יז:
לא
יחפור פרק
שני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פתח
בבור וסיים בכותל. בקונטרס גרס בתר דשני מכותל בורו
פתח בבור. סמוך לבורו של חבירו והדר סיים
אלא אם כן הרחיק
ו א מיי' פכ"א מהלכות
א) רש"ל מ"ז, ב) [לקמן כה: כז:
ב"מ קיז.], ג) [לקמן כב: כה:],
מכירה הל' יב סמג עשין
שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ואינו נראה כמו
מכותל הוה ליה למיתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאילו מכותלו כותל
ד) לקמן יט. ע"ש [תוספתא
פב טוש"ע ח"מ סי' ריז
❖
הבנוי על גבי קרקע הוא: מכותל בורו שנינו. כלומר האי כותל
שאפרש ואי גרס לה הכי גרס לה פתח בבור וסיים בכותל וליתני
סעיף ה:
פ"א],
ז ב ג מיי' פ"ט מהל'
שאף הוא קרוי כותל: וליתני מבורו של
אלא אם כן הרחיק מבורו וכן משמע מתוך פירוש ר' חננאל ואע"ג
דקתני מכותל בורו קאמר
שכנים הל' י סמג עשין פב
❖
חבירו. ואנא ידענא דמכותל קאמר
דבריש המניח (בבא קמא דף כז.)
טוש"ע ח"מ סי' קנה סעיף יח:
הגהות הב"ח
דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס
כי פריך פתח בכד וסיים בחבית לא
פתח בבור ומסיים בכותל (ליתני אלא אם כן
א)
(א) גמ' איכא דאמרי תנן לא
לתוך שלו כלום ופעמים שהוא סותר
קא מסיים וליתני ואם הוזק בעל
הרחיק מבורו של חבירו ג"ט) אמר אביי
יחפור אדם בור סמוך
רבינו גרשום
אף כותל חבירו אם הוא רחב
הכד כו' אין לשון הגמרא שוה אלא
לבורו של חבירו ואיתמר
ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו וליתני
עלה אמר אביי: (ב) רש"י ד"ה
ומקשינן פתח בבור לא יחפור
משלשה: הא קא משמע לן. במאי
פעמים מאריך ופעמים מקצר:
הא קמ"ל במאי דקתני מכותל
אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים הא
בור וסיים בכותל דקתני אא"כ
מכותל
בורו שנינו.
כלומר
(ב) דתניא מכותל בורו למדנו בה
בורו למדנו בה שכותל בורו
הרחיק מכותל חבירו ליתני
קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים נפקא
וכו' מדקתני שחפירות חללו
מבורו של חבירו. והא אכתי
לא מחלל בורו קאמר
שהכותל בורו של ראשון מילא כל
של זה אינה מופלגת. נ"ב כלומר
לא פריש מילי דבור: א)
מינה למקח וממכר כדתניא א האומר לחבירו
אלא מכותל שיש לבור שהראשון
שלשה טפחים שהוזקק גם הוא
אין הכותל קרויה הפלגה אלא
וג' טפחים הוי במחיצה של
בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא
בג"ט לאפוקי בפחות מג':
לבנים כדקתני באידך פירקין
הניח כשחפר בורו ומהך מילתא
להרחיק מן המיצר וממאי מדקתני
(ג) ד"ה ונפקא וכו' מנלן
דלעיל בלבנים זה נותן טפח
הכותל שלשה טפחים איתמר הבא לסמוך
דרב יהודה דייקא לקמן דאסור
שהחפירות חללו של זה אינה
שכותל הראשון: (ד) ד"ה ה"ג
ומחצה וזה נותן טפח ומחצה:
בא וכו' והאי דנקט בא בידים:
לסמוך מדהוזקק הראשון להניח
מופלגת מכותלו של זה אלא שלשה
אין ה"נ קתני מתני' אא"כ
בצד המצר אביי אמר סומך ורבא אמר אינו
(ה) תוס' ד"ה הכי גר' וכו' וסד
הרחיק מכותל בורו של חבירו
❖
כותל ופריך מינה לאביי והשתא לא
טפחים שהוא כונס לתוך שלו נמצא
סומך בשדה העשויה לבורות דברי הכל
בסיד פי' וקשה לאביי:
