לא
יחפור פרק
שני בבא בתרא
יח.
מסורת הש"ס
מוסף רש"י
דטירייא
קשה לכותל. אע"ג דלקמן (דף כ:) הדר ביה מטעמא
מתונתא. דבר לח:
טירייא. איטוני"ר בלע"ז כמו דטרייא לרישיה
א) נ"א וסד, ב) נ"א דהני,
לא יטע אדם אילן סמוך
ג) לקמן כ:, ד) [שם], ה) לקמן
לשדה. בין שדה הלבן בין שדה
באלו טריפות (חולין דף מה.): חנות של נחתומין. מוכרי לחם שמסיקין
דטירייא ומפרש אלא משום קלא מכל מקום נקט ליה
כו. [ודף פג.], ו) [לקמן כו.],
האילן, וטעמא כדי עבודת
שם אור תמיד: אוצר. עלייה שאוצרין בה תבואה ושמן ויין מ) והעשן
הכא משום דמעיקרא הוה בעי לפרושי טעמא משום טירייא ולספרים
ז) נ"א ת"ש, ח) לקמן כו.,
הכרם, שכשיחרוש את אילנותיו
ט) נ"א ה"נ בצונמא, י) לקמן
לא יהא צריך להכניס מחרשתו
קשה להן: ולא רפת בקר. הריח קשה
להן: דירה שאני. חנות ורפת
דלא גרסי אלא אתי שפיר
הכא דלההיא גירסא טירייא וקלא חד
כה:, כ) ג"ז שם., ל) נ"א ותני
טעמא הוא: לא יפתח אדם חנות
לתוך שדה חבירו (לקמן כו.).
בקר דירתן של אדם הן ואין לנו
עלה [לקמן כה:], מ) [רש"ש
מרחיקין את האילן מן
❖
מ"ז], נ) צ"ל לפר"ח. רש"ש,
של נחתומין. פ"ה משום שהעשן
הבור. שהשרשין מתפשטין
לאסור דירתו עליו אא"כ ההיזק מוכן:
המלח ואת הסיד ואת
הסלעים מכותלו של
ונוקבין בכותלי הבור ומחלידין
דיקא נמי. דדירה שאני: דקתני עלה.
קשה לאוצר וקשה לר"ת דלקמן אמר
חבירו ג' טפחים או סד בסיד טעמא דאיכא
את הקרקע והכתלים נופלים
א)
ביין התירו שמשביחו ועשן ודאי מזיק
דההיא אם היתה הרפת בקר קודמת
(ב"מ קיז.). עד שאתה אומר
גליון הש"ס
כותל הא ליכא כותל סומך לא כי ליכא כותל
לי הרחק חרדלך כו'. שאני
ליין דהא יין מעושן פסול לנסכים א
לאוצר מותר ובכולהו שאר הרחקות
תוס' ד"ה דיקא כו' דאע"ג
נמי לא סמיך ואלא מאי קא משמע לן הא
מזיק ועלי להרחיק את עצמי, אני
דמתני' לא תנא הכי ש"מ הכא משום
אלא נראה לר"ת דהיזק עשן ליכא
אומר לך שאתה מזיק (לקמן
דהוי גירי. עיין לקמן דף כה
❖
קא משמע לן דהני קשו לכותל תא שמע
כה:). לגלוגי חרדלאי. פרחי
ע"ב תוס' ד"ה עני:
דדירה שאני אבל אינך אף הראשון
כיון דאיכא שם תקרה ומעזיבה לא
❖
חרדליי (שם).
מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת
צריך להרחיק: אלא אם כן הרחיק
יכנס שם העשן אלא טעמא שההבל
מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים טעמא
ממנו ארבע אמות. כדמפרש טעמא
מזיק את האוצר אבל את היין משביח
הגהות הב"ח
רבינו גרשום (המשך)
דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך לא כי
וגרסי' לקמן אמר רב יוסף והאי דידן
כדי עבודת הכרם שהיו חורשים
(א) גמ' מאי בעו שרשין התם:
(ב) רש"י ד"ה טעמא וכו'
אפילו שרגא קשיא ליה כלומר הבלא
הכרם במחרישה וכן בשעת הבציר
(האוצר) [המיצר] למחר אי
ליכא כותל נמי לא סמיך ואלא מאי קמ"ל
ואע"ג דסופו שיתפשטו:
עביד הכא לעיל אוצר שלי
דשרגא ולא גרסי' קוטרא דשרגא:
בוצרין אותם בעגלות וצריך להן מקום
הא קא משמע לן דמתונתא קשה לכותל
(ג) ד"ה ואי לאו צונמא וכו' להו
ומזקת לי כיון דעדיין לא
הא ליכא אוצר עביד. הוי מצי
פנוי ארבע אמות שלא תיכנס עגלת
זה (כשיזיקו הן) תא"מ ונ"ב ס"א
מינכר היזקו עביד וסמיך הכי
תא שמע ואת הריחים ג' מן השכב שהן ד'
כדי שלא יזיקהו כשיזקינו
נמי סמיך א) למיצר וקשיא
מחרישתו בקרקע חבירו: טעמא
לשנויי ה"ה כי ליכא לא סמיך
הן: (ד) תוס' ד"ה הא ליכא
לרבא אמר לך רבא לעולם
מן הרכב טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל
משום עבודת הכרם. שהוא מזיקו
והא קמ"ל דהבלא (ד) קשיא לאוצר:
וכו' דהבלא דהני קשה
בעלמא לא סמיך [ודקא דייקי
❖
סמיך לא כי ליכא כותל נמי לא סמיך ואלא
דיקא
לאוצר:
הא היכא] דליכא אוצר סמיך
נמי דקתני אם היתה רפת
בידים הא לאו הכי סמיך ואע"ג (ב)
היינו טעמא דדירתו של אדם
מאי קא משמע לן הא קא משמע לן דטירייא
בקר קודמת כו'. ובכולהו
שיתפשטו שרשיו ויזיקו בשדה בין
שאני שצריך לו לאדם לעשות
צרכיו בדירתו מש"ה לא מצי
קשה לכותל תא שמע ואת התנור שלשה
לעזי רש"י
לעכב המחרישה בין לחפירת הבור:
הרחקות דמתני' לא תני הכי והוה
מעכב ליה הואיל ואין לו
צונמא. סלע חזק שלא יתפשטו שרשיו
ליה לאשמועינן בשאר וכ"ש בדירה
מן הכליא שהן ד' מן השפה טעמא דאיכא
איטוני"ר [אישטוני"ר].
שום אוצר עכשיו אבל גבי
לשם: גדר בינתים. שאין מזיקו עוד
ותימה דלעולם בשאר הרחקות נמי
בור ושדה דעלמא דלא קבע
להרעיד לנער.
כותל הא ליכא כותל סמיך לא כי ליכא
פוריל"ש. כרשות
תשמישתייהו כדירה לא סמיך
❖
לעבודת הכרם זה סומך אילנות
מותר לסמוך והא דנקטיה הכא
כותל נמי לא סמיך אלא מאי קא משמע לן
משום דמזיק ליה בכך [דמרפי]
(ירק מאכל).
לגדר מכאן וזה סומך אילנות לגדר
לאשמועינן רבותא $ דאע"ג דהוי גירי
ליה ארעיה ואי מימלך למיעבד
הא קא משמע לן דהבלא קשה לכותל
ב)
בור לא מצי למיעבד בור:
מכאן ואי נמי אחד מהן שדה לבן אין
דיליה אם היתה קודמת לאוצר מותר
דיקא נמי. דדירה שאני: דקתני
מוסף תוספות
תא שמע לא יפתח אדם חנות של נחתומין
ג)
כאן כלאים כדאמר בעירובין (דף יא.)
דהשתא הוי חידוש אפילו לרבי יוסי
אם היה רפת בקר קודם לאוצר
ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת
א. משמע משום דאישתני
מותר. משום דדירה שאני: כדי
אם גפנים מכאן מותר לזרוע כאן גבי
ואי אשמועינן בשאר לא הוי חידוש
לריעותא. רמב"ן. ב. ולא
עבודת הכרם. כדי איכר בקר
בקר טעמא דאיכא אוצר הא ליכא אוצר
נעץ ארבעה קונדיסין ומתח זמורה
אלא לרבנן אבל לרבי יוסי דקסבר
הצריכו אלא משום עבודת
וכליו דלא דייש ליה לשדהו
הכרם. שם. ג. אפי' האילן
דהתם היו חורשין את הכרמים
עביד דירה שאני דיקא נמי דתני עלה אם
על גביהן דדמיא לצורת הפתח קתני
על הניזק להרחיק לא הוי שום חידוש:
❖
ד)
עצמו. ריטב"א.
