קנד:
מי
שמת פרק תשיעי בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בשלמא לדידי דאמינא ראיה. דאמרי רבנן במתני'
ואם תאמר למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא
המוציא מחבירו
קכז א טוש"ע ח"מ סי'
א
ב
א) ס"א ל"ג, ב) [צ"ל דתניא],
[לעיל קנג.]
❖
❖
ג) [כתובות יח:], ד) נ"א ל"ג,
קמ סעיף ג:
אמרינן בנדה פרק בא סימן (דף מח.) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה
עליו הראיה היינו ראיה בעדים שבריא היה ויגבה מתנתו מיד
אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים וי"ל $ שאחר שהיה זה גדול
היורשין ה"נ בקשו לקוחות לעשות כך ולבקש עדים כדי לטרוף מקחן
מיד היורשין וכיון דלא אשכחו כו': לקיימו שטרייהו. ומסתמא אין
שהגיע לכלל שנותיו ולא היו לו סימני
גדלות ולהכי איכא לספוקי
רבינו גרשום
גליון הש"ס
שמא קטן היה עדיין: אלא לדידך
העדים חותמין על השטר אא"כ
בא"ד י"ל דאחר שהיה זה
בשלמא לדידי דאמינא.
דאמרת בקיום השטר לקיימו
נעשה גדול: בחזקת לקוחות הוו קיימי.
גדול. קשה לי איך אמרי'
דמייתי ראיה בעדים הכא
בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים כיון
(ב)
בשמעתא ריש דף קנה היכי
נמי עבדי הני דבדקו
והחזיקו בהן קודם ערעור: ואתו
שטרייהו ולוקמו בנכסייהו. דמסתמא
דאמר ללקוחות אייתו עדים ולא אשכחו היינו
משכחת לה דנחתי דלמא
בתר עדים אם כשמכר
יורשין וקא מערערי. ואמרי קטן היה
כיון שאמת היה שמכר היו מוצאים
הברייתא מיירי בסתם ולא
ג
קטן היה אי לא ולא
דקא אתו ואמרו ליה מהו לבודקו אלא לדידך
נבדק מש"ה צריכים היורשים
אשכחן משום הכי אזלו
עדים לקיים שטרם ד אלא ש"מ שהיו
ושלא כדין תפסתם דהתם גבי יורשין
דאמרת ראיה בקיום השטר למה להו לבודקו
להביא ראיה מכח חזקה
ושאילו מהו לבודקו:
היינו דשתקי.
צריכין לבקש עדים שהיה גדול בשעת
לא שייך קיום שטריה:
דהביא ב"ש כקושית תוס':
אלא לדידך דאמרת ראיה
לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסי מי סברת
שם ד"ה ברם כו' [גבי פניו
בקיום השטר. אמאי אזלי
כדי שלא לינוול קרובם: לינוול ולינוול.
המכר וכרבנן דאמרי המוציא מחבירו
מוסמסין]. וכן בכורות ד ע"ב
לקוחות למישאל מהו
נכסי בחזקת בני משפחה קיימי וקא אתו
❖
עליו הראיה וא"ת ומאי קושיא עד
אין אנו חוששין בבשתו שאינו קרובנו
עירובין מ ע"א:
לבודקו יקיימו שטרייהו
לקוחות ומערערי נכסי בחזקת לקוחות קיימי
דבידייהו דליתו סהדי
והפסדנו מרובה: ה"ג זו ששנויה כו'.
כאן לא קאמרי רבנן ראיה בקיום
דמכירין חתימת ידי העדים
וקא אתו בני משפחה וקא מערערי הכי נמי
השטר אלא משום דסבירא להו כרבי
ואסיפא קאי לימא ר"מ היא כו':
ובודאי אותן החתומין על
הגהות הב"ח
שטר פסים. שפייסת ממני לכתוב לך
נתן דאמר דאזלינן בתר השתא דאם
השטר לא חתמו א) אא"כ
מסתברא מדקאמר להו אי אתם רשאים
(א) גמ' שצריך לקיימו (ומאי
היה גדול ובתר הכי לוקמי
בריא הוא עתה יש לנו לומר שאז היה
שטר מכירה להחזיקך בעשיר לוקח
לנוולו ואישתיקו אי אמרת בשלמא בני
דברי הכל דרבנן לגבי ר"מ
לקוחות בנכסייהו אלא ש"מ
קרקעות: שטר אמנה. האמנתיך
בריא אבל הכא לא שייכא שום חזקה
דברי הכל היא) תא"מ ונ"ב
מדלא עבדי הכי דלא אזלינן
משפחה קא מערערי משום הכי אישתיקו
לפי פי' התוספות לא גרסי'
בתר קיום השטר אלא
וי"ל דאיכא למימר חזקה שאין עדים
למסור לך שטר מכירה קודם שקבלתי
ליה: (ב) תוס' ד"ה אלא
בתר עדים וקשיא לר"ל.
אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי אמאי
הדמים: שאני אומר לדברי הכל כו'.
חותמים על השטר אא"כ נעשה גדול
לדידך דאמרת ראיה בקיום
אמר לך ר"ל לעולם בתר
שתקי לימרו ליה אנן זוזי יהבינן ליה לינוול
וכו' וי"ל כיון דאיכא למימר
קיום השטר אזלינן ודקא
מהניא כי ההיא חזקה דבתר השתא
כדמפרש לקמיה דכי פליגי רבנן
הכא חזקה שאין: (ג) ד"ה
קשיא לך הכא אמאי לא
בחזקת
ולינוול אי משום הא לא איריא הכי קאמר
לקוחות הוו
אזלינן:
ואמרי מודה בשטר שכתבו שצריך
ברם וכו' והא דפריך. נ"ב
אזלינן בתר קיום השטר
נראה דקשה להו מאי פריך
אלא בתר עדים. מי סברת
להו חדא דאי אתם רשאים לנוולו ועוד וכי
קיימי. והיורשים היו רוצים להוציאן
לקיימו הני מילי היכא דאיכא עדים
ר"ל לר"י לימא ר"מ היא
דנכסים שמכר שעדיין בידא
מידן והיו רוצים לבודקו אם הוא קטן
דמרעי ליה לשטרא ופוסלין חתימת
תימרו זוזי שקל לינוול ולינוול סימנים עשויין
כו' הלא למאי דמיתהפכא
דמשפחה הוו ואתו לקוחות
רבנן היא ולא ר"מ וא"כ
והשתא ניחא הא דקאמר להו סימנין
עצמן ה"ז פסול גדול הלכך אע"ג
וקא מערערי אי הוי עובדא
להשתנות לאחר מיתה (ת"ש) שאל רבי
א)
למה השיב ר"י שאני אומר
הכי מצית למפרך שפיר.
עשויין להשתנות לאחר מיתה שאפילו
דמודה לוה שכתבו צריך לקיימו
שמעון בן לקיש את רבי יוחנן זו ששנויה
ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ
לאו הכי הוי עובדא אלא
לא תמצאו לו סימנים איכא למימר
אבל בהך דבר קפרא דלוה גופיה
לקיימו וקאמר נמי אי עדים
נכסי הוו כבר ביד לקוחות
במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה
זוזי
אלימי וכו' לימא דלרבנן בכל
(דלקוחות הוה) ולא מצו
שנשרו לאחר מיתה ה: יהבינן
קפסיל ליה ולא עדים כיון דמודה
דוכתא אמרי' דמודה בשטר
בני משפחה למיזל בתר
ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו אחד
לינוול ולינוול. אבל יורשים אינם
שכתבו לאו כל כמיניה למימר שטר
שכתבו א"צ לקיימו ע"כ צריך
קיום השטר ומאי הוי
ערער לומר שלי היא והוציא זה את אונו
לפרש דכולה סוגיא דלעיל
זכותייהו קיום השטר. ובני
רשאים לנוולו בשביל הירושה דלא מידי
פסים הוא והכל מודים שא"צ לקיימו:
ליתא ואה"נ דלרבי יוחנן בכל
משפחה אינהו קא מערערי
אי
לומר שמכרתה לי או שנתתה לי במתנה
יהבי ועוד שהוא קרובם: עדים
אי עדים אלימי כו'. דהתם אמרי
דוכתא א"צ לקיימו כחכמים
דקטן הוה ומשום הכי אזלי
דס"ל מודה בשטר שכתבו
מעיקרא בתר עדים כי לא
אלימי ומרעי שטרא כו'. לעיל בפ'
עדים פסולי עדות היינו: איהו כל
אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים
א
א"צ לקיימו והא דהוצרך
אשכחו אמרי מהו לבודקו:
כמיניה. בתמיה וכי יש כח ביד הלוה
חזקת הבתים (דף מח: ושם ד"ה אמר)
השטר בחותמיו אם אמר שטר פסים הוא
תלמודא להפך דברי ר"י ולא
ה"נ מסתברא. דבני משפחה
קא משני דרבי יוחנן אליבא
הוי מערערי ולא לקוחות:
הבאתי שם הך מילתא גבי מודעא היו
לומר איני חייב כלום. והכא לא אמרי'
זה או שטר אמנה שמכרתי לך ולא נתת לי
דברינו וכו': והלא משמך אמרו
דרבי מאיר קאמר אלמא
מדקאמר להו אי אתם
הפה שאסר הוא הפה שהתיר
דס"ל לתלמודא דרבי יוחנן
רשאים לנוולו ואשתיקו.
