גט
פשוט פרק
עשירי בבא בתרא
קסה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
באתרא
דנהיגי בפשוט וא"ל זיל עביד לי פשוט ועבד ליה
אבק לשון הרע. כגון דאמרי נורא בי פלניא בערכין (דף טו:): רוב
לג א ב מיי' פכ"ב מהל'
א) רש"ל אביי, ב) קדושין
מט., ג) [לעיל עו:],
איסורי ביאה הל' יט:
מקושר. משמע משום דא"ל עביד לי פשוט אבל אי
בגזל. רוב בני אדם חשודין על הגזל כעין גזל שמורין להתירא
לד ג מיי' פ"ט מהל'
ד) [קדושין מח:], ה) [עי'
במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לו לחבירו: ות"ק לית ליה
א"ל סתמא זיל עביד לי גיטא ועביד ליה מקושר כשר אע"ג דבאתרא
תוס' לעיל עו: ד"ה ומר
גירושין הל' לד סמג
סבר], ו) קדושין מח:, ז) גיטין
עשין צ טוש"ע אה"ע סי'
מנהגא דמדינה. בתמיה. אם רבן שמעון בן גמליאל בא לומר
דנהיגי בפשוט ובקדושין אמר
אע"ג דלא אמר כי אם עביד לי גיטא
סה., ח) רש"ל, ט) [עירובין
קמא סעיף מט:
דהכי איתא בגירסא התם באתרא
שדיני פשוט ומקושר המפורשין לתנא
לה ד מיי' פ"ד מהל' עדות
דף קב: וש"נ], י) נ"א כשר
וגי' רש"ל נמי קשה, כ) רש"ל
דנהיגי בפשוט ועבד ליה מקושר :
קמא אם יש מדינה שנהגו לשנות דינם
הלכה ה טוש"ע ח"מ
אלא אבק לשון הרע
אמר רב יהודה אמר
א
❖
❖
אמר אביי לא נצרכא אלא בעד
ומיהו י"ל, ל) רש"א,
סי' ל סעיף י:
בענין אחר הכל כמנהג המדינה והלא
רב רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון
א
אחד כו'. הכא משמע דוקא
תנא קמא נמי מודה בהא: אמר
הרע בלשון הרע סלקא דעתך אלא ב אבק
הגהות הב"ח
רבינו גרשום
אביי באתרא דנהיגי כו'. (ב) אתא
אחד בכתב ואחד בעל פה הא שנים
לשון הרע: רשב"ג אומר הכל כמנהג
לפרש אביי באיזה מנהג המדינה מצו
בכתב כל אחד בפני עצמו מצטרפין
(א) גמ' דנהיגי בפשוט
מספרי לה"ר הן: אבק
המדינה: ותנא קמא לית ליה מנהג מדינה
וכו' נהיגי במקושר וא"ל:
לשון הרע. ולא ממש: רוב
לפלוגי תנא קמא ורבן שמעון: קפידא.