בשוורים וכך נמי היו חורשין
דיקא
נמי דקתני כו'. ולאביי לא
מיהא זה סומך ואע"ג דאזלי שרשים
היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר ת"ש
לשדה אילנות בשוורים: דקא
מפסיק צונמא. בין שדה שלו
תחת הגדר ומתפשטין לתוך השדה:
קשיא האי דיקא דלא משמע
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה אלא אם כן
ה)
לשל חבירו דלא קא עבדין
רבינו גרשום
מעמיק להן. בעל השדה קוצץ את
ליה שיהא חידוש בשאר טפי מבדירה:
בהני סלעים מש"ה מצי סמיך
הרחיק ממנו ד' אמות ותני עלה ו) ד' אמות
ואם היתה רפת בקר כו'. והוא
השרשין שיצאו בשדהו בעומק שלשה
המלח. שחופרין להכניס
אי לאו מפני עבודת הכרם
שאמרו כדי עבודת הכרם טעמא דמשום כדי
לתוכן מים לעשות מלח
אבל בעלמא לא: היה גדר
טפחים: ואי לאו צונמא. וזה נוטע
הדין חנות של נחתומין ושל
ושיחות שעושין לשרוף בהן
בינתים. בין הכרם לשדה זה
עבודת הכרם הא לאו משום כדי עבודת
שם שלא כדת מעמיק להו זה
צבעין וחדא מינייהו נקט:
סומך נטיעותיו לגדר [אע"ג]
הסיד ואת הסלעים חפירה
ותני
הכרם סמיך ואע"ג דאיכא שרשין דקא מזקי
מלאה אבנים: וסד בסיד.
דעברין שרשין לשדה: מעמיק
עלה ד' אמות שאמרו כדי
(ג) כשיזיקו הן: עשרים וחמשה
החפירה דכל אלו מזיקין
לשרשיו בקרקע ג' טפחים
הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא (דיקא
עבודת הכרם.
אמות. כך שיערו שהשרשין נמשכין
הוה ליה
ז)
לכותל: הא ליכא כותל.
כדי שלא יעכב את המחרישה.
הוי כשאר כותל וסמיך
הכי קאמר אי לאו צונמא
והולכין ומקלקלין את כותלי הבור:
למינקט כדי עבודת האילן אלא נקט
נמי דקתני) היה גדר בינתים זה סומך לגדר
ח)
וקשיא לרבא דאמר גבי שדה
והוה מרחיק ליה לאילנות כ"ה
הוא הדין כו'. והא קמ"ל דעד כ"ה
עבודת הכרם לפי שנזכר לשון זה
מכאן וזה סומך לגדר מכאן אי הכי אימא
דלא סמיך: דמתונתא דהני.
אמה כשיעור האילן. ולאחר
ט)
זה לחלוחית המים שמשקין
כן הגדילו שרשין יותר מכ"ה
אמה אזלי שרשין ומזקי לבור: ה"ג
במסכת כלאים גבי כרם שצריך
סיפא היו שרשיו יוצאין בתוך של חבירו
הרחקה ד' אמות: טעמא משום
הזרעים בנגר ודאי קשין
והיו שרשין יוצאין לתוך של
אי הכי אימא סיפא אם האילן קדם
לכותל שמקלקלין המים יסוד
חבירו כנ"ל: אית דמפרשי האי
מעמיק להן שלשה טפחים כדי שלא יעכב
עבודת הכרם כו'. בלאו האי דיוקא
לא יקוץ אי לא סמיך היכי משכחת
הכותל: מרחיקין את הריחים.
שדה כרם הוא כדי להשתמש
המחרישה ואי דמפסיק צונמא מאי בעו (א)
העשוין בקרקע מן הכותל
בהני ד' אמות עבודת תשמיש
להו. דהאילן קדם ואי שלא כדין
מצי למפרך בפשיטות דסגי בהרחקת
חבירו: ג' טפחים מן השכב.
דצריך לכרם כגון בית הגת
התם ה"ק ואי לאו צונמא והיו שרשיו יוצאין
סמך אמאי לא יקוץ מה לי בור
ארבע אמות ואי אסור לסמוך היה
זו אבן התחתונה שמו שכב.