דמים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו
יפה ערערו בני משפחה. מטעם קיום
דכיון דאמר לוה כתבתי שטר זה
[אליבא דחכמים קאמר] א"כ
משום דמשפחתו הוה לא
הלך אחר השטר לימא ר' מאיר היא דאמר
אף למאי דמיתהפכא נמי
היו רוצים לנוולו: לקוחות
השטר ו ולא מטעם עדים:
אפס שטר פסים או שטר אמנה
קשיא היאך אמר רבי יוחנן
אמאי משתקי. מצי למימר
מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ולא
ברם
נראין דברי רבינו יוסף כו'.
הוא דמה לי לשקר במקום עדים לא
ראיה בקיום השטר והלא
ליה הואיל דזוזי יהיבנא
הלכה כחכמים דא"צ לקיימו
רבנן אמר ליה לא שאני אומר דברי הכל
ליה בהא ארעא לינוול
(ג) והא דפריך לעיל ריש
אמרינן דאנן סהדי דלאו שטר אמנה
וצ"ל [הא דקאמר ראיה בקיום
ולינוול אלא ש"מ דנכסים
מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו והא
לקיש לר' יוחנן ממשנת בר קפרא וא"ל
הוא דעדים אשטר אמנה ופסים לא
השטר היינו] אם אינו מודה
בידא דלקוחות הוו ובני
שכתבו ופלוגתייהו אש"מ
משפחה מערערי. אמר לך
ר' יוחנן שאני אומר מודה בשטר
חתמי דלא ניתן ליכתב כדאמר
מיפלג פליגי דתנן אין נאמנין לפוסלו דברי
ב)
ג)
דעלמא קאי ולא אפלוגתא
ר' יוחנן לעולם אכתי קשיא
שכתבו א"צ לקיימו לא אמר דבר
בפרק ב' דכתובות (דף יט.) והלכך
ר' מאיר וחכמים אומרים נאמנין אמר ליה אי
דרבי מאיר וחכמים דמתניתין
ליה לר"ל ונכסים בידא
❖
[והשאר חסר]:
דיורשין הוי קיימי והא
זה מעולם וכולה סוגיא דלעיל ליתא
לא מהימן למימר שטר אמנה הוא:
עדים אלימי ומרעי שטרא איהו כל כמיניה
דקא מייתי ראיה מהכא.
והלא אמרו משמך כו'. ריש לקיש
לפי מסקנא זו וכה"ג איכא ביבמות בפ'
אי משום הא לא אריא
אמר ליה והלא משמך אמרו יפה ערערו בני
החולץ (דף לה: ושם ד"ה כ"ע) דפריך
קא"ל לר' יוחנן היכי מצית למימר
דהכי קאמר להו: במשנת
מוסף תוספות
משפחה אמר ליה זו אלעזר אמרה אני לא
בר קפרא. שהיה שונה בה:
ליה ר' יוחנן לריש לקיש ולמסקנא
דלדברי הכל מודה בשטר שכתבו
א. ולמאי דמסקינן דבני
והוציא זה. המוחזק בשדה:
אמרתי דבר זה מעולם אמר רבי זירא אם
מעמיד מחלוקתם בענין אחר גבי
א"צ לקיימו אף על גב דאיהו נמי
משפחה הוא שבאים
את אונו. כח שלו שטר
לבודקו, י"ל ג"כ כי אולי
מכירה שהיה בידו: יתקיים
יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו יכפור
החולץ למעוברת וכן בפ"ק דחגיגה
פסיל ליה משום שטר אמנה או
גומות היו בו מחיים וע"י
השטר בחותמיו. שיעידו
ברבי ינאי רבו דאמר רבי ינאי אמר רבי
(דף ז.) גבי הראיון ובנדה פ' המפלת
שטר פסים דלאו כל כמיניה לאורועיה
מיתה נפשט העור ונטלו
שנים עליהן שהוא כתב
הגומות וכו'. ריטב"א.