ואליבא דרבי יהושע בן קרחה וכמאן
(ב) רשב"ם ד"ה אמר אביי
עונות הן בגזל. שמכזבין
אמר רב אשי באתרא דנהיגי פשוט וא"ל
א)
ב)
(א)
ואם גט אשה פסול לגרש בו: מר
דאמר (סנהדרין דף ל:) הלואה אחר
וכו' אביי אתא לפרש
במשא ומתן ומשקרין:
באיזה: (ג) ד"ה מר סבר וכו'
עביד לי פשוט ואזל עבד ליה מקושר קפידא
הכל כמנהג המדינה. שאם
סבר קפידא. ואע"ג דמנהג המדינה
הלואה מצטרפין א"נ למאן דאמר לא
ב
ורבן שמעון בן גמליאל
נוהגין לעשות פשוט ועשאו
נהיגי מקושר וא"ל עביד לי מקושר ואזל
מצטרפין שני שטרות של עד
בין בפשוט בין במקושר כיון דאמר ליה
ג (ד)
סבר: (ד) תוס' ד"ה אמר
מקושר פסול או מקושר
וכו' אי נמי למ"ד לא
בפשוט קפידא הוא ויפסל המקושר
אחד כגון הודאה אחר הודאה
ועשאו פשוט פסול. מדקתני
עבד ליה פשוט קפידא כי פליגי באתרא
מצטרפין מ"מ שני שטרות
רשב"ג אומר הכל כמנהג
ורבן שמעון (ג) סבר הכל כמנהג
שמפרש בכל אחד ואחד מנה דאודי
דנהיגי בפשוט ומקושר וא"ל עביד לי פשוט
כ"א של עד אחד: (ה) בא"ד
המדינה מכלל דת"ק לית
המדינה כלומר מראה מקום הוא לו
לן בהאי שטרא אודי נמי קמי
בכה"ג דהוה שייך למינקט
ליה מנהג המדינה. א)
ואזל עבד ליה מקושר מר סבר קפידא ומר
ג)
ביה שניהם בכתב ובשני
מדקתני פשוט שכתבו עדיו
שאם טורח לו לכתוב מקושר יכתוב
פלניא מצטרפין דאי לא מצטרפין
שטרות דלא מיירי כגון
מאחריו ומקושר שכתבו
סבר מראה מקום הוא לו ד) אמר אביי רשב"ג
פשוט ומיהו אם יכתוב מקושר טפי
נמי בכי האי גוונא לינקוט הא וכל
ששניהם מעידים שראו
עדיו מתוכו שניהן פסולין
ור"ש ור' אלעזר כולהו סבירא להו מראה
שלוה: (ו) בא"ד שראה
אלא כל אחד צריך להיות
ה)
שכן אחד בכתב ואחד בעל פה ומיהו
ניחא ליה שהרי מנהג המדינה בשניהם:
שמסר לו השטר הזה
כתיקונו. כך ס"ל דבכל
מקום הוא לו רשב"ג הא דאמרן ר"ש דתנן
אם הטעה לשבח. בקדושין [מח:] האומר
יש לדחות דעד אחד בכתב ועד אחד
ו)
שהעד: (ז) בא"ד שהעד
מקום צריך להלך אחר
החתום הוא כעד מסירה
מנהגו ואם שינה פסול:
ר"ש אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת
התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא
בעל פה לא מיירי בכה"ג דהוה שייך
דמוכיח שמסרו לו לוה
אמר רב אשי. ודאי
של זהב אבל בשבח יוחסין על מנת
למינקט ביה שניהם בכתב (ה) וכגון
ר' אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל
למלוה שהוא לא היה
ז) ג
לתרוייהו סבירא להו הכל
חותם: (ח) בא"ד היינו
שאני לוי והוא כהן לא אמר ר' שמעון
ששנים מעידים שראו שלוה או שמעו
כמנהג המדינה ובאתרא
לי גיטי ממקום פלוני וקיבלו לה ממקום אחר
משום דכששניהם מעידין
דנהיגי פשוט ואמר ליה
מקודשת דהא מציא היא למימר
שהודה דכי האי גוונא הוי שייך
על ראיית המלוה או שמיעת
פסול ור' אלעזר מכשיר מר סבר קפידא ומר
לסופר עביד למלוה פשוט
מסאנא דרב מכרעי לא בעינא [שם מט.]
למינקט שניהם [בכתב] אין מצטרפין
ההודאה אין השטר מוכיח
כו' קפידא הוא ופסול
סבר מראה מקום הוא לו: [פשוט שכתוב
שראו כצ"ל: (ט) בא"ד שאינו
ח)
הוא לדברי הכל והוי
הטעה לשבח היינו מראה מקום.
אם אינו מצטרף שם אלא מיירי כגון
מוכיח מן השטר שלא ראה
כמלוה על פה ואינו טורף
בו עד אחד כו']: בשלמא מקושר שכתוב בו
מתרצה בשל כסף וכ"ש בשל זהב.
שאותו שבכתב מעיד על ההלואה
המלוה לא חשבינן ראייתו
בו לקוחות: ת"ק סבר.