ג' טפחים דהיינו בין בור
אפשר למיגרס וליתני אלא אם כן
ששלשת הטפחים שכנס גם זה לתוך
זה לבור חבירו ו' טפחים
אינו סומך כי פליגי בשדה שאינה עשויה
והא אתא לאשמועינן דכותל
הרחיק מבורו דא"כ הוה משמע
שלו הכותל מלאם ואשמועינן שיעור
בור ג' טפחים הוי דאי
לבורות אביי אמר סומך דהא אינה עשויה
מוסף רש"י
ונפקא מינה למקח
מחלל בורו ומה שפירש הקונטרס
רוחב כותלי בור:
חפיר סמוך לכותל בור חבירו
לבורות רבא אמר אינו סומך דאמר ליה
מרחיקין את האילן מן
צריך להרחיק ג' ואי עביד
וממכר. וא"ת מנלן (ג) שהכותל
דאי הוה תני מבורו הוה ידעינא
הבור. שהשרשין מתפשטין
כותל לבורו לא צריך הרחקה
כי היכי דאת אימלכת וחפרת אנא נמי
דמכותל בורו קאמר דאי מחלל בורו
הראשון הוא הוי שיעור הרחקה מן
ונוקבין בכותלי הבור ומחלידין
כלל: הבא לסמוך בצד המצר.
את הקרקע והכתלים נופלים
כלומר שאם רוצה אחד לחפור
ממלכנא וחפרנא איכא דאמרי בשדה
קאמר אין [זה] כונס לתוך שלו כלום
המיצר והלא לא היה לחבירו בור
ב
❖
.
בורו סמוך לשדה חבירו
(ב"מ קיז.)
כו' גרסת ספרו דחקתו אבל אין
סמוך למיצר ופליגי בה אביי ורבא
שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך כי
הפנויה מבורות: אביי אמר
נראה דודאי אי תני מבורו הוה אמינא
ושמעינן ליה לאביי דאמר ראשון
סומך. בצד ממש בלא הרחקה
פליגי בשדה העשויה לבורות אביי אמר
הואיל דאינו מזיק לחבירו
מוסף תוספות
מחלל בורו קאמר ושרי לסמוך ואם
אינו צריך להרחיק תריץ הא שמעינן
סומך אפילו לרבנן דאמרי ב) מרחיקין את
דלית ליה לחבירו השתא בור:
הראשון הרחיק מאיליו מן המיצר
ליה לאביי גופיה דאוקמה כשבאו
א. [ד]אע"פ שאינה עשויה
ורבא אמר אינו סומך. אא"כ
האילן מן הבור עשרים וחמש אמה התם הוא
לבורות עשויה לאילנות היא.
ירחיק כדין דאע"ג דלית ליה
ג' טפחים או יותר ה"א דהשני יכול
לחפור בבת אחת ששניהן הוזקקו
ר"ן. ב. דהיינו כל הרחקת
האידנא אימור אימלוך וחפיר
דבעידנא דקא נטע איתא לבור אבל הכא
לסמוך עד המיצר ואם כן צריך לשנות
להרחיק כל אחד ואחד שלשה טפחים:
שני בורות כדי שלא יקלקל
נמי חבירו ואי לא ירחיק
בעידנא דקא חפר ליתא לבור ורבא אמר
בורו של חבירו. רשב"א.
האי אתי לאזוקי ליה: שדה
הבא לסמוך. בורו תחילה בצד המיצר
מכותלו לאשמועינן דאסור לסמוך
כיון דהאי ברשות עבד.
העשויה לבורות. שצריכה
אינו סומך ואפילו לר' יוסי דאמר זה חופר
ולחבירו אין שם בור: העשוייה
לרבא ולאביי צריך הרחקה בין שני
ג
ג)
ריטב"א. ג. דהא אביי ס"ל
לבורות דבית השלחין היא
דאע"ג דכל מרא ומרא
(להבירו) ד"ה אינו סומך
לבורות. כגון בית השלחין שצריכה
בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הני מילי
הבורות ששה טפחים ומיהו יש ליישב
מרפי לארעיה, כיון דלא
האידנא בור דהואיל ולא סגי
להשקות תדיר: אפי' לרבנן דאמרי
הגירסא ופריך אליבא דאביי דאליבא
התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו
מיתזקא ארעא ברפויא דידיה
בלא בור ודאי עביד בה בור
אלא משום בורו, [לכן
כו'. דשמעינן מינה אדם צריך
ואתי לאזוקי אי לא ירחיק:
דידיה קיימא דליתני אלא אם כן
דמזקי לה לבור אבל הכא אמר ליה כל
כי] ליתיה לבור שרי. ר"ן.