וגיגית שלועזין טיני. היינו
ורכב זו אבן עליונה שמורכבת
בור שתחת הגת. אלמא דסמיך
לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי
קדם דקתני קוצץ ומאי שנא אילן
צריך להרחיק כ"ה אמות כדתנן לקמן
עליה והתחתונה רחבה מן
(ליה אלא) הכא במאי עסקינן
קדם דתנא לא יקוץ: כדאמר רב
שלא יעכב המחרישה ת"ש מרחיקין את
(דף כה:) שמרחיקין את האילן מן
דאי לאו משום עבודת הכרם
העליונה טפח לכל צד והיינו
י)
ג' מן השכב שהוא ד' מן
סמיך דמפסיק צונמא כלומר
פפא. לקמן בשמעתין [ע"ב]: הכא נמי
הבור אלא ניחא ליה למידק דאפילו
האילן מן הבור עשרים וחמש אמה טעמא
הרכב מתוך דפחותה טפח:
דאיכא סלע חזק בין האילן
בלוקח. אדם שנטע אילן בתוך
תוך ארבע אמות מותר לסמוך :
ב
טעמא דאיכא כותל. וקשיא
לשדה דאינן יכולין השרשין
דאיכא בור הא ליכא בור סמיך לא כי ליכא
דמפסיק צונמא. וא"ת אמאי
לרבא: טירא קשה לכותל
לעבור ולהפסיד בשדה אבל
שדהו ואח"כ מכר חצי שדהו לאיש אחר
בור נמי לא סמיך והא קמ"ל דעד כ"ה אמה
גבי בור ושדה דעלמא דמפסיד
אותו זיעזוע שמזעזעין הקרקע
ובא הלוקח וחפר בור אין זה צריך
צריך ד' אמות פשיטא
בשעה שמתקינין שם הריחים
לעולם לא סמיך. זה סומך
אזלי שרשים ומזקי לבור אי הכי אימא סיפא
לקוץ אילן שנטעו ברשותו: את
שחוץ לצונמא לא יחרוש שלא יועיל
איכא דאמר טירא קול הברה
אילנו לגדר וזה בורו אלמא
ואם אילן קדם לא יקוץ ואי דלא סמיך היכי
שעושין הריחים: מרחיקין
דסמיך אע"ג דעברי שרשים
המשרה. מים ששורין בו את הפשתן:
כלום לאילן וי"ל כשיחרוש עד הצונמא
את התנור מן הכותל. אע"ג
תותי גדר לשדה חבירו וקא
משכחת לה כדא"ר פפא בלוקח ה"נ בלוקח
מן הירק. של מיני מאכל כרוב
וירצה להפוך המחרישה לצד אחר
דלא תני כותל אפ"ה משמע
מזקי. לא הכא נמי דאיכא
דירחיק מן הכותל ג' טפחים
צונמא: מעמיק שרשי האילן
ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת
ושומין וכרישין: ואת הכרישין. כרתי
המחרישה יכנס לשדה חבירו:
כ)
ב)
מן הכיליא איזהו כיליא
בקרקע ג' טפחים כי היכי
היו שרשיו יוצאין כו'.
פוריל"ש: ואת החרדל מן הדבורים.
וא"ת היאך
הכרישין מן הבצלין ואת החרדל מן הדבורים
דלא ליתזקו שרשין ואמאי
שכשעושין התנור מחרס שכל
צריך להעמיק בתמיה: כדי
תנוריהן היו של חרס ועשוין
שאוכלין את החרדל ומחדד את פיהם
סמך אי שלא ברשות א"כ יקוץ ג
טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך לא
שלא תעכב את המחרישה ולא
כעין דלי פתוח מלמעלה
ואוכלות את דבש שלהן: כי ליכא
וצריך לאוקמי בלוקח ולריצב"א אין
יפסיד. להכי צריך להעמיק
והחרס קלוש ומדביקין סביב
כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני
וסמיך אבל גבי בור ושדה
התנור מן הטיט בעובי טפח
ירק נמי לא סמיך. והא קמ"ל דהנך
נראה להעמיד בלוקח מדלא מסיק
קשו אהדדי א"ה אימא סיפא רבי יוסי מתיר
דעלמא דלעולם אי אפשר
סביב כדי לחזק התנור מפני
קשו אהדדי: עד שאתה אומר הרחק
לה כדבסמוך אלא נראה דמיירי
דליכא פסידא של רפיית
שהוא של חרס שלא ישבר
בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר
ל)
הקרקע מבור לבור (אמאי)
ולאותו הדבק קרי כילייא
את חרדליך מדבוריי. שעל המזיק
בסמך שלא ברשות דאינו קוצץ
[אימא] לעולם לא סמיך.