שני עדים פסול איצטריך סלקא דעתך
שאין חשוב כצ"ל ותיבת כאחד
אע"ג דנהיגי ההוא אתרא
ובמתקדשת על ידי שלוחה מוקמינן
שראה אותה ושבעל פה מעיד שראה
נמחק: (י) בא"ד אינה אלא
כתרוייהו אי האי אי
אמינא הואיל ובעלמא כשר הכא נמי כשר
לה התם [מח:]: פסול. שהיא אינה רוצה
שמסר (ו) השטר הזה לו שהעד חתום
בלבד שזה השטר וכו' אפי'
האי ואמר ליה עביד לי
אם ראו אותה ובירושלמי
פשוט ועבד ליה מקושר
להתבייש במקום אחר: ור"א מכשיר.
קמ"ל דפסול אלא פשוט שכתוב בו עד אחד
בו דבכי האי גוונא לא הוה מצי
מהו
גרסינן עד אחד בכתב
מקפיד הוא שאינו רוצה
דסבר מראה מקום הוא לו לטרוח
למינקט שניהם בכתב ולהכי י) קשה
פשיטא אמר אביי לא נצרכא דאפי' עד אחד
ועד אחד בכתב כלום הוא לכך
שישנהו וכשישנהו פסול.
צריכא כצ"ל ותיבות ועד בעל
ומר סבר רשב"ג כיון
וללכת בשבילה עד אותו מקום ואם
נמי לאמימר שהרי יש במסירת שטר
❖
בכתב ועד אחד בפה אמימר אכשר בעד
ד
פה נמחק:
דנהיגי כתרוייהו מראה
יחפוץ ללכת יותר תבוא עליו ברכה:
זה שני עדי מסירה שהעד (ז) חתום
מקום הוא לו דהאי דקאמר
אחד בכתב ועד אחד על פה א"ל רב
אמר אביי לא נצרכא. למיתני עד
הוא כעד מסירה דמוכיח שמסרו לו
ליה לעשות פשוט לאו
אשי לאמימר והא דאביי מאי א"ל לא
משום דוקא קאמר ליה
ט)
מוסף רש"י
מלוה שהוא לא היה חותם אלא בצווי
אחד בפשוט פסול אלא היכא דקמסייע
אלא הכי קאמר ליה עביד
שמיע לי כלומר לא
סבירא לי אלא קשיא
ליה עד אחד בעל פה ואתא מתני'
של לוה והעד שבעל פה מעיד שמסרו
ותנא קמא לית ליה מנהג
ד
ליה פשוט קסבר משום
מדינה. ומאן פליג עליה
מתניתין
דלית ליה טירחא ואם
לאשמועינן דלא סמכינן אשטרא
לוה למלוה הלכך כשר אף על פי
בהאי, ומשני ודאי פלוגתא
עבד ליה מקושר הכי
לטרוף מלקוחות דשני עדים הכתובים בשטר הוא דמפקי ליה לקלא
שלא חתם עליו אלא עד אחד שהרי על מסירתו יש שני עדים וקי"ל
אחריתא היא, ומיהו באתרא
נמי דניחא ליה הואיל
דנהיגי כו' (קדושין מט.).
והיינו נמי מנהג המדינה:
ואינו אלא כמלוה על פה וטרפה מבני חרי כדין המלוה את חבירו
כר"א אבל שניהם בכתב יחידין פסולין לכ"ע שאין על כל שטר ושטר
עביד לי פשוט. שליחות
אם הטעה לשבח הרי זו
בעדים בלא שטר וגם הלוה יכול לומר פרעתי ולא יכול המלוה
אלא עד אחד וסברא הוא דלא אשכחן בשום מקום שטר בעד אחד לבד
קלה, ואזל עבד ליה
מקודשת. המקדש ואמר
מקושר. שליחות כבדה (שם).
