גט
פשוט פרק עשירי בבא
בתרא
קעד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מקמי
דלודעינהו ליתמי כו'. מיהר לפרוע ולא הודיעם אם
רבן
שמעון בן גמליאל אומר אם יש
נכסים ללוה. אחד ערב ואחד
קלב א מיי' פכ"ה מהל'
א) ב"ק סט. כתובות עז.
סנהדרין לא.: גיטין לח. עה.
מלוה ולוה הל' ה ועי'
קבלן לא יפרע אלא מן הלוה: במשנתנו. ולא בברייתא: חוץ
ירצו לפרוע לו כלום שאם היה מודיעם שמא היו
[ב"מ לח: בכורות כד.],
בהשגות ובמ"מ סמג עשין
מערב. משנה זו אלא יפרע מן הקבלן ואע"פ שיש נכסים ללוה
פורעין מיהו אם לא היו רוצים לפרוע נפרע מן הערב דהיינו אין
א
ב) [צ"ל אתן], ג) רש"ל,
צד טוש"ע ח"מ סי' קכט
ד) [בכורות מח.], ה) [לעיל
סעיף יז יח:
כרבנן: וצידן. במי שאחזו במסכת
גיטין [עד.]: וראיה אחרונה.
לו נכסים ללוה דודאי אם אין לו נכסים ט)(שאין) יכול הערב לדחותו
קלג ב ג מיי' שם פכ"ו הל'
קעג.], ו) [כתובות פו. ערכין
עד אחר שישכיר עצמו ויקנה נכסים
בסנהדרין בפ' זה בורר [לא.] שני משניות
כב.], ז) [נ"א דרבא], ח) [צ"ל
ג סמג שם טוש"ע
כל], ט) רש"ל מ"ז [ועי'
של ראיה זו כל זמן שמביא ראיה
מה לי אם ידחה אותו עד שיגדלו
ח"מ שם סעיף יט:
רבן שמעון בן גמליאל
אומר אם יש נכסים
(א)
❖
קלד ד ה מיי' שם הל' ו
רש"ש], י) שייך לע"ב,
כו' בראשונה הלכה כמותו באחרונה
היתומים מה לי אם ידחה אותו עד
ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהן אמר
ועיין בהשגות ובמ"מ
א)
שישכיר עצמו: ואם כתב בו
אין הלכה כמותו: כולן לשון ערבות
סמג שם טוש"ע ח"מ סי' קל
י)
רבה בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה
❖
סעיף ו:
הגהות הב"ח
התקבלתי. שכתב בעל חוב כן גובה
הן. דהא לשון הלואה קאמר הלווהו
רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב
הוא יהיה לוה ואני פורע אם לא יפרע
בשלמא לרב הונא משכחת לה בשחייב
(א) רשב"ם ד"ה וראיה
וצידון וראיה אחרונה אמר רב הונא הלוהו
וכו' של ראיה כל זמן כצ"ל
רבינו גרשום
לך: תן לו. מסור הממון בידו ואני
מודה דליכא למיחש לצררי אלא לרב
ותיבת זו נמחק: (ב) ד"ה בר
ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב
אפרענו לך אין כאן לשון הלואה אלא
פפא היכי משכחת לה וא"ת אי בשחייב
מתן וכו' ומשמע קבלנות:
חוץ מערב. הא דקאמר
(ג) ד"ה פריעת וכו' מי"ג
הלוהו ואני (נותן) כולן לשון ערבות הן תן
במתני' דבין כך ובין כך לא
שליחותיה דהאי דקאמר תן לו עביד
מודה אפי' לא כתב התקבלתי ויש לדחות
ב)
לאו כצ"ל ואות ד' נמחק:
יפרע מן הערב: צידן. במס'
מלוה: לשון ערבות ערבות. לא שנא
לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב
דכי לא כתב התקבלתי להכי לא גבי
(ד) ד"ה רב הונא כו' דכיון
גיטין מעשה בצידן באחד
דחייב מודה וכו' וכל הני
קאמר הלווהו ול"ש קאמר תן לו:
מיתומים דחיישי' שמא לא גבה המלוה
שאמר לאשתו הרי זה גיטך
תן לו ואני ב) (נותן) כולן לשון קבלנות הן
גביות היינו מקרקעי וכו'
על מנת שתביא אצטליתי
ורב חסדא אמר כולן לשון קבלנות
ממנו ומשני שאני התם דלהכי כתב
איבעיא להו הלוהו ואני קבלן תן לו ואני
דבזמן הזה כיון דליכא:
ואבד אצטליתו אינו גט:
הן. ואפי' תן לו ואני ערב אפי' הלווהו
ליה התקבלתי דליהוי כחיה אלים
(ה) תוס' ד"ה ואם וכו' דהוי
רשב"ג אמר נותן דמיה
ערב מאי אמר ר' יצחק לשון ערבות ערבות
כשטרא וקשיא: (ו) בא"ד
והרי הוא [גט] ולית הלכתא
ואני פורע הלווהו ואני חייב הלווהו
וליהוי כמלוה בשטר וכן גרס רבינו
למאן דפריך אדרבה כו'
כוותיה: וראיה אחרונה.