כי פליגי בשדה שאינה עשויה
הרחיק מבורו ששה טפחים:
לכנוס לתוך שלו כדי שלא יזיק את
ד. [ו]מעכשיו יהא נזוק
לבורות. דבית הבעל היא:
מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לה
למאי נפקא מינה למקח וממכר.
חבירו ולא אמרינן זה חופר בתוך
חבירו בכך. שם. ה. והכא
דבעידנא דקא נטע אילן איתא
לארעאי תנן לא יחפור אדם בור סמוך
ליכא למימר הכי, דהא גפת
לבור. משום הכי מרחיק כ"ה
שלו וזה נוטע בתוך שלו: ליתנהו
הך נפקותא לא איצטריך
וזבל לא מקלקל ליה לארעיה
אמות כי היכי דלא ליזלו
לבורו של חבירו טעמא דאיכא בור הא
לשרשים. אלא סופן שיתפשטו
לרבא דהא קא משמע לן דאסור
שלא תהא ראויה לעשות
שרשיו ומזקי לבור אבל הכא
ליכא בור סומך בשלמא להך לישנא
בה כותל כשיבא לבנות.
ב) דתני במצר כמצר סמיך
לסמוך אלא לאביי דקא סבר מותר
עשרים וחמשה אמה ויזיקו את
רשב"א. [עיין דרישה קנ"ה
משום דבעידנא דקא חפיר
דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות דברי
כותלי הבור: מרפית לי.
לסמוך וקאמר למאי נפקא מינה אי
שהיא
מז] ו. כיון דלא בעי לרבנן
ליתיה לבור דהיאך: ליתנהו
❖
גירי. רמב"ן.
לשרשיו. בההיא שעתא:
מרעדת ונדה מחמת המכה: הא
לאשמועינן דבעי הרחקה ו' טפחים
הכל סומך מתניתין בשדה שאינה עשויה
מרפיית לארעא. וכי בעינא
איתמר עלה מכותל בורו שנינו.
ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ו'
לבורות אלא להך לישנא דאמרת בשדה
למיחפר בור יפול העפר
טפחים: אביי אמר סומך דהא
לתוכו: טעמא דאיכא בור.
ולמדנו בה שאף הראשון הוזקק
רבינו גרשום (המשך)
שאינה עשויה לבורות פליגי בשלמא
סמוך ליה מש"ה אינו סומך
אינה עשויה לבורות. והואיל וכן
להרחיק כדי כותל שהוא שלשה
בלא הרחקה הא דוק מיניה
קרקע אבל היכא דאינו חופר
לאביי ניחא אלא לרבא קשיא אמר לך
טפחים כדאמרן: אלא לאביי קשיא.