לה על מנת שאני לוי
לטעון ללוה היה לך לקרוע שטר שבידי מכיון שלא נעשה כתיקון
שיועיל והכי משמע נמי מדחשיב עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה
ומר סבר. רשב"ג מראה
ונמצא כהן על מנת שאני
חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשואלו למלוה: אמימר אכשר
בזה אחר זה ואי הוי כששניהם מעידין על ראיית המלוה או על שמיעת
מקום הוא לו. דאמר
עני וקבלה עליה ונמצא
בעד אחד בכתב. וכתב ידו מקויים ממקום אחר בעדים ועד
די לך בפשוט, וכי עביד
הודאה אמאי קרי להו זה אחר זה והלא יכולין להיות כאחד כגון
עשיר היינו טעות לשבח
מקושר הואיל ומנהג מדינה
הרי מקודשת היא משום
אחד נמי בעל פה מסהיד על אותה מלוה. ונראה בעיני דלגמרי
שכתב בשטר בפני פלוני אני החתום ובפני פלוני לוה פלוני מפלוני
אף במקושר כשר, ותנאי
דמראה מקום הוא לה דכיון
מכשיר אפילו לטרוף מלקוחות כאילו נחתמו שני עדים דעד אחד
מנה ושבע"פ מעיד בפני פלוני ובפני פלוני החתום לוה פלוני מפלוני
קמאי פליגי עליה ואמרי
דנתרצתה להתקדש לו בכל
ה
קפידא הוא ודווקא אמר ליה
דהו כל שכן דנתרצתה
בשטר ועד אחד בעל פה מפקי ליה לקלא ונראים הדברים כן דסתם
ולפי מה שפירש' דעד אחד שבעל פה היינו שמעיד על מסירת
. האשה
לעשותו פשוט (שם)
לשבח: וקבלו במקום אחר
מכשיר לגמרי משמע: אי הכי קשיא מתניתין. דפרכינן פשיטא:
שטר שחתום בו העד אתי שפיר הא דבעי לקמן סתמא בעד אחד
שאמרה כו' מראה מקום
פסול. משום דלא שויא
היא לו. שם תמצאנו, ולת"ק
שליח לקבלה אלא בההוא
בכתב ועד אחד בעל פה אי מצטרפי דמשמע סתמא בלא פי' שלא
ומשני
הוי קפידא אי אפשי שתקבלנו
מקום פלוני דקפידא הוא
ראו שניהם כאחד שההלואה והמסירה לא היו כאחד שלא היה יכול למצוא ששניהם מעידין על ההלואה אלא כענין זה שאם מעידין כל אחד
אלא שם ואין זה שלוחה
דבההוא אתרא לא איכפת
❖
במקום אחר (שם).
לה אם תתזל דידעי דהיא
על ראיית המלוה ושמיעת ההודאה אין השטר מועיל כלל והוי לגמרי כמאן דליתיה כיון שאין עד מעיד על מסירתו כדפרישית ומיהו קצת
גרושה ובדוכתא אחריתא
קשה כי נראה שהעד החתום חשוב כעד בשעת מסירה שעל ידו ידוע לנו שמסר לוה למלוה כ)ועי"ל דהאי דלא משכחי' צירוף בעד אחד
לא ניחא לה להתבזות
בכתב ועד אחד בעל פה לת"ק דרבי יהושע בן קרחה היינו משום שבשניהם מעידין ראיית המלוה או שמיעת ההודאה אין מוכיח בשטר
לפני בית דין. ור' אליעזר
מוסף תוספות
(ח)
דמכשיר סבר דמראה מקום
שראו או שמעו כאחד שראיית העד בעל פה היתה בשעת ראיה או בשעת שמיעה אבל ראיית העד שבשטר חשבינן לה כאילו היתה בשעת
א. דכי עבדיה בעל שליח
היא לו דכסבורה היא
מסירה לפי שהרבה פעמים היתה בלא ראות המלוה כלל כדתנן (לקמן דף קסז:) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומוקי לה אביי (ב"מ יג.)
לכתוב על מנהג המדינה
שימצאנו לבעלה באותו
הוא דשויה. רש"י קידושין
מקום להכי אמרה ליה
כמאן דאמר אפילו בשטרי ל)[דלאו] אקנייתא דעדיו בחיתומיו זכין לו ו הלכך אע"פ שאינו מוכיח (ט) השטר שלא ראה המלוה לא חשבינן ראייתו
מט. ב. [ד]מ"מ תרווייהו
במקום פלוני ואם מצאו
כאחד שאין חשוב עד בראיה זו מאחר שאין ראייתו ידוע לנו ע"י השטר אלא עיקר עדותו אינה אלא (י) לבדה שזה השטר מסר לוה למלוה
מסהדי דמנה קא רשי ביה.