ידן ולא מחזקינן לעדים
(דף כד.) $ גבי פניו מוסמסים וכי
איהו כל זמן דעדים גופייהו לא
מודה בשטר שכתבו ד) (אינו) צריך לקיימו
ב. דאי לא אפי' היה לו
בשקרי דחתימי מילי דשקר:
א"ל ר' יוחנן לר' ינאי לעיל רבי לא
מרעי ליה והלא משמך אמרו יפה
סימנים אין מכירתו מכירה
ואם אמר. המערער: שטר
ואמר ליה רבי יוחנן רבי לא משנתנו היא
כדבעינן למימר לקמן. שם.
פסים הוא. שפייסתני בשעה
משנתנו היא זו לא הקשה ממילתא
ערערו בני משפחה אע"ג דמודו
זו וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו
ג. כיון שהכל מודים
שהיית רוצה לישא אשה
דרבנן אלא הזכיר לו המשנה דפלוגתא
בני משפחה בשטר שכתב נותן
שהמכירה היתה אמת אלא
שאכתוב לך שטר ששדה
הראיה אין ראיה אלא בקיום השטר
שאומרים קטן היה. שם.
דרבנן ורבי מאיר היא בהא [וע"ע
מתנה כיון דאמרי קטן היה נאמנין
מכורה לך בעבור אותו
ברם נראין דברי רבינו יוסף דאמר
ד. דאם איתא הוה ליה
[שטר] יהיו סבורין כך
תוס' בכורות ד: ד"ה אלא]:
עד שיתקיים השטר בחותמיו אלמא
לתנא למימר נתקיים
שאתה עשיר וקונה נכסי'
אלא רבינו יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל
מודה בשטר שכתבו לדידך צריך
השטר בחותמיו והכי
ומעולם שוב לא החזרתה
אמרינן ברובה דוכתין. שם.
אותו לי ולא שלך היא
זו דברי חכמים אבל רבי מאיר אומר מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו
לקיימו: ויכפור בר' ינאי. בתמיה.
ה. [ו]שמא גדול היה
השדה: או שטר אמנה הוא.
והלא לר' ינאי רבו א"ר יוחנן בהדיא
(א) ומאי דברי הכל דרבנן לגבי רבי מאיר דברי הכל היא והא איפכא
באותה שעה. רשב"א.
שמכרתי לך שדה זו על
ו. שבפירוש שמע ר"ל
מנת שאאמין לך הדמים
צריך לקיימו: ברם נראין דברי
תנן וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה איפוך והא תניא אין
מר' אלעזר דמשום שלא
עד זמן שקבענו ומעולם
רבינו יוסף. ר' זירא קא"ל ואתא
נתקיים השטר הוא שאמר
לא נתת לי דמים: אם יש
נאמנין לפוסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין איפוך והא רבי
יפה ערערו בני משפחה.
לו עדים. שכן הוא כמו
לתרוצי דמאי דא"ר יוחנן לריש לקיש
❖
יוחנן ראיה בעדים קאמר איפוך לימא ליפוך נמי תיובתא לא
רשב"א.
שמערער אומר הלך אחר
לעיל שאני אומר לדברי הכל א"צ
עדים: ב) והוא מודה בשטר
הכי
שכתבו לזה אינו צריך
לקיימו היינו טעמא דס"ל לר' יוחנן
לקיימו עוד לאותו מוחזק
רבינו גרשום (המשך)
דמהפכינן מתניתין ר"מ לרבנן דס"ל לרבנן א"צ לקיימו כדמפרש ואזיל והאי דקא"ר יוחנן לדברי הכל א"צ לקיימו לאו דוקא אלא
ולא ישלם למערער כלום:
משום דאליבא דרבנן קאמר דא"צ לקיימו חשיב ליה כדברי הכל: זו דברי חכמים. מתני' דמוכח א"צ לקיימו: נמי תיובתא. דאמר לעיל [ע"א]
לימא. דבר קפרא ששנה
מודה בשטר שכתבו אפ"ה
איצטריך לקיימו למקבל.