לשון קבלנות קבלנות רב חסדא אמר כולן
ואני נותן לך: בר מהלווהו ואני ערב.
חננאל משכחת לה בשחייב מודה
וכדפי' בקונטרס דאי לאו
במס' סנהדרין אמר רשב"ג
לשון קבלנות הן בר מהלוהו ואני ערב רבא
דאתפיס צררי לערב לא הוה
מה יעשה זה שלא היה
דכיון דנקט לשון הלואה ולשון ערבות
ומפרש כדפרישית דאלים משום דהוי
מקבל ליה בערבות הכא
יודע שיש לו עדים ומצא
❖
אמר כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני בשטרא וקשיא לן דבערכין פ' שום
אז מוציא מכלל קבלנות: ורבא אמר
א
(ה)
מיהא כצ"ל:
עדים ולא היה יודע שיש
לו ראיה והביא לו ראיה
נותן א"ל מר בר אמימר לרב אשי הכי
כולן לשון ערבות הן. אפילו הלווהו
היתומים (דף כב: ושם) מוכח דאיירי רב
כו': כולן לשון ערבות
ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני
הונא ורב פפא במלוה בשטר דפריך
אמר אבא תן לו ואני נותן אין למלוה על
הן. כיון שאמר לו בלשון
מוסף רש"י
חייב דמשמע אני אפרע בשבילו אם
התם שום היתומים ל' יום בשלמא לרב
הלואה: כולן לשון קבלנות
הלוה כלום ולא היא לא מיפטר לוה מיניה
ב
לא יפרע מן הערב. תחלה
הן. כיון שאמר לו בלשון
לא יפרע הוא: בר מתן לו ואני נותן
הונא מוקי לה בשחייב מודה אלא לרב
דמלוה ג עד שישא ויתן ביד ההוא דיינא
עד שיתבע את הלוה לדין
נתינה דנתינה היינו קבלנות
לך. וכ"ש תן לו ואני קבלן. וקיימא לן
פפא במאי מוקי לה אמר לך רב פפא
ויחייבוהו ב"ד ואם אין לו
כדאמרי' לעיל תנה אותו
דאחתיה למלוה לנכסי [דלוה] מקמי דלתבעיה
ג)
מה לשלם אז יפרע מן הערב
על ידי דהיינו קבלנות:
כרבא דהוא בתרא. ודוקא תן לו ואני
איבעית אימא בכתובת אשה משום
(לעיל קעג.). לא יתבע ערב
איבעיא להו הלוהו ואני
ללוה סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא אמר
נותן דשניהם לשון מתנה (ב) משמע
חינא אבל בבעל חוב בשטר לא מצי
תחלה. עד שיתבע מן הלוה
קבלן. וכן כי אמר ליה
רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אי
ולא יהא לו מה לפרוע
תן לו ואני ערב מאי
קבלנות שבאותו לשון שציוהו למסור
מוקי לה אלא מיירי ודאי אפילו בשטר
(בכורות מח.). פריעת בעל
מי אזלינן בתר תן לו
לאו רב חנין בריה דרב ייבא קסבר נכסיה
לזה קבל עליו לפרעו דמשמע כאילו
ועוד קשיא כיון דמוקי מילתיה במלוה
ד)
חוב מצוה. מצוה עליו
דהיינו קבלנות או בתר
לפרוע חובו ולאמת דבריו,
ואני ערב דהיינו ערבות:
דבר איניש אינון מערבין יתיה ותנן המלוה
קבל הוא עצמו מיד המלוה. בערבות
על פה א"כ אפילו בני מיעבד מצוה
ה)
דכתיב הן צדק, שיהא הן
אמר רב יצחק. תפוס לשון
לא יפרע מן הערב תחלה אלא מן
נינהו נמי אין לגבות מהן דטוענין
את חבירו ע"י
ערב לא יפרע מן הערב
שלך צדק ולאו שלך צדק
אחרון להיכא דאמר ליה
(כתובות פו. ע"פ ב"מ מט.).