במקום אחר הכי נמי
רש"י סנהדרין ל. ג. [ב]זה
דניחא לה: הואיל ובעלמא
להכי לא חשבינן עדותו כראיית המלוה אפילו אם ראה אותו ובירושלמי (פרק ב דכתובות) גרסינן [זעירא בעי] עד אחד בכתב ועד בעל
אומר בפני הלוהו מנה וזה
כשר. דכל גט פשוט
פה מהו [שיצטרפו ועד אחד בכתב כלום הוא לכך] צריכא כשהיו שנים מצו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצו לקיים כתב ידו של שני :
ז
אומר בפני הלוהו מנה, זה
בשני עדים כשר: הכא נמי.
לא ראה של זה, נמצא שאין
במקושר בשני עדים כשר
מה
כאן עדות שלם במנה אחת.
קמ"ל דפסול. פשוט דבעד
שם. ד. [דאי לאו הכי] דילמא מנה דאודי ליה קמי האי לאו היינו מנה דאודי ליה קמא האי. רש"י סנהדרין ל: ה. ולאביי אחד פסול למה לי במתני' למיתני. ועד אחד על פה אפי' הכי פסול למיטרף ביה לקוחות דכמלוה על פה דמי: אמימר מכשר
איכא למימר דאשמועינן דעד אחד מעיד שנמסר בפניו אינו מועיל וכ"ש שני עדים בשני כתבים דאינו מועיל דעל כל כתב
ליכא אלא חד סהדא. שיטה מקובצת בשם הרא"ש. ו. תדע לדר' אלעזר (דס"ל בגיטין דעידי מסירה כרתי) שטר הבא לפנינו
א) נראה דצ"ל מנהג המדינה בתמיה והא מדקתני וכו' אלמא דגם ת"ק ס"ל דבכל מקום וכו'.
ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפניהם, אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומין עליו גם נמסר
בפניהם. רבינו יונה. ובתוס' בהמשך נתקשה בזה. ז. וכל חד מינייהו נמסר באפי חד סהדא. רבינו יונה. דודאי עד אחד בשטר אינו כלום לחייב שבועה ולא לשום ממון ולא להצטרף, דמפי כתבם הוא. ריטב"א. אבל שטר שחותמין עליו שני עדים במצות
המוכר והלוה גלי ביה קרא דכשר, דכתיב ואקח את ספק המקנה. רבינו יונה. ח. דאטו עד אחד בכתב ועד אחד על פה מי לא אפשר דתרוייהו חזו בחד זימנא. רשב"א. ט. וטפי עדיף למימר אליבא דת"ק דר' נתן לא תיבעי לך, דהא אמר עד שיעידו
שניהם כאחד, והאי כיון דחתם הו"ל כמי שהעיד באותה שעה והאי דעל פה השתא הוא דמסהיד. חידושי הר"ן. י. מיום שחתמוהו זכין לו השעבוד ואפי' לא הלוה המעות עד תשרי. רש"י ב"מ יג. יא. דמדאורייתא שטר גמור הוא הילכך לא קרינן בזה
העד שנתקיים כתב ידו דליהוי מפי כתבו. ריטב"א. ועיין רמב"ן. וגמ' דידן פליגא על הירושלמי בסברא זו, כיון דקאמר עד אחד בכתב סתם, משמע שאין חתום בו אלא עד אחד, דאילו איירי כשחותמין בו שנים ולא מצאו לקיים אלא עד אחד א"כ הו"ל
לפרושי כמו שביאר אותו בירושלמי, ועוד לישנא דמתניתן דקתני פשוט שכתבו בו עד אחד משמע שאין כתוב בו אלא עד אחד, ומוקי לה אביי בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה. רבינו יונה.