אינו מזיק לו אם הוא סומך וקשה
אי ליכא בור סומך למצר
אלא חד מינייהו כדקא משמע
רבא הא איתמר עלה אמר אביי ואיתימא
חבירו בלא הרחקה: בשלמא
ותני דעשויה לבורות לחבירו
לרשב"א דהא מפסיד הוא שאם יטע
דהוא גופיה אוקים דמכותל בורו
להך לישנא. בתראה בשדה
נמי אבל עדיין לא עשאו
רב יהודה מכותל בורו שנינו איכא
אילן יצטרך להרחיקו יותר מחמת
שנינו ועל כרחך לא הוזכר שם
שאינה עשויה לבורות דברי
ואתי זה אחר לחפור אהאי
הכל סומך (מש"ה) [שפיר]
לעולם סמיך אמיצריה הואיל
דאמרי (א) ואיתמר עלה אמר אביי ואיתימא
שסומך זה עד המיצר דמרחיקין
כותל אלא ללמדנו ששיעור כותל כדי
מתוקמ' מתני' דקתני הא
דעדיין לא נחפר בורו של
רב יהודה מכותל בורו שנינו בשלמא להך
האילן מן הבור חמש ועשרים אמה
הרחקת המיצר הוא אלמא אף
א
ליכא בור סמיך בשדה שאינה
חבירו: סלע הבא בידים. ארץ
עשויה לבורות מש"ה אי
שהיא רכה שיכולין לחופרה
להרחיק: הבא
וי"ל דמכל מקום אינו עושה לו היזק
הראשון הוזקק
לישנא דאמרת בשדה העשויה לבורות
ליכא בור סמיך ואתיא מתני'
ביד בלא חפירה אם בא זה
בידים. קרקע רך מתכתש מאיליו:
דהא דמרחיק יותר לא מפני שלא
כד"ה: אלא להיאך לישנא
בעצמו וזה בעצמו לחפור זה
דברי הכל אינו סומך מתניתין בשדה
דאמרת בשדה שאינה עשויה
חופר בורו כו' וסד בסיד כדי
זה וזה מרחיק. אלמא אף על
יזיקנו הבור אלא מפני שלא יזיק הוא
העשויה לבורות אלא להך לישנא דאמרת
לבורות פליגי. אבל בשדה
שלא יפול אלמא דלא סמיך
הראשון להרחיק: ה"ג בא בידים
לבור ולהכי אין לזה להניח מלסמוך
העשויה לבורות דברי הכל
וקשיא לאביי אמר לך אביי
בשדה העשויה לבורות פליגי בשלמא לרבא
שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא
בשביל כך דאם לא כן ירחיק כל
אינו סומך א"כ לא מיתוקמא
לעולם לא קשיא לי בא בידים
ניחא אלא לאביי קשיא אמר לך אביי מתני'
מתני' אלא אליבא דאביי.
שאני דהואיל דסלע תיחוח
בידים איצטריך סד"א כו'. כלומר
כ"ה אמה את בורו:
אלא לרבא דאמר בין שדה
הוא מש"ה צריך הרחקה
אביי אמר סומך. אומר ר"י
שבאו לחפור בבת אחת תא שמע סלע
הוא הדין אע"ג דלא בא בידים והאי
ד)
העשויה לבורות בין שאינה
זו דלא אתי למנפל אבל
עשויה לבורות אינו סומך
בעלמא סמיך: ודקארי לה.
הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר
דלשתי הלשונות לאביי דאמר
דנקט (ד) בידים רבותא אשמעינן
מתני' קשיא ליה דמתני' דיקא
משום קשיא מאי קארי וכי
סומך אם בא אחד לחפור בור
דאף על גב דבא בידים אין צריך
בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד
הא ליכא בור סמיך: אמר
לא היה יודע דהיכא דבא
[לך] רבא. לעולם אינו סומך
בידים צריך הרחקה טפי ומאי
לאחר מכאן צריך הוא להרחיק כל
להרחיק אלא שלשה טפחים:
בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד
לא בשדה העשויה לבורות
טעמא מקשה ליה. אמר לך
ששה טפחים :
מתונתא
ב
ולא בשדה שאינה עשויה
המקשה לעולם משום קושיא
בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה
לאביי ניחא. השתא ס"ד דמכותל
לבורות וממתני' לא מצי
קא מייתינא לה והאי דקתני
בא בידים איצטריכא
ליה ס"ד אמינא כיון דבא בידים ליבעי נמי
למידק הא ליכא בור סמיך
מתני' בא בידים הוא הדין נמי
בורו היינו מחלל בורו ולא
דהא איתמר עלה דמתני' לעיל
בשאר קרקע שלא בא בידים
דקדק בלשון: ה"ג בספרים ישנים
רווחא טפי קא משמע לן תא שמע מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת
אמר אביי ואי תימא רב יהודה
דצריך הרחקה אבל מש"ה
מכותל בורו של חבירו שנינו.
מתני בא בידים טפי משאר
המלח
סלע הבא בידים כו' וזה מרחיק
מדקתני מכותל בורו מכלל
קרקע דאיצטריך למיתנייהו
ג' טפחים וסד בסיד . וקשה לאביי ה"נ שבאו לחפור שניהם בבת אחת ובא בידים איצטריך ליה סד"א כיון דבא בידים ליבעי רווחא
דההוא דחפר מעיקרא הרחיק
דס"ד כו' קמ"ל דלא צריך
(ה)
בורו ג' טפחים כשיעור כותל
ריחוק טפי משאר קרקע.
