי
מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו
הא דאמר בא לשאול ביהח"מ
היה ומאי ראיה בעדים דאי
נראה קטן בחייו שיראה גדול לאחר
דהא קאמר שכ"מ הייתי והפה
לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו
נשאלין לו ביהח"מ אינו אלא
אמרינן ראיה בקיום השטר
ה
כשהספק הוא ביהח"מ
האי לאו ראיה היא דהנהו
מיתה ופירש ר"ת שבחייו היו השערות
שאסר הוא הפה שהתיר והלכך
ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה
שעומד בו דהם הימים
עדי' דמסהדי על חתימת
צריך בעל השטר לקיימו ויזכה במתנתו
לבנות והוו שומא ועכשיו הושחרו לאחר
הסמוכים לגשמים לאפוקי
ידייהו דסהדי לא ידעי אי
בשלמא
כשהספק הוא ביהח"מ שלפני
מיתה ונראותכסימנים ב ואין נראהדלא
דאזלינן בתר השתא שהוא בריא
בריא הוה אי שכיב מרע
הגשמים דהתם ודאי כיון
היה. וחכ"א המוציא עליו
אשכחן בשום מקום (ה) בשערות שהם סימן חילוק בין לבנות לשחורות
כר' נתן ומתרי לישני ומתרי אמוראי שמעינן דאזלינן בתר השתא כרבה
שקרוב הוא ליה"ג יותר הוי
הראיה על מקבל מתנה
ור' נתן כדפרישית: והא איפליגו בה חדא זימנא. במודה בשטר שכתבו
ואומר ר"י דשמא בחייו לא היו גומות ומחמת מיתה יש שם גומות
רה"י לטומאה ומהרש"ל
להביא ראיה בעדים שבריא
השיא הירושלמי לדרך אחר
היה קסברי כר' יעקב דאמר
צריך לקיימו: דתניא. בפרק ב' דכתובות: אין נאמנין כו'. דתנן התם
$ כדאמרי' בנדה גומות אע"פ שאין שערות בפ' בא סימן (דף נב. ושם)
ג
[כתובות
ושרי ליה מארי [והשאר
הן אין מוציאין מידו בלא
ואם ראיה בעדים דבריא הוה:
יח:] העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו
חסר]: (ד) בא"ד הכי פירושא
לגבי טומאה כצ"ל ותיבת שם
קמיפלגי במודה בשטר כו'.
פסולים היינו הרי אלו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותניא בגמרא [שם] אין נאמנין לפסלו דברי ר"מ ופליג אמתני' דלא חייש להפה
נמחק: (ה) ד"ה ועוד וכו'
ר' מאיר דאומר עליו להביא
שאסר גבי שטרות דלא נחשדו ישראל על כך ומפרש התם במסקנא [שם יט:] טעמא דקסבר ר"מ מודה בשטר שכתבו לוה שא"צ מלוה לקיימו (ב) וכיון
דלא אשכחן בשום מקום שום
ראיה ששכיב מרע היה ס"ל
חילוק בשערות שהם סימן
הואיל דאותו נותן מודה
שאמר לוה אני כתבתיו תו לא מהימני עדים למפסליה שהרי אין לך קיום גדול מזה שהלוה מודה שכתבו דמסתמא לא נעשה בפסלות
בין לבנות לשחורות. נ"ב ולי
באותו שטר מתנה שכתבו
וכמו שכתב ידו יוצא ממקום אחר דמי דתנן התם [יח:] אין נאמנין דאין כאן הפה שאסר: וחכ"א נאמנין. דאע"ג דמודה לוה שכתבו
נראה דלמאי שמפורסם
אין צריך למקבל מתנה
שהשערות יאריכו לאחר מיתה
צריך לקיימו וכיון שאינו מתקיים כי אם ע"פ עדים הללו שאומרים כתב ידינו הוא זה הא קאמרי נמי קטנים היינו ונאמנים דהפה שאסר
לקיימו עוד לפי שמקויים
בקבר א"כ יש לומר שמא
ועומד הוא להכי איצטריך
הוא הפה שהתיר: בההיא קאמרי רבנן. דאע"ג שמודה לוה שכתבו לא חשיב כקיום כיון דעדים עצמן פוסלין חתימתן משום דאלימי עדים
בשעת מיתה לא היה בהן כדי
ליה לנותן לאתויי עדים כמו
לאורועי שטרא ולא מהניא הודאת לוה אבל במתני' אימא לאו כל כמיניה לאורועי שטרא ולמימר שכ"מ היה כיון דמודה שכתבו ועדים לא
לכוף ראשן לצד עיקרן ולאחר
שהוא אומר שיעידו עליו
❖
מיתה הגדילו והאריכו:
ששכיב מרע היה. ורבנן
קא פסלי חתימתן: אילימא. היינו טעמייהו דרבנן מדכולהו מתנות בריא כתיב בהו כד מהלך על רגלוהי בשוקא והאי לא כתיב ביה
דאמרי עלייהו להביא ראיה
ש"מ שכ"מ היה והלכך אמרי רבנן המוציא מחבירו דהיינו מקבל מתנה עליו להביא ראיה שבריא היה דמסתמא י"ל ששכ"מ היה: איכא
למקבל קא סברי אע"ג
דנותן מתנה מודה באותו
מוסף רש"י
למימר הכי כו'. רבה הוא דקא משני לאביי הכי היינו טעמייהו דרבנן משום דאיכא למימר הכי והכי ומספקא לן אם מתנת בריא הוא אם
שטר שכתבו צריך למקבל
מתנת שכ"מ הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה בחזקת נותן והלכך המוציא מחבירו דהיינו בעל השטר עליו להביא ראיה בעדים שבריא
מודה בשטר שכתבו צריך
מתנה לקיימו והואיל דהאי
לקיימו. אע"פ שהלוה מודה
בעי לאורועי דאמר שכיב
היה להוציא הממון מחזקת הנותן: ובפלוגתא. דרב הונא ורב חסדא פליגי ר' יוחנן ור"ל: בבני ברק. מקום: ועמדו עליו בני משפחה.
ליה שכתב שטר זה ולוה לו
מרע הוה ובטל הוא להכי
וקס"ד השתא נכסי בחזקת יורשין קיימי ולא באו עדיין ליד לקוחות ואתו לקוחות וקא מערערו להוציא מן היורשין לפי שקנאום מן המת והיורשין
מעות, צריך המלוה לקיימו
צריך למקבל מתנה לקיימו
בחותמיו, ואפילו השטר בידו
בעדים
המכירים
עוררין ומשיבין דבר ללקוחות ואומרים קטן היה קרובנו בשעת מיתה וקי"ל לקמן (דף קנה.) דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא
נאמן הלוה לומר פרעתיך,
חתימותייהו ולאו כל
בן עשרים ולא נוציא הנכסים מחזקתנו והלקוחות לא מצאו עדים שיאמרו גדול היה ולכך הוצרכו לבודקו וכשלא יוכלו לבודקו וגם העדים
דכל זמן שאינו מקוים מאן
כמיניה של זה לפוסלו שוב:
לא מצאו הפסידו דר"ע כדרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שבריא היה וה"נ על הלקוחות להביא ראיה שגדול
קמשוי ליה שטרא לוה שמודה
והא איפלגו בה חדא זימנא.
לו שכתבו, הא אמר דפריע,
במודה בשטר שכתבו צריך
היה: באו. לקוחות ושאלו את ר"ע: עשויין להשתנות. ואפי'
אם דומין עתה לסימני גדול י"ל אילו היה קיים הוה שומא:
אבל משהשטר מוחזק על פי
לקיימו והכא מאי קאתי
בשלמא לאשמועינן. דתניא עדים
עדיו אין הלוה נאמן לומר
פרעתי (ב"מ ז. וכעי"ז שבת
החתומין על השטר ורצו
עח:). ורבנן סברי מודה בשטר שכתב אין צריך לקיימו. לוה שהודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים, אין המלוה צריך
לפוסלו ואמרו כשחתמנו עליו קטנים היינו או אנוסים היינו אין נאמנין לפוסלו אותו שטר דודאי איכא למימר דמשחתמו דייקי
לקיימו בעדים החתומים בו, שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו, ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דמכיון שאמר כשר
שפיר דכשרין הוו דלא הוו קטנים ואין נאמנין דהואיל שהן מודים שהן כתבוהו וחתמוהו אין צריכין לקיימו וכשר הוא: וחכ"א
היה הרי הוחזק השטר, וכי אמר פרעתיו לא מהימן, שהרי ביד המלוה הוא (כתובות יט.) מאחר שהלוה מודה ששטר חוב שהוציא עליו
נאמנים לפוסלו. לפיכך צריכין שיהיו מקיימין אותו: צריכי. דאי אשמועינן בהך פלוגתא דהא ברייתא לחוד בהא קאמרין רבנן
שטר אמת הוא, אין המלוה צריך לחזר אחר העדים החתומים בו ולהעיד על חתימתן ולקיימו (ב"מ עב:) דכיון שמודה שכתבו ולוה בו
דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דעדים גופייהו דחתימו עליה מרעי שטרא ואמרי קטנים היינו משום הכי בדין הוא
הרי הוא כאילו קיימוהו חותמיו וגובה כל זמן שמוציאו (שבת עח: ועי' רשב"ם לקמן קע.). אין נאמנין לפוסלו. העדים שאמרו כתב
דצריך לקיימו לאידך למקבל: ואי אתמר. במתני' בההיא קאמר ר' מאיר דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דלאו כל
ידינו הוא אבל אנוסים היינו כו' (כתובות יח:).
כמיניה לאורועי שטרא אבל בברייתא הואיל ב) דקא מרעי ליה לשטרא אימא דקא מודי לרבנן דצריך לקיימו קמ"ל דבין הכא
ובין הכא פליגי: א"ל אביי. לרבא טעמא מאי אמרי' ראיה בעדים: אילימא משום דכולהו. שטרי מתנות בריא כתוב בהו כד הוי
מהלך על רגלוהי בשוקא יהבה ניהליה ובה לא כתיב הכי ש"מ שכיב מרע היה ומשום הכי איצטריך לאייתי ראיה בעדים דאי בקיום השטר לא דייקא: אדרבה. אימא איפכא כיון דכולהו שטרי שכיב מרע כתיב בהו כד הוי קציר ורמי בערסיה יהבה ניהליה ובהאי
שטרא לא כתיב ביה הכי ש"מ בריא הוה ואמאי איצטריך ליה לאתויי עדים כלל: אלא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי משום הכי אוקי ממונא בחזקת מריה. דהיינו נותן המתנה ואיצטריך מקבל להביא ראיה שבריא היה בשעה שנתן לו המתנה: בפלוגתא.
דרב הונא ורב חסדא לעיל הכי פליגי ר' יוחנן ור"ל: וערערו לומר קטן היה. ואין מכירתו מכירה דאין מעשה קטן כלום: מהו לבודקו. כשהוא מת אם הביא ב' שערות וגדול הוא אי לא: אמר להם אי אתם רשאים לנוולו. מאחר שמת: ועוד. אפ"ה דאתם רשאים
לבודקו אין ראיה לאחר מיתה דסימנין עשוין להשתנות:
א) נראה דצ"ל מאחר דמקיימי ליה וכו'. ב) צ"ל הואיל ועדים גופייהו קא מרעי וכו'