יח:
לא
יחפור פרק
שני בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לגלוגי
חרדל. פי' הקונטרס פרחים ובערוך פירש גרעין
ואי לא סמיך. איניש היזק למיצר חבירו אפילו בשאין שם דבר הניזוק
ח א ב מיי' פ"י מהל'
ב)
א) לקמן כה:, ב) שייך לע"א,
ג) צ"ל מעט זמן. חת"ס,
שכנים הל' ה סמג עשין
ותרוייהו אין נראה לר"י דהא קאמרי רבנן דבורים
אית ליה לר' יוסי דאלו שניהן מזיקין הן היכי משכחת ליה דליסמוך חד
❖
ד) צ"ל גם. רש"ש, ה) מזיק,
פב טוש"ע ח"מ סי' קנה
❖
מינייהו ברישא הרי חבירו מעכב עליו: בלוקח. אחר שעשה זה משרה
לחרדל לא מזקי אי בבינתא כו' אי בטרפא כו' משמע דלא פירש רבי
סעיף לא:
יוסי בדבריו מה הן מזיקין ולכך היו מסתפקין אי בבינתא כו' ונראה
בתוך שדהו או זרע שם חרדל מכר מחצה שדהו לאחר והלוקח זרע שם
הגהות הב"ח
ירק או העמיד דבורים: אמאי
לר"י דלגלוגי הם ענפים והשתא לא
רבינו גרשום
משכחת לה אמר רב מרחיק. הרי ברשות עשה: ועוד
(א) תוס' ד"ה ואי לא וכו'
פירש רבי יוסי מה הם מזיקות לכך
ואי דלא סמיך היכי
להרחיק את עצמו כל
ומזיק להו. למ"ה: ולא
מאי טעמא דרבי יוסי. דלא פליג
אמרו ליה רבנן אי בבינתא כו' וא"ת
פפא בלוקח אי בלוקח מאי טעמא דרבנן
הרחקות: (ב) בא"ד
כרתי אצל בצלים. משום
מכל מקום הרי הן מזיקין לחרדל
אלא בחרדל וטעמא משום דתרוייהו
דבברייתא:
לאקשויי
דמכחשי כרישין לבצלים
ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה
(ג) אחר ד"ה ואי לא צ"ל
וכן לחרדל מתוך דאכלי
שיאכלו הפרחים ויש לומר שהפרחים
מזיקין הן וליפלוג נמי במשרה
וירקא נמי אמר רבינא קא סברי רבנן על
ד"ה וסבר ואח"כ ד"ה מכלל
דבורים לחרדל: דאכלי
על המזיק להרחיק את עצמו.
וירק:
אינן כ"א מעטג) וביום או יומים שיעמדו
וכו' וג' דבורים אלו הד"א
לגלוגי. כלומר ענפי
אין יכולין להזיק : ואי לא סמיך
המזיק להרחיק את עצמו מכלל דר' יוסי סבר
ואח"כ צ"ל ד"ה לגלוגי:
חרדלי: ואי לא סמיך. היכי
ואף על פי שמתחלה עשה ברשות:
א
(ד) בא"ד אי סמיך פליגי
משכחת לה דיכולין אלו
על הניזק להרחיק את עצמו אי על הניזק אפי' אי בבינתא. גרעין הזרע:
היכי משכחת לה. פר"י בשלמא לאביי
כדמסקינן וכו': (ה) בא"ד
לטעון הכי זה כנגד זה אנא
❖
משרה וירקא נמי אלא לעולם ר' יוסי נמי על
שיחלקו בזה דלרבנן כצ"ל:
סמיכנא ואת הרחק והלא
דאמר סמיך אתי שפיר דמיירי שסמך
לא
אין סומכין אפי' כי ליכא
המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן תינח משרה וירקא דהני
בעל דבורים תחילה ואע"ג דהשתא
עדיין היזקא לחבריה אלא
קס"ד דדבורים נמי מזקי לחרדל
מדיכולין לטעון הכי ש"מ
מוסף תוספות
מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן
דסמיך. לא לעולם בעלמא
לכ"ע מכל מקום סברי רבנן דעל
דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בבינתא לא משכחא ליה אי בטרפא הדר
א. דטרפא בכל שעה
לא סמיך והכא מאי טעמא
המזיק שני דהיינו בעל חרדל להרחיק
שהוא פורה הוא נלקט,
סמיך בלוקח שלקח מן
פארי וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והתנן רבי יוסי אומר אע"פ
א)
ואע"פ שאוכלין ממנו מעט
אחד מקום חרדל ושני לקח
את כל ההרחקה כמו גבי בור
(א)
בין פריה ללקיטה, דבר
שאר מקום השדה והכניס
שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלא
דאם סמך הראשון על המיצר השני
מועט הוא ואין זה נזק של
שם דבורים ומש"ה לא מצי
לעולם ר' יוסי על הניזק ס"ל ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק
כלום. רשב"א. ב. [ו]כגון
מעכבי זה לזה לטעמיה
א
מרחיק כל ששה טפחים ורבי יוסי
שבא עכשיו לסמוך ולזרוע
דר' יוסי דבעל חרדל
להרחיק את עצמו ואפי' משרה וירקא לא בעי רחוקי אלא לדידכו דאמריתו
סבר כיון דדבורים מזקי חרדל ועשה
ב
החרדל ולא שנעשההחרדל
טעין אנא לא מרחקנא
❖
כבר. שם.
דאתינא מכח דמוכר הסמך
על המזיק תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל
קצת שלא כהוגן שסמך על המיצר
ברשות בתוך שלו. אבל
שזה עתיד לסוף לזרוע חרדל אע"פ
ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בבינתא
את הרחק את דבורך דמזקי
לא רבינו גרשום (המשך)
שבדין אינו יכול למונעו שלא יסמוך
לחרדלאי. ובעל דבורים
טעין את מזקת לי טפי
מ"מ קצת שלא כהוגן עושה וגםד) בעל
מדאנא מזיקנא לך: אי
כלומר אם תאמר שאוכלין
חרדל יכול לסמוך ולא דמי לבור דהתם משום דמרפי ליה לארעיה ומזיק השני בידים לכותל בורו של ראשון לכך על השני להרחיק כל
הכי כדתרצת בלוקח מאי
העלין של חרדל מאי
טעמא דפליגי רבנן עליה
איכפת ליה הדר פארי.
ההרחקה אבל הכא לא אלא לרבא דאמר לא סמיך היכי משכחת לה דבעל החרדל ירחיק כל ההרחקה לרבנן ולרבי יוסי לא ירחיק כלל
דר' יוסי דמחייבי להרחיק
חוזר וגדל ולהכי סבירא
דכיון דתרוייהו מזקי אהדדי על כל אחד ואחד להרחיק חצי ההרחקה ואפילו סמך בעל דבורים תחלה יש לו לסלקם הואיל ושלא כדין
החרדל הואיל ולוקח הוא
להו גבי חרדל ודבורין
וברשות סמך. ועוד קושיא
כגון משרה וירק: וזה
סמכם אמר רב פפא בלוקח שזרע חרדל ומכר חצי שדהו והלוקח העמיד דבורים וסברי רבנן כדמסיק דדבורים לא מזקי לחרדל ועל
אחריתי כיון דאוקמת לה
נוטע בתוך שלו. אע"ג
המזיק להרחיק את עצמו אף על פי שסמך בהיתר אע"ג דגבי אילן כשסמכו בהיתר אמרי דלא יקוץ הני מילי אילן שעשוי לעמוד שנים
בלוקח מאי טעמא מתיר
דמזיק לבור של חבירו דאי
ר' יוסי בחרדל לחודיה
בעי בעל הבור דהוי ניזק
רבות ואיכא הפסד מרובה אבל משרה כרישין וחרדל לא דהכי נמי אמרינן גבי אילן אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אע"ג דסמך
ומודה לרבנן במשרה
להרחיק ירחיק דהאי לא
אילנו באיסור ובשאר דברים הנסמכים באיסור אינו נראה שיתנו דמים אלא טעמא דלהפסד מרובה חששו ורבי יוסי סבר דדבורים
וירק ליפלוג נמי עלייהו
יניח שלא יטע בתוך שלו
במשרה וירק דלא צריך
אע"ג דמזיק ליה אלמא
מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה כיון דבעל חרדל לא עשה כלל שלא כהוגן ומשום הכי נמי לא בעי לאוקמי כשסמך
להרחיק הואיל דלוקח
דסבר ר' יוסי דעל הניזק
בעל דבורים תחלה ובלוקח ולא היה צריך לדחוק ולומר דלרבנן על המזיק להרחיק אע"פ שעשה בהיתר מה שאינו גבי אילן ובור
הוא וברשות סמך המוכר
רמי להרחיק את עצמו:
וגם לא יצטרך לומר דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל ופליגי ארבי יוסי דא"כ כיון דבעל דבורים סמך בהיתר ולא עשה שלא כהוגן לא
המשרה והירק והשומין.
אלא לעולם ר' יוסי ודאי
לעולם בלוקח ומאי דאמרת
[ס"ל] על הניזק להרחיק
היה מתיר רבי יוסי לבעל חרדל לסמוך ואם תאמר נוקי פלוגתייהו בלא לוקח דלרבנן דדבורים לא מזקי לחרדל צריך בעל חרדל להסיר
מאי טעמא דרבנן דאמרי
וכי תימא א"כ מאי טעמא
ולהרחיק כל ההרחקה אע"פ שסמך תחלה ולרבי יוסי כיון דתרוייהו מזקי אהדדי אין לבעל החרדל להרחיק כל ההרחקה אלא החצי
מרחיקין חרדל ולא סמיך
דמודה לרבנן במשרה וירק
משום דסבירא להו דעל
דמסברי דעל המזיק רמי
וי"ל דמתיר בחרדל משמע דמתיר לגמרי לסמוך אי הכי מאי טעמא דרבנן כיון דבהיתר נסמכו משרה וכרישין למה צריך להרחיקן
המזיק רמי להרחיק עצמו
לא תימא דמודה להו
כשבאו ירק ובצלים וכ"ש חרדל למה ירחיקוהו כשבאו דבורים כיון שגם הם מזקי דס"ד דדבורים נמי מזקי לחרדל לכ"ע ועוד מ"ט דרבי
שלא יזיק אע"ג דברשות
אלא לדבריהן דרבנן קאמר
סמך דמתוך ששורין פיהם
לדידי אפי' משרה וירק נמי
יוסי דלא פליג אלא בחרדל משום דדבורים נמי מזקי לחרדל אפילו משרה וירק כיון שנעשה המשרה בהיתר לא יצטרך להרחיקה כמו
מחריפות החרדל חוזרות
לא צריך להרחיק משום
גבי אילן ובור ומשני רבינא לעולם בלוקח וקא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו אע"פ שעשה בהיתר ולהכי על בעל החרדל
ואוכלות את דובשן.
דסבירא לי דעל הניזק
ומקשי' מכלל דר' יוסי
להרחיק אלא לדידכו וכו':
להרחיק שהוא ה) הזיק ופריך כיון דשמעינן ממילתא דרבינא שהדבורים אינם מזיקים לחרדל דלכך נתנו רבנן הרחקה על בעל החרדל
דפליג עלייהו סבר על
מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק עצמו מדשרי סמיכת חרדל אע"פ שהוא מזיק ולא ניזק א"כ אפילו משרה וירק נמי וה"ה דה"מ
הניזק להרחיק דיכול לומר
לאקשויי דברייתא בהדיא משמע שהדבורים מזקי נמי לחרדל דקתני ואוכלות לגלוגי חרדלי אלא ניחא ליה למינקט קושיא דאפי' משרה
מזיק לניזק הרחק עצמך
(ב)
ממני שלא תזוק ולהכי
מכלל
דסבר רבי יוסי על הניזק להרחיק וכו'. צ"ל לפירוש זה דזה המקשה אינו אותו
וירק נמי משום דהתחיל כבר להקשותה (ג):
מתיר בחרדל ודבורים א"כ
שהקשה בתחלה ואי לא סמיך היכי משכחת לה דהא לדידיה הוה ניחא ליה לאביי דאמר סמיך ולא הוה קשה ליה מידי וסבר רבי יוסי
מאי שנא ממשרה וירק
דלא פליג על רבנן כי היכי
על הניזק כו' וצ"ל שהמקשה הראשון הוה ידע שפיר המסקנא דדבורים לחרדל לא מזקי לרבנן אבל המקשה הזה לא ידע להכי
דפליג בחרדל. אלא ודאי
פריך מכלל דסבר רבי יוסי כו' והקשה כיון דלרבנן חשיב בעל דבורים ניזק ולא מזיק שמצריכין לבעל חרדל להרחיק אף על גב שהם
מסתברא ר' יוסי סבר דעל
המזיק רמי להרחיק דלא
מזיקין לחרדל מכל מקום כיון דסמך בהיתר לא חשיב מזיק ועל בעל חרדל להרחיק א"כ גם לרבי יוסי חשיב ניזק ואפ"ה מותר לסמוך
סמיך כרבנן וכי תימא א"כ
לבעל החרדל א"כ סבר דעל הניזק להרחיק את עצמו אי הכי אפילו משרה וירק נמי כן דאין סברא דלרבי יוסי חשיב בעל דבורים
מאי טעמא דר' יוסי דמתיר
גבי חרדל לחודיה לסמוך
מזיק אע"פ שסמך בהיתר משום שעשה קצת שלא כהוגן ולרבנן לית להו האי סברא דאין סברא כלל דלפלוגינהו בהכי ומשני לעולם
ופליג עלייהו אמשרה וירק
רבי יוסי על המזיק ס"ל וחשיב בעל דבורים מזיק אע"ג שסמך בהיתר כיון שעשה קצת שלא כהוגן בסמיכתו ורבנן נמי הוו מודו ליה
משום דהכי קאמר להו
בהך סברא אי הוו סברי דדבורים מזקי לחרדל אלא דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ולכך מרחיק בעל החרדל וכמסקנא זו יש לפרש
ר' יוסי לרבנן בשלמא
להנך תרתי במשרה ושומין
תחלת הסוגיא לדברי המקשה דפריך ואי לא סמיך היכי משכחת לה דבשלמא אי סמיך (ד) כדמסקינן השתא ולא כמו שפי' לפ"ה שיחלקו
מודינא לכו דעל המזיק
דלרבנן הוו דבורים כמו ירק כיון שנסמכו בהיתר אע"ג שגם הם מזיקין לחרדל כשיבא ור' יוסי מתיר לסמוך החרדל מפני שבעל
להרחיק משום דהן מזיקין
(ה)
הדבורים עשה קצת שלא כהוגן: (לעיל) וסבר ר' יוסי על המזיק כו'. לקמן על מקומה הוה ליה לאקשויי אלא משום דאיצטריך
את הירק ואת הבצלים והם
לא מזקי למשרה ושומין
ליה לפרש הכא דסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו אסקוה לכולה מילתא הכא ובלוקח דהכא אי אפשר לפרשו כפירוש
אבל גבי חרדל ודבורים
דזה מזיק זה וזה מזיק זה
רבינו חננאל דפי' באדם שלוקח משרה וטוענין ללוקח דא"כ למה ירחיק המשרה כשיבא שם ירק כיון שטוענין לו שהמוכר קנה סמיכה
פליגנא עלייכו דלא צריך
זו אלא צריך לפרש בלוקח כמו שפירש בקונטרס או כר"י בר' מרדכי כך פי' ר"י כל הסוגיא לפי שיטת רש"י וקשה לו מה הוצרך לחלק
חד מינייהו להרחיק טפי
מחבריה ואמרי ליה רבנן
בדוחק בין לוקח דאילן ללוקח דמשרה ועוד דלמה המתין להביא משנה זו דמשרה וירק באחרונה המוקדמין במשנתנו ועוד דקתני בתוספתא
לר' יוסי ל"ש בין חרדל
(פ"א) רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך כך אני עושה בתוך שלי משמע דבעל דבורים סמך תחלה ומפרש רבינו
ב
למשרה וירק דכולן מזיקין
ולא ניזוקין דחרדל מזיק
תם ורבינו חננאל דהכי גרסינן אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו והשתא הדר ביה מכל שינויי דלעיל דודאי
לדבורים מתוך חריפות
בכולהו מודה רבא דכי ליכא כותל או ירק דסמיך משום דקא סברי רבנן דדוקא על המזיק להרחיק את עצמו דהיינו כי איכא דבר
החרדל דאכלי דבורים
הניזוק אבל כי ליכא דבר הניזוק לא מקרי הסומך מזיק ולא אסר רבא לסמוך אפי' לרבנן אלא דוקא בור משום טעמא דכל מרא ומרא דקא
מכחשו הדבש אבל דבורים
לא מזקי לחרדל אמאי
מחית מרפית לארעאי ולהכי חשוב הסומך מזיק אפילו כי ליכא בור וכיון דלרבנן נמי סמיך אתי שפיר פלוגתייהו כדפרישית לעיל אליבא
אמרת אי משום בינתא
דאביי ולכך הדר ביה ולא מוקי בלוקח וכגון שסמך בעל דבורים תחלה משום דא"כ לא היה מתיר ר"י לסמוך לבעל החרדל כיון דבעל
(בעתא בצתא) גרעינין
דחרדל ליכא למיחש דאכלי
הדבורים לא עשה כלל שלא כהוגן ודוקא בדסמיך בלא לוקח שעשה קצת שלא כהוגן בעל הדבורים מתיר רבי יוסי לבעל החרדל לסמוך
ליה דבורים דכיון דהן
כדפרישית לעיל ולפי זה אתי שפיר דלמסקנא זו לא נצטרך לחלק בין לוקח האילן ללוקח משרה ולהכי המתין נמי כדי להביא מתניתין
דקין מאד לא משכחי
להו דבורים ואי בטרפא
דמשרה משום דמינה צריך לחזור מכל שינויי דלעיל ואתי נמי שפיר דמיירי שסמך
נמי בעל דבורים תחלה כמו שמוכח בתוספתא:
ה"ג