והיינו דאמרי' במס' (פסחים)
לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן
להרחיק עצמו הרחק אתה דבורייך
האילן אלא בנתינת דמים ובזה לא
למ"ה: אי הכי. דכי ליכא בור
[חולין קכג:] וגורר את
חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי
מן חרדליי שאף אתה נקרא מזיק:
רצה להאריך ולהשמיענו:
[נמי] לא סמיך האילן אימא
הטפילה עד שמגיע לארץ
הכא נמי בלוקח. פ"ה שהאילן
סיפא אם האילן קדם לבור
ואותה דאמרי' התם היינו
ואי
ואי
דאם היה נטוע האילן קודם
כילייא ושפה זו שפת התנור
ביד מוכר ואין נראה לר"י בר' מרדכי דא"כ הול"ל במוכר אלא נראה לו לפרש שהאילן ביד לוקח ולשני הפירושים אלו אין להקשות מאי
דנחפר הבור אע"ג דמזיק לה
עצמו שהוא מרחיק מן הכותל
לא יקוץ ואי לא סמיך האילן
ד' טפחים כפ"ה. איכא דאמרי
איריא שהאילן קדם אפילו קדם בור נמי כגון שאדם אחד עשה הבור ואח"כ נטע האילן ומכר הבור לפ"ה או אילן לפי' ר"י ברבי מרדכי
על מצר שדה חבירו קודם
כילייא זה יסוד התנור דכל
לא יקוץ שהרי בהיתר עשאן דבכה"ג אילן קדם קרינא ביה שקדמה נטיעת האילן לערעור בעל הבור דערעור אינו בא אלא ע"י מכירת
חפירת הבור היכי מצי משכחת
סביב התנור סמוך לקרקע
לה דמזיק לה השתא אלא לאו
יוצא בנין התנור טפח לחוץ
בור או מכירת האילן אבל לפר"ת נ) שפי' בלוקח שלקח מאדם אחד את אילן וטוענין ללוקח קשה לר"י מאי איריא אילן קדם אפילו
ש"מ דסמיך: לא לעולם לא
וכי מעלה בנינו מקצר ועולה
קדם בור נמי ועוד כיון דהחזיק באילן ג' שנים איירי דבחזקת ג' שנים טוענין ללוקח לוקמה נמי בלא לוקח ובחזקה שיש עמה טענה:
סמיך. וכי תימא א"כ היכי
עד לשפה שלמעלה דפוחת
הוה זה סומך אילנו אצל שדה
טפח למ"ה: הבלא. חמימות
חבירו: כדאמר רב פפא לקמן בלוקח. כגון דהוה מעיקרא האילן והשדה לאדם אחד ומכרו לשני בני אדם לא' מכר
התנור: לא יפתח אדם חנות של נחתומין. שאופה פתו למכור בכל עת תמיד אופה ומחמם התבואה או היין של
מקום האילן והאילן ולשני מכר כל שאר השדה משפת אילן ולהלן ובא זה שלקח שאר השדה וחפר בורו סמוך לאילן
חבירו שבאוצר שלמעלה הימנו בעלייה ומש"ה קרי לעלייה אוצר שכן דרך בני אדם שאוצרין פירותיהן בעליות. וכן
של צבעים לא יפתח תחת האוצר מפני שתדיר עושה היסק גדול לצורך הצבע ומחמם התבואה: ולא רפת בקר נמי דהשתא קדם האילן לבור ולא סמכו זה לוקח אלא המוכר דברשות סמכו דהכל היה שלו ומש"ה לא יקוץ ולעולם
בעלמא לא סמיך: מרחיקין את המשרה. מים סרוחין ששורין בהן פשתן וקשה הוא לירק. א"ד משרה שמכבסין ושורין
משום הבלא דזבל. וטעמא מאי לא יפתח דאיכא אוצר דקדם מעיקרא מש"ה אינו יכול לפתוח להפסידו. הא לא הוי
בהן את הבגדים: מן הירק מתוך ג) דאתנייהו ירקות דלא צריכי כל כך למים וניתזין ניצוצות הכביסה על הירק כל שעה
אוצר מעיקרא אלא חנות קדם ברישא והשתא קא פתח (הוי) [האי] חנות של נחתומין אע"ג דיכול למימר האי בעל
א) נראה דצ"ל והכא נמי סמיך בור סמוך למיצר. ב) נראה דצ"ל ג"ט כדי שלא תעכב את המחרישה ולא יפסיד ואמאי צריך להעמיק בתמי': ה"ק ואי לאו צונמא וכו' ולהכי צריך להעמיק וכו':
ג) אולי צ"ל מתוך דהנהו ירקות לא צריכי כ"כ וכו'.