משנה זו לפלוגתא אמרה
איתיביה ר' יוחנן לר"ש בן לקיש וכו' ליפוך והשתא צריך לומר איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן דמהא שמעינן דמתניתין ראיה בעדים קאמר:
לשמעתא ואליבא דר' מאיר
אלמא דס"ל לר' יוחנן מודה
הכי
בשטר שכתבו צריך לקיימו
דאמר הואיל ומודה הוא
האי מערער באותו שכתב אין צריך לקיימו ומקוים ועומד הוא ומשום הכי אמר הלך אחר השטר: והא מיפלגי. במודה בשטר
לרבנן והדרא קושיין לדוכתה דלימא בר קפרא כר' מאיר ולא כרבנן: ברם נראין דברי רבינו יוסף. תירוץ הוא דקא מתרץ והכי
מתפרש לעולם אימא לך בר קפרא כחכמים אמרה לשמעתיה דנראין דברי רבינו יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי חכמים
שכתב אם צריך לקיימו אי לא כדמפרש לעיל: אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר. משום דמודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו:
וחכ"א דנאמנין וצריך לקיימו אלמא דבפלוגתא אמר בר קפרא לשמעתיה: א"ל ר' יוחנן. לדברי הכל אמרה לשמעתיה דמודה
דאמרי עליו דשכיב מרע להביא ראיה ששכיב מרע היה מאי טעמא משום דכיון דמודה הוא בשטר שכתבו אין צריך למקבל
לקיימו לפיכך צריך זה הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה. אבל ר' מאיר היה אומר המוציא מחבירו עליו הראיה דקסבר מודה
בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואזלינן בתר השטר. והתם טעמא מאי אמור רבנן דמודה בשטר שחתמוהו צריך לקיימו משום
דעדים אלימי אינון דמצי לאורועי שטרא שהם חתמוהו ונאמנין הן לפוסלו אבל הכא להיכא דמערער מודה שכתבו ואמר שטר
בשטר שכתבו צריך לקיימו ועל זה המוציא להביא ראיה וכרבנן היה משנת בר קפרא: והא איפכא. שמעינן להו במתני' דר' מאיר
סבר עליו להביא ראיה לשכיב מרע וחכ"א המוציא וכו' דר' מאיר סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואכתי כר"מ אמרה
פסים הוא שטר אמנה הוא אפי' רבנן מודו דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא ומשום הכי אינו צריך לקיימו והלך אחר השטר: א"ל.
ריש לקיש לר' יוחנן והיכי מצית למימר דלדברי הכל אמרה לשמעתיה ולאו כל כמיניה לאורועי שטרא: והלא משמך אמרו יפה
לשמעתיה ולא כרבנן: איפוך. ותני ליה רבינו יוסף: והתניא וכו' וחכ"א כו' נאמנין. דמשמע מודה שכתבו צריך לקיימו ואכתי
ערערו. ואמאי יפה ערערו והלא כיון ג) שהוא מודה שאותן בני משפחתן כתבו הא איכא למימר לאו כל כמינייהו לאורועי שטרא
קשיא: איפוך. הכי נאמנין דברי ר' מאיר וחכ"א אין נאמנין דאין צריך לקיימו והשתא איתרצא משנת בר קפרא אליבא דחכמים:
ולומר קטן היה ואמאי יפה ערערו: א"ל. לעולם מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא וזו ששמעת
ומקשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן. דאמר לעיל אין ראיה אלא בקיום השטר דסבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאמר
משמי אלעזר תלמידי אמרה ולא משמי אמרה: אם יכפור ר' יוחנן בר' אלעזר תלמידו יכפור בר' ינאי רבו. בתמיה גרסי': דאמר ר'
ר' יוחנן ראיה [בעדים]: איפוך. הכי ר' יוחנן אמר ראיה בקיום השטר וריש לקיש אמר ראיה בעדים. ומקשי' הואיל דמהפכת
ינאי מודה בשטר שכתבו (אין) צריך לקיימו דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא: ואמר [ליה] ר' יוחנן רבי לא משנתנו היא זו. דמודה
למילתייהו ליבעי נמי להפך ההיא תיובתא דמותיב ר' יוחנן לריש לקיש וליפוך הכי איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן דאמר ראיה
בשטר שכתבו צריך לקיימו דקתני וחכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה ואין ראיה אלא בקיום השטר דאע"ג דהאי נותן מתנה
בקיום השטר מעשה בבני ברק כו' לא תיפוך לתיובתא דר' יוחנן מקשי ליה לריש לקיש והכי מותיב לה ר' יוחנן לריש לקיש
א) עי' בתוס' כאן בד"ה אלא וי"ל דאיכא למימר חזקה שאין עדים וכו' וי"ל דרבינו ג"כ כוון בזה לתרץ הקושיא. ב) ואם לאו הלך אחר השטר. והוא מודה וכו' כצ"ל. ג) נראה דצ"ל והלא כיון שאותן בני המשפחה מודים שהוא כתבו הא איכא למימר וכו'.