טפי קמ"ל והשתא לא היה צריך לאסוקי ובא בידים איצטריך ליה שהרי לא הקשה כלום מבא בידים אלא אגב דאייתי ברייתא מפרש
ולא סמיך בצד ממש בלא
ולעולם לא מצי סמיך ה)
לה ויש ספרים דגרסי טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא ופריך לרבא ומשני ה"ה אפי' לא בא בידים ובא בידים איצטריך ליה
הרחקה: ג) מתני' מתוקמ'
ותיובתא דאביי ואביי מתרץ
לד"ה אלא להיאך לישנא
לה ו) נפל שאני. כפ"ה:
וכו' ואין נראה לר"ת לחלק לענין היתר לסמוך בין בא בידים ובין לא בא בידים ג ולר"י נראה לחלק שפיר דאע"ג דלא בא בידים שרי
דאמר בשדה העשויה לבורות
איכא דאמר סלע הבא בידים.
לסמוך בבא בידים אסור לסמוך לפי שהקרקע מתבקעת ונופלת קרקע של שדה חבירו : מרחיקין את הגפת כו' טעמא דאיכא
ד
פליגי בשלמא לרבא דאמר
כלומר סלעים המונחין בין
אינו סומך ניחא ומתוקמא
מיצרי השדות לסימן והיכר
כותל כו'. פירוש וקשה לרבא ותימה מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך בשאין כותל שאין מזיק כלום וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר
מתני' דתני לא יחפור אא"כ
מחיצה בין זה לזה השתא אם
את הגפת וי"ל דהני נמי מקלקלין את הקרקע ויזיק לכותל לכשיבנה אפי' שוב יסיר ועוד אומר ר"י דבכל אלו יש טורח בסילוקן ולכך
הרחיק לדעתיה ד): אלא לאביי
היו מונחין הני סלעים בידים
דאמר בין בשדה העשויה
צריך להרחיק [שלשה טפחים]
מעתה יכול לעכב עליו כי יש לחוש שמא לא ימהר לסלקו כשירצה לעשות כותל וא"ת אכתי מאי פריך לרבא הא מפרש טעמא לעיל
לבורות ובין שאינה עשויה
דלא סמך דכיון דמונחין בידי
משום דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי וי"ל דההוא טעמא לא קאמר אלא אליבא דרבי יוסי והכא לא פריך אלא אליבא דרבנן :
ה
ו
לבורות סומך לדעתיה מתני'
אדם מתפוצץ הקרקע. הא
דקתני אינו סומך קשיא ליה:
לאו בידים אלא הכי הוי
אמר לך אביי. לעולם אפי' בשדה העשויה לבורות מצי סמיך אי ליכא בור אלא מתני' דקתני לא יחפור אא"כ מששת ימי בראשית דקיימא האי סלע בין המצרים הללו מצי סמיך אמיצריה משום דלא אתיא להתפוצץ אלמא
הרחיק מיתוקמא כשבא לחפור בבת אחת זה בורו מכאן וזה בורו מכאן ומש"ה צריך להרחיק זה מזה משום רפיות דסמיך
וקשיא לרבא דלעיל פסיק ואמר לא סמיך. למ"ה: גפת. פסולת זיתים שמוציאין מבית הבד: ואם הוא
א) [מכאן ועד זה נותן טפח ומחצה נראה דשייך להלן בסמוך אחר תיבות לא צריך הרחקה כלל]: ב) [אבל הכא דרוצה לחפור סמוך למיצר סמיך וכו']:
ג) [חסר כאן וצ"ל מתני' בשדה העשויה לבורות וד"ה אלא להיאך לישנא וכו']: ד) אא"כ הרחיק לדעתיה בשדה העשויה לבורות:
ה) [נראה דצ"ל ולעולם לא מי סמיך אפי' בשאר קרקע שלא בא בידים ותיובתא דאביי וכו']:
ו) [נראה דצ"ל שבאו לחפור בבת אחת]: