גט
פשוט פרק עשירי בבא בתרא
קסח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כיון
דדק דק. וא"ת היכא דאמר מתחלה
כיון שהגיד. נפקא לן במסכת שבועות (דף לב.) מאם לא יגיד [ויקרא ה]:
לאו איהי היא אמר
עא א מיי' פ"ג מהל' עדות
א) [כתובות יח: סנהדרין מד:
מכות ג.], ב) [בחולין נט: פירש"י
הלכה ה סמג עשין קט
צורבא מרבנן. כגון רב ירמיה בר אבא לאו דרכיה למידק ולהכיר
שיכול (ג) להחזיר כ"ש כשאומר מתחלה זאת היא דנאמן אע"פ
איברא אמת ע"ש אבל בערוך
טוש"ע ח"מ סי' כט סעיף א:
בנשים כל כך והגדה קמייתא שאמר דלאו איהי היא לאו כלום היא
שאין דרכו להסתכל בהן תריץ ה"ק כיון דדק דק ואם רוצה לחזור אינו
עב ב טוש"ע אה"ע סי' קי
איתא אברא וכתב המוסף מלה
אמר
זו מלשון ברי], ג) [פי' פשיטא
סעיף א בהג"ה:
חוזר ומגיד: (ד) רב נחמן אמר רבה בר אבוה. גרסינן אין הלכה
ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך
עג ג עי' בהשגות הראב"ד
דהלוה נותן שכר], ד) ב"מ דף כ.
דכיון דאמר השתא דקדקתי יפה
ולא גרסינן הלכה והכי משמע בפרק
ע"ש, ה) לעיל [יב: וש"נ] נט.,
בפכ"א מהל' איסורי ביאה
ו) [ב"ק פה. וש"נ], ז) נדרים
סמכינן עליה ומהימנינן ליה: אע"ג.
ארבעה נדרים (נדרים דף כז.) ההוא
הלכה ג [וברב אלפס יבמות
כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא
א)א
ב
כז: ב"מ קיז:, ח) [צ"ל אתן
פ"ד דף טז.]:
דאמור רבנן צורבא מרבנן לאו
דאזיל ואתפיס זכוותיה בב"ד אמר אי
מרבנן לאו אורחיה למידק ההוא תברא דהוה
עד ד מיי' פכ"ד מהל' מלוה
וכ"א ברי"ף ורא"ש וע"ע בנדרים
אורחיה למידק כגון רב ירמיה שטען
לא אתינא עד ל' יומי ליבטלו זכותיה
ובב"מ], ט) [נדרים כז: ב"מ מח:
הלכה ב ופ"ב מהל'
חתים עליה רב ירמיה בר אבא אמרה ליה לאו
סו. לקמן קעג:], י) [נדרים כז:],
גירושין הלכה ד סמג עשין צד
תחלה שלא הכירה אפי' הכי כיון
ולא אתא אמר רב הונא בטילן זכותיה
כ) [עי' תוס' כתובות כ: ד"ה
אנא הואי אמר לה ב) איברא אנת הות אמר
וסי' נ טוש"ע אה"ע סי' קכ
דאמר דקדקתי יפה עתה ומכירה
ופריך מרב נחמן דאמר אין הלכה
סעיף א:
ורבי יוחנן וכו' ותוס' כתובות נה.
אביי אע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק
עה ה (מיי' פכ"ד מהל' מלוה
ד"ה כתובו ותוס' לקמן קע: ד"ה
סמכינן עליה כדאמרי' גבי רב ירמיה
כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא ואמאי
אין הלכה], ל) [גירסת סהמ"ש
ולוה הלכה א) סמג עשין
כיון דדק דק אמר אביי ג האי צורבא מרבנן
שסמכינן על מה שאמר לבסוף דכיון
בטילן זכותיה וכן הגירסא כתובה
מעידין], מ) [וכותבין], נ) [צ"ל
צד טוש"ע ח"מ סי' רלח סעיף
❖
דאזיל לקדושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה
בפרק ד' נדרים],
ב:
דדק דק: נידבר. לנהוג: עם הארץ.
ברוב ספרים (ה) תימה דאמרי' באיזהו
עו ו מיי' שם ע"ש וסמג שם
שמסתכל ומכיר בנשים: ה"ג מאי
דלמא מחלפו לה מיניה: והבעל נותן
שכר
נשך (ב"מ דף סו. ושם) אברייתא
טוש"ע ח"מ סי' יג סעיף
טעמא דאמר קרא וכתב ונתן:
ב:
אמר רב נחמן אפי' בשעת מתן מעות
תורה אור השלם
וכו': מאי טעמא דאמר קרא 1 וכתב ונתן
עז ז ח מיי' פי"א מהל'
והאידנא דלא עבדינן הכי כו'. אלא
לא קנה על ההיא דהלוהו על שדהו
והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוהו
רבנן
1 כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ
מכירה הל' ה סמג עשין
ד
נהגו שהאשה נותנת שכר: דלא
וא"ל אם לא נתן לך כו' איתיביה
פב טוש"ע ח"מ סי' נה סעיף
(ו)
וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו
אאשה כי היכי דלא לשהייה: כותבין שטר
א וסי' רז סעיף יב:
כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב
נשהייה. בשביל השכר שאינו רוצה
רבא כו' [אומר אני] אסמכתא קניא
עח ט מיי' פכ"ג מהל' מלוה
ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וכו': ג)פשיטא
לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
❖
ליתן ותתעגן: איידי דתנא רישא כו'
ומניומי אומר אסמכתא לא קניא ופירש
ולוה הלכה יב ועי' בהשגות
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: דברים כד א
לא צריכא בעיסקא: כותבין שטר למוכר אף
ובמ"מ סמג עשין צד טוש"ע
לא גרסינן ושיבוש הוא. ויש מפרשים
רש"י ומניומי החזירני מדברי אבל
❖
ח"מ סי' מא סעיף א וס"ב:
על פי שאין לוקח וכו': פשיטא לא צריכא
דאשובר קאי ולמימרא דאיהי יהבה
הייתי רגיל לומר קניא כדמשמע מתני'
הגהות הב"ח
במוכר שדהו מפני רעתה: אין כותבין שטרי
השכר ולא הבעל ואיידי דתנא רישא
(ז) דפריכא ליה מינה ומאי קאמר
ה
(א) רשב"ם ד"ה מפני רעתה
רבינו גרשום (המשך)
בדידיה משום גט שהבעל נותן שכר
מניומי החזירני אדרבה רבה בר אבוה
אירוסין וכו': פשיטא לא צריכא דאפילו
וכו' יתן הוא שכר קמ"ל דלא
דהנאה דידיה הוא: (ב) ד"ה
תנא נמי בדידיה גבי שובר ולאו דוקא
רבו החזירו ועוד הקשה רבינו תם
יתן השכר קמ"ל דהלוקח נותן
צורבא מרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה:
מעמיד וכו' ומה היה כתוב
דכל קנייה זכות הוא: פשיטא.
ואין זה שיטת גמרא למיתניה בדידיה
דרב הונא אדרב הונא דהתם קאמר
בו: (ג) תוס' ד"ה כיון וכו'
אין כותבין שטר אריסות וקבלנות וכו':
דאין כותבין אלא מדעת
שיכול לחזור כ"ש: (ד) ד"ה
שיקרא משום רישא: עיסקא. מעות
אסמכתא קניא דבשעת מתן מעות
שניהן עד שיתרצו שניהן: לא
פשיטא לא צריכא בבורה: אין כותבין שטרי
ה"ג אמר רב נחמן אמר רבה
צריכא דאפילו צורבא מרבנן.
למחצית שכר: מפני רעתה. מום
קנה הכל והיכי פריך בריש נדרים (דף
נ)
בר אבהו אין הלכה וכו' ד'
ס"ד אמינא כותבין שלא
בירורין אלא מדעת שניהם וכו': ד) מאי שטרי
גדול שבה או רחוקה ממנו וסד"א יתן
כז:) מהא דאמר רב נחמן אסמכתא
נדרים גבי ההוא דאתפיס וכו'
מדעתה דכיון דצורבא מרבנן
בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא רב ירמיה
ואמר אי לא אתינא עד תלתין
הוא תתרצה בהנהו קדושין
הוא שכר (א) דהנאה דידיה הוא
לא קניא והא סבירא ליה קניא ומתרץ
יומין לבטלו כצ"ל: (ה) בא"ד
כשיגיע לידה קמ"ל דאפי'
בר אבא אמר זה בורר לו אחד וזה בורר
וכדכתיב הקונה אל ישמח והמוכר אל
ר"ת אפילו לא קניא אסמכתא בעלמא
ו
ותימה דאמרינן באיזהו נשך
הכי אין כותבין אלא מדעת
אמר כצ"ל ותיבת אברייתא
שניהן. והחתן נותן שכר:
לו אחד: ר"ש בן גמליאל אומר לשניהם
יתאבל (יחזקאל ז) וכדאמרי אינשי
התם באיזהו נשך (שם) קניא טפי
נמחק: (ו) בא"ד דהלוהו על
אין כותבין שטרי אריסות.
(בבא מציעא דף נא.) זבנת קנית זבין
משום דעשה לו טובה שהלוה לו וגומר
כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו: לימא
שדהו וא"ל אם אי אתה נותן
כגון שנתן פלוני לפלוני את
ה)
לי מכאן ועד שלש שנים
אוביד: אפי' צורבא מרבנן.
שדהו למחצה לשליש ולרביע.
בדעתו להקנותו יותר ועוד דתפיס
בכופין על מדת סדום קא מיפלגי דמר סבר
ה"ה שלי ה"ה שלו איתיביה
או שטר קבלנות שמקבל
החתן סד"א חמיו יתן כל השכר
מלוה ואין אני מבין בזה דבהא דרב
רבא כו' א"ל אני אומר
שדהו בכך וכך כורין לשנה
כופין ומר סבר אין כופין לא דכולי עלמא כופין
אסמכתא קניא: (ז) בא"ד מתני'
נחמן עשה לו כמו כן טובה ומיהו
שהרי משיא בתו לתלמיד חכם:
אלא מדעת שניהן והמקבל
(ח)
והכא היינו טעמא דר"ש בן גמליאל דאמר ליה
דפריך ליה מינה: (ח) בא"ד
נותן את השכר לכותב השטר
בבורה. שצריך להובירה שנה או
מה שנתן הטעם דתפיס אתי שפיר
דבהא דרב נחמן דהכא עשה
משום דאיהו משתכר: פשיטא.
לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותי דדמית
ו)
שנתים ואין ריוח עתה למקבל: הכא
דבהא דרב נחמן לא תפיס אלא שליש
לו כמו כן וכו' אלא שליש אבל
דמקבל נותן שכר דנהנה: לא
עלאי כי אריא ארבא: מתני' ז) מי שפרע
בדרב הונא דבבא מציעא תפיס
צריכא בבורה. בשדה שהיתה
תרגימו. בבבל: שטרי טענתא. שני
אלא בדרב הונא דבבא מציעא דתפיס
המלוה: (ט) בא"ד כל אחד
בורה מזמן גדול מהו דתימא
❖
מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם
סופרי הדיינין היו כותבין טענות אנשי
המלוה הקרקע במשכון ומהאי טעמא
ואחד אלא שתהיה האסמכתא:
ריוח דנותן הוא שמתקן שדהו
הרבה והוא יתן קמ"ל דלא:
הריב כדי שלא יהו טוענין וחוזרין
נמי אתי שפיר לרב נחמן דאמר אף
לא (נתתי) לך מכאן ועד יום פלוני תן לו
ח)
הכא. בבבל: תרגימו שטרי
וטוענין ועל פי אותן טענות פוסקין
לאחר מתן מעות קנה הכל וגם
שטרו הגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי
טענתא. שזה בורר אחד נאמן
מוסף תוספות
יהודה אומר לא יתן: גמ' במאי קמיפלגי
שמקבל טענותיהן וכותבן וזה
הדיינין את דינם: זה בורר לו. דיין
שהוצרך מניומי להחזירו אע"פ שהיה
ז
א. שבתחילת המשכנתא הוי
בורר לו אחד שמקבל טענותיו
אחד כו' והיו כותבין בשטר פלוני
יודע מילתיה דרבה בר אבוה ועוד י"ל
קצת כעין מקח וממכר שמקנה
וכותבן כדי שלא יתחלפו
ט)ר' יוסי סבר אסמכתא קניא ורבי יהודה סבר
בירר לו דיין פלוני ופלוני בירר לו את
לרב הונא שכל אסמכתא שאין דעת
לו כל הקרקע להשתעבד לו
טענותיהן ונותנין לכל אחד
אסמכתא לא קניא אמר רב נחמן אמר רבה
בתורת משכון. ב"מ סו. תוד"ה
טענותיו ואותן של חבירו
ח
י)
פלוני: לימא בכופין על מדת סדום
כל אחד ואחד (ט) שתהיה האסמכתא
ומניומי. ב. כיון שבאים
והולכין לב"ד: רב ירמיה בר
בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי כי אתו
קמיפלגי. מדת סדום כדתנן (אבות
ואין אומרים כלל אלא להסמיך חברו
לשעבד הלקוחות מכאן ואילך
אבא אמר. היינו שטרי בירורין
בשטר אחר בלא דעתו של
שכותבין שזה בירר לו דיין
לקמיה דרבי אמי אמר להו וכי מאחר שרבי
פ"ה מ"י) האומר שלי שלי שלך שלך
על דבריו אבל התם אין זה להסמיכו
❖
לוה. רבינו יונה.
פלוני וזה בירר לו דיין פלוני
יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה
זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת
על דבריו אלא לגמרי הלוהו על מנת
ולהכי כותבין שאם יתחייב
האחד שלא יוכל לומר אני לא
סדום. לימא ת"ק סבר שניהם נותנין
שתשקע בידו אם לא יפרעהו עד שלש
כרבי יוסי אני מה אעשה ואין הלכה כרבי
קבלתי עלי פלוני להיות ב"ד:
רבינו גרשום
יוסי: מתני' כ)טמי שנמחק שטר חובו ל) מעמיד
שכר ונותנין שטר אחד בין שניהם
שנים ומהאיטעמא נמי אתי שפירלרב
מ)
א
רשב"ג אומר לשניהן כותבין
נחמן: מעמיד עליו עדים. נראה
בימי בחרותה ומשו"ה אין
לזה בפני עצמו. טענותיו
ואם יאמר אחד מהם לא אתן השכר
עליו עדים ובא לפני בית דין ועושין לו קיום
אתה מכיר אותה: ובגר לה.
ולא טענותיו של חבירו והכי
כי אני חפץ שיהא לי שטר אחד לבדי
שמועיל לענין זה שעושין אותו מלוה
כמו בגרת שנתחלפה לה ימי
נמי לאידך שלא יתחלפו
איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני
ולך שטר אחר ויהיה שלי שלי ושלך
נעוריה ונכנסת בימי בגרות:
טענותיהם: דמר סבר. ת"ק:
בשטר בעדות דבשביל החתומים הבאים
ופלוני
כיון שהגיד. שלא היא ואיני
כופין על מדת סדום. שאם
שלך כופין אותו ועושין אחד כי מה
אחרי כן לא היה אלא מלוה ע"פ וקיום
מכירה: [אינו חוזר ומגיד].
אמר האחד איני רוצה ליתן
השטר עושין ב"ד ולא כפי' רשב"ם שהעדים עושין אותו: ובא לפני
שאמר מדת סדום היא ור"ש [ב"ג] סבר אין כופין: ומשנינן לא דכ"ע
אפ"ה במזכירין אותו ונזכר
אלא מחצית שכירות הסופר
חוזר ומגיד שצורבא מרבנן
לפי שיכולין כל טענותיו
ב"ד. ודוקא נקט ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא ב ולקמן נמי מיירי שמביא
כופין. וטעמא דר"ש משום דקסבר אין זו מדת סדום שהרי חסר הוא
לאו אורחיה למבדק להסתכל
להיכתב בשטר אחד ויתן בעל
הרבה בדבר אם יכתבו שטר אחד לשניהם דאמר לא ניחא לי דתיהוי
עדים על ההיא דמי שפרע קצת חובו בגמרא מקרעין את השטר כו':
באשה כדי שיכירה יפה ויכול
דיני חצי השכר וחבירו יאמר
לסמוך על אחרים שמכירין:
איני רוצה שיכתבו טענותי
זכותי בשטר אחד אצל זכותך: דדמית עלאי כאריא ארבא. כל שעה
ופלוני עם טענותיו אלא יכתבו לו
כיון דדק דק. ונאמן: דלמא
שתראה הכתב תבא עלי בעלילות טענותיך הכתובים בו ושם תראה טענותיי נבא לידי מריבה כי איש מריבות אתה: מתני' והשליש את
מחלפו לה מיניה. משום
טענותיו לבד בשטר אחר ויתן
שטרו. המלוה והלוה מסרוהו ביד שליש שהרי טורח היה להם לכתוב שובר וסמכו על השליש: גמ' אסמכתא. המבטיח לחבירו דבר על מנת
דצורבא מרבנן לאו אורחיה
הוא כל שכירות כתיבת שטרו
למידק ולא להסתכל משום
ואני אתן כל שכירות כתיבת
שיעשה דבר לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים הדבר כשיגיע זמן וכשיגיע הזמן יאנס ולא יוכל לקיים: לא קניא. ואינו נתפס בתנאו
צניעות אבל עם הארץ מסתכל
שטר טענותי אין שומעין לו
ודייק שאינו ביישן ולא מחלפו
דזה מדת סדום שלי שלי
ולא יפסיד בכך. ודיני אסמכתא מפורשין בב"מ בפ' איזהו נשך (דף סו:) ובפ' המקבל (שם קד:): כי אתו לקמיה דרבי אמי. דיני אסמכתא:
ליה שהוא מכירה יפה:
ושלך שלך אלא יכתבו לשניהן
וכי מאחר שפעם ראשונה ושניה. כלומר כמה פעמים לימדנו רבי יוחנן הלכה כר' יוסי אני מה אעשה והיאך אומר לא קניא: ופסיק
והאידנא דלא עבדינן הכי.