לבסוף ואני ערב היינו
הלוה ובקבלנות מאיזה שירצה יפרע
ליורש שפרע שהאב היה נאמן לומר
וקי"ל לא יתבע ערב תחלה ההוא ערבא
ד
ויתמי לאו בני מעבד
לשון ערבות ולהיכא דאמר
כרבנן דמתניתין אבל אם נשא ונתן
פרעתי ואפילו גדולים נינהו פטורין
מצוה נינהו. דקטנים הן,
לבסוף ואני קבלן היינו
דיתמי דפרעיה
למלוה מקמי דלודעינהו
ביד אין למלוה על הלוה כלום: אינון
מהאי טעמא ועוד מאי משני דלהכי
אלא ימתין עד שיגדילו (ערכין
לשון קבלנות אע"ג דאמר
ליתמי א"ר פפא פריעת בע"ח מצוה ויתמי
כב.). אימר צררי אתפסיה.
מעיקרא הלויהו: בר מתן
ו)
ערבין ביה. כדכתיב (משלי כב) אם אין
כתב ליה התקבלתי דהוי כמלוה בשטר
אביהם נתן לבעל חובו מעות
לו. דהיינו תנה אותו על
לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה
לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך
מה יש לו לכתיבת המלוה להועיל לערב
או כסף וזהב במשכון בשעת
ידי ואני אשיבנו אליך היינו
מיתה ולא הספיק ליטול את
דרב יהושע אמר ה אימר צררי אתפסיה
קבלנות גמורה: ולא היא
וכתיב (דברים כד) יוציא אליך העבוט
לגבות מיתמי מאחר שהלוה לא כתב
❖
.
השטר מידו (שם)
לא מפטר לוה מיניה דמלוה
מאי
החוצה: וקיימא לן לא יתבע מן
כלום והיה נראה לפרש דאם כתב
עד שישא מיד המלוה ליתן
ללוה דהשתא לא קיבל
הערב תחלה. אין נכון להטריח את הערב חנם דלמא מפצי ליה לוה
בו התקבלתי גובה היינו אם כתב בשטר התקבלתי מן הערב שכך
הלוה מיד מלוה כלום להכי
מוסף תוספות
והוא הדין לנכסי דאינש למה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה
כתב הלוה גם לערב בתוך השטר ליפות כחו לדוחקו ולפטרו לשלם
אין לו עליו כלום אלא
א. עיין בראשונים, ולכאורה
הקבלן אפי' יש נכסים
חנם שמא יסלקנו לוה במעות ולא יצטרך לירד בנכסיו: ההוא ערבא
חובו למלוה אף אם לא יתבענו המלוה עדיין גובה בשלמא לרב הונא
משמע מתוס' דלא
ללוה: מאן היה לסלוקיה
דיתמי. אביהם לוה בחייו וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו
בריה דרב יהושע ניחא דאיהו חייש לצררי והכא ליכא למיחש
כהראשונים.