כל טענותם בשטר אחד או
גמרא ואין הלכה כר' יוסי. אף על פי שנימוקו עמו דאסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מיניה בבית דין חשוב ובדלא אניס כדאמר
דליתן בעל שכר משום דבעל
שטר בירור ב"ד ויתנו שניהן
מאחר שנכתב הגט אינו חושש
שכירות של שטר אחד בלבד:
במסכת נדרים (דף כז:): מתני' מי שנמחק שטר חובו. מעצמו שנטשטש או שנפלו עליו מים: מעמיד עליו עדים. היודעים מאימתי
אם מגיע לידה כל כך מהרה
ורשב"ג אומר אין כופין. אלא
נכתב ומה כתוב בו והם עושין לו קיום בפני בית דין וכותבין לו מה שהיה כתוב באותו השטר והזמן והמעות: נמחק שטרו.
(ב)
בשביל הכתובה שצריך לפרוע
להכי לשניהם כותבין לזה
לה הלכך שדיוהו רבנן שכר
טענותיו לעצמו ולזה לעצמו
שהיה כתוב ביום פלוני ופלוני ופלוני היו עדים שהיו חתומים בו
כל זה כותבין אלו המקיימין ואחר כך חותמין את שמותם בסוף:
הסופר על האשה דהיא תתן:
וכל אחד יתן שכר שטרו: לא
גמ' דכ"ע כופין והכא היינו טעמא
כי היכי דלא לשהייה. שתוציא
גיטה מיד הסופר כדי שלא ישהה לה פרעון כתובתה. והשובר לאשה והבעל נותן את השכר והאשה נותנת את השכר מיבעי ליה
דרשב"ג דא"ל לא ניחא לי שיהו זכיות טענותיך עם זכיות טענותי. בשטר אחד שאיני רוצה להשתתף עמך: דדמית עלי
כאריא ארבא. כארי אורב: פיס' והשליש את שטרו. שאמר למלוה תנהו ביד שליש ביד נאמן אם לא אשלים לך הפרעון
הואיל דאיהי מקבלת א) הפרעון מכתובתה. ומשני איידי דתנא רישא הבעל נותן תנא סיפא בעל נותן ולאו משום דוקא דודאי
האשה נותנת שכר: אע"פ שאין מלוה עמו. משום דזכות הוא למלוה וזכין לאדם שלא בפניו: שיהא לוה עמו. משום דשטר
עד יום פלוני תן לו שטרו ויגבה כדמעיקרא כל חובו וילך לאיבוד מה שכבר נתתי: ב) ואם לא נתתי אסמכתא הוא
חוב הוא לו ואין חבין לאדם אלא בפניו: והלוה נותן שכר לסופר. משום דריוח שלו הוא שהוא מקבל ונצרך הוא: פשיטא.
שסומך בדעתו שיכול לפורעו עד הזמן ועל כן מקנה לו. ר' יוסי סבר אסמכתא קניא: שר' יוחנן למדנו. במקומות אחרים:
אני מה אעשה. אפסוק כמו שלימדני. ואפ"ה אין הלכה כר' יוסי אלא אסמכתא לא קניא: פיס' מי שנמחק מקצת שטר
דלוה נותן שכר דריוח שלו הוא: לא צריכא דיהיב ליה בעסקא. שנותן לו ממון שיהא חצי הריוח שלו מהו דתימא הואיל
חובו. ומתירא שמא ימחק כולו: מעמיד עליו על השטר עדים. שיקראוהו וידעו מה כתוב בו ומי הן עדיו ויביא אותן
דמלוה נוטל חצי הריוח יתן שכר לסופר קמ"ל דלא אלא הלוה יתן השכירות הואיל ונהנה מממון שלוה: אע"פ שאין הלוקח
עמו. דזכות הוא לו שקונה: עד שיהא המוכר עמו. דחוב הוא לו: והלוקח נותן את השכר. בשביל שהוא זוכה שקונה: פשיטא.
לפני ב"ד שיעידו בפניהם מה שראו בשטר. והן ב"ד עושין לו קיום. שיכתבו לו על גבי אותו שטר מחוק. איש פלוני בן
דלוקח נותן שכר שהוא זוכה: לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה. שמס שלה גדול מהו דתימא זכות הוא לו שמוכר והוא
א) רבינו היה לו בכאן הגי' שהובא ברשב"ם ד"ה איידי. ב) אולי צ"ל ר"י סבר אסמכתא קניא. אם לא נתתי וכו'.