ההוא דיינא אלא רב חנן
פרע הערב תחלה מקמי דנתבעינהו ליתמי כלומר משלו פרע ולא
לצררי דכיון שכתב גם לערב התקבלתי ועשאו כמלוה לתבעו
בר אבא. דקסבר נכסוהי
דברנש אינון ערבין ליה ולא
משל יתומים שלא הספיק לתבעם ועתה חוזר עליהם ותובעם:
מעצמו אין רגיל להתפיס צררי למלוה אבל ברישא אינו גובה משום
היה לו ליפרע מן הנכסים
פריעת בע"ח מצוה. הערב עתה נעשה בע"ח ומלוה על פה הוא ומצוה
דחייש לצררי דלמא אתפסיה למלוה ואע"פ שיש ערב וזה אין לחוש
דהיינו הערב עד שיתבע
מן הלוה תחלה דשמא
לפרעו ואם יתומים פחותים מי"ג (ג) דלאו בני מיעבד מצוה נינהו
בכתב לו התקבלתי דלמא אתפסיה צררי לערב שאין רגילות
אילו תובע הוה היה פורעו
וכי גדלי לישתעי דינא בהדייהו כדאמר בחזקת הבתים (לעיל לג.) גבי
להתפיס ליה צררי כדאמרינן לקמן דבעובד כוכבים ליכא למיחש
ממקום אחר: ההוא ערבא
דיתמי. שהיה א' ערב של
עובדא ז) דרבה בר שרשום: רב הונא בריה דרב יהושע אמר. לעולם
לצררי אלמא אין מתפיס לערב דאם כן ניחוש שמא התפיס לערב
אביהן במלוה שעל פה ומת
יתמי בני מיעבד מצוה נינהו כדאמר בערכין בפרק שום היתומים
ואפילו למאן דפריך אדרבה כו' (ו) אי לאו דאתפיס צררי לערב לא
האב והיה הערב ליתומין
פורע החוב למלוה מנכסיו
(דף כב.) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא
הוה מקבל לערב כדפי' בקונטרס הכא מיהא לא מתפיס לא למלוה
של עצמו מקמי דלודעינהו
דלא גובה ערב מיתמי עד דגדלי וידעו לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא
ולא לערב אלא לרב פפא קשיא הא לאו בני מיעבד מצוה נינהו
ליתמי והיה רוצה הערב
למימר אימור צררי אתפסיה אביהם למלוה בחייו לפטור את הערב
שאני התם דלהכי כתב לו התקבלתי שיהא לו כח לגבות מן היתומים
לגבות מן היתומין מה
שפרע למלוה: רב פפא
והלכך ח) על מלוה על פה איכא למיחש דלמא פרעיה אבוהון בחייו ואע"ג
ושעבד אמר פריעת בעל חוב.
דקיי"ל לקמן בפירקין [קעו.] מלוה על פה גובה מן היורשין הני מילי כגון דשמתוהו ומית בשמתיה אי נמי כשחייב מודה. ופסקינן לקמן [ע"ב] הלכתא
למלוה במלוה שבעל פה
ואין בה קנין לא חיוב
כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא בכל חוב שאנו יודעין שלא פרעו אביהן
הוא לפורעו כיון דאין
בחייו או שאין אנו יודעין אלא שאמר אביהן תנו נותנין כדפסקינן בערכין [כב:] ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהלכתא כרב הונא
לו שטר ולא עדות וקנין
אלא מצוה היא שיפרע
בריה דרב יהושע [ע"ב]. ורבא נמי דפסק בערכין (שם:) הלכתא דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן ואם אמר תנו
לו הודאת מלוה על פה
נותנין נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא (ד) כיון דחייב מודה כמאן דאמר תנו דמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רב הונא
ואילו היה הלוה קיים ולא
היה רוצה לקיים מצוה
איירי בחייב מודה אף על גב דלא אמר תנו ורבא איירי באומר תנו אף על גב דאין חייב מודה וכל הני גבייתן ממקרקעי דיתמי.
זו היו בית דין חובטין
ונראה בעיני דבזמן הזה דליכא מקרקעי כל כך אע"ג דקיי"ל [כתובות צב.] מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח בזמן הזה דינם לגבות ממטלטלי
אותו עד שיאמר רוצה
אני ויפרע והשתא שמת
דשבק להון אבוהון כמו שתקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקינן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי ואפילו הכי נהגו לגבות ממטלטלי ומביא
ובניו יתומין קטנים הן
אני ראיה מההוא דכתובות (דף סז.) דארנקי דמחוזא דאשה גובה כתובתה מהם משום דאסמכתייהו עלייהו והוא הדין לבעל חוב
יתמי לאו בני מיעבד מצוה
דגבי מטלטלי דיתמי היכא דידוע לנו שאביהן היה חייב לזה וכן הלכה למעשה דהא אמרינן לקמן [קעו.] מלוה על פה גובה מן היתומים
נינהו עד דגדלי והלכך
לית עלייהו לפרוע לא
כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואי ממטלטלי דשבק להון אבוהון לא גובה אין לך נעילת דלת גדול מזה דהא לא שכיחי לן מקרקעי:
למלוה ולא לערב כלום
מאי
ולא פריעי ליה להאי ערב
כלום
אבל אי היה
בשטר היו מחויבין
לפרוע: ורב הונא בריה דרב
יהושע.
אמר
להכי לא פרעי יתמי
כלום
לערב דאימור אביהן
קמי דמת שמא אתפסיה
צררי למלוה כשיעור