קעד:
גט
פשוט פרק עשירי בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי בינייהו. כיון דבין למר ובין למר אין הערב גובה עכשיו מיתמי:
ושעבד נכסיו לזה ויש לו כח לזה מיהו קשה לר"י מן התוספתא דקתני
קלה א ב ג מיי' פכ"ו
א) [ערכין כב. ובפירש"י
ע"ש], ב) שם כג., ג) שם
מהל' מלוה ולוה הל'
כשחייב מודה. בשעת מיתתו דליכא למיחש לצררי לרב הונא גבי
ואם כתב בו בע"ח ולשון בו משמע כפירוש ר"ח ויש לפרש קצת
ב"ק צב. [חולין קה:], ד) לעיל
ו סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
מיתמי לרב פפא לא גבי עד דגדלי: דשמתוהו ומית בשמתיה. שלא
סי' קל סעיף ו: לפירוש ר"י כי הלוה מכל מקום כתב לו כך אבל הבעל חוב צוה
קלז. כתובות צה: סוטה
קלו ד ה מיי' שם הל' ז
כא: ערכין כג., ה) רש"ל,
רצה לפרוע בחייו: שלחו מתם. היכא דשמתוהו ומית בשמתיה הדבר
לכתוב לו כדי שיהא הערב קבלן גמור והא דאמר מצוה על היתומין
ו) גיטין מט: [ערכין
טוש"ע שם סעי' ד:
לפרוע חובת אביהן פירש ר"י דהיינו
ידוע שלא פרעו וכמי שחייב מודה
קלז ו ז מיי' שם הל' ו
כג:], ז) רש"ל והלכת'
דמי: הלכתא כרב הונא בריה דרב
אכולהו משתעבד בר,
במלוה על פה ובמקום שלא נשארו
טוש"ע שם סעי' ז:
מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה
א
קלח ח ט י כ ל מיי' שם
ח) שבועות מב: [ערכין כג.],
יהושע. דגבי מיתמי ולא אמרינן
קרקעות מאביהן כי אם מטלטלין
אי נמי דשמתוהו
ומת בשמתיה שלחו
ט) [סנהדרין כט:], י) [לעיל
פכ"ה הלכה ו ופי"ז
ב
א)
ולא כייפינן ליתמי עבור כן אפי' היו
יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו.
קלז.], כ) בס"א: ושמתייהו,
מהל' אישות הל' ט ועי'
מתם שמתוהו ומת בשמתיה הלכתא כרב
❖
ג
ל) ת"י,
בהשגות ובמ"מ סמג שם
גדולים כדמוכח פרק מי שהיה נשוי
הלכתא גרסי' ולא גרסי' והלכתא:
הונא בריה דרב יהושע מיתיבי ד ערב שהיה
וסי' מח טוש"ע אה"ע סי'
היוצא מתחת ידי ערב. ותובע את
(כתובות דף צא:) גבי קטינא (ו) דאביי
קב סעיף ו ז:
שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה ואם
קלט מ מיי' פכ"ה מהל'
ה
הגהות הב"ח
דמדקטריף בעל חוב אלמא גדולים היו
היתומים ואמר פרעתי חוב של אביכם
מלוה הלכה ב סמג
כתוב בו התקבלתי ממך גובה בשלמא לרב
והא דפסקינן לקמן מלוה על פה גובה
והשטר מוכיח שהרי החזירו לי המלוה:
(א) גמ' דלהכי טרח:
עשין צד טוש"ע ח"מ סי'
(ב) שם והלכתא בכולהו
הונא בריה דרב יהושע משכחת לה כשחייב
קכט סעיף ב:
אינו גובה. עד דגדלי יתמי ומשתעי
מן היורשים היינו במקרקעי דומיא
קמ נ מיי' שם הל' ו ועי'
משתעבד בר מערב דכתובה
אטו
דאינו גובה מן הלקוחות: כל
מודה אלא לרב פפא קשיא שאני התם
דינא בהדייהו ואז ישבע ויפרע מהם
בהשגות ובמ"מ ופי"ז
כצ"ל ותיבות ערב בין אית
דמגרש כו'. שמא יפרע בלא ב"ד
מהל' אישות הל' ט ועי'
ליה ובין לית ליה נמחק:
כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים:
א
(א) להכי טרח וכתב ליה התקבלתי ו ההוא
ובלא הדרה: בר מערב דכתובה.
(ג) רשב"ם ד"ה איזהו
בהנ"ל סמג שם טוש"ע
ואם כתב בו. המלוה התקבלתי
ערבא דעובד כוכבים דפרעיה לעובד כוכבים
רשע ערום רשע המתעבר:
אה"ע סימן קב סעיף ו ז:
קמא ס מיי' פ"ז מהל'
ממך מן הערב: דלהכי כתב ליה
דאף על גב דאית ליה לא משתעבד
(ד) ד"ה וקיימא לן כצ"ל
מקמי דלתבעינהו ליתמי א"ל רב מרדכי
ותיבת והא נמחק: (ה) ד"ה
ערכין הל' יט ועי'
התקבלתי. דהוי ערב מוחזק בשטר
ומילתיה דרשב"ג מיירי באבא לגבי
איבעית אימא מיהוי הוה
בהשגות ובכ"מ סמג עשין
לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה
ברא דמשעבד נפשיה ל)(הג"ה. ותימה
שיש לו עליהם ולא חשיבא מלוה על פה
לרב הונא: (ו) תוס' ד"ה
קלא טוש"ע ח"מ סי' רנה
דרבא אפילו למ"ד חיישינן לצררי ה"מ
סעיף ג:
(בע"א) ואם וכו' גבי קטינא
למורי אמאי לא פריך ממתניתין):
ובמלוה בשטר מודה רב פפא דגבינן
קמב ע מיי' פ"י מהל' זכיה
דארעא דקטריף בעל חוב:
שכיב
ישראל אבל עובד כוכבים כיון דבתר
מרע שאמר מנה לפלוני
מיתמי דלא אמרינן הכא מצוה אלא
(ז) ד"ה אדם וכו' לא טענינן
הל' ג סמג עשין פב
❖
❖
ליה אע"ג:
טוש"ע שם סעיף ב:
ערבא אזיל לא חיישינן לצררי א"ל אדרבה
בידי כו'. קשה לר"י הא
חוב ומוטלת עליהם לפרוע בעל
כרחם: אפילו למ"ד חיישינן לצררי
דבעי פ' מי שמת (לעיל דף קמח:) שכיב
אפילו למ"ד לא חיישינן לצררי הני מילי
ה"מ. במלוה שהוא ישראל שדינו של
מרע שהקדיש כל נכסיו מהו ב תפשוט
רבינו גרשום
מוסף רש"י
ישראל אבל עובדי כוכבים כיון דדינייהו
ז
מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי
לוה לפרוע למלוה שהרי המלוה לא
דשמתוהו. ב"ד לאביהן
בתר ערבא אזלי אי לאו דאתפסיה צררי
חובו ולא היה חייב כלום
יתבענו לערב תחלה: אבל. היכא
חוזר חוזר (נמי) [כמו] במתנתו וא"כ
על שאינו פורע לזה חובו
למלוה: מאי בינייהו. בין
מעיקרא לא הוה מקבל ליה: וכן היה רשב"ג
ומת בשמתיה, דהשתא ליכא
רב פפא ורב הונא מכדי
פשיטא דנאמן ומאי קנוניא שייך והלא
דהוי המלוה עובד כוכבים אין הלוה
למיחש לצררי, דלא היה
בין למר ובין למר לא פרעי
אומר הערב לאשה בכתובתה [וכו']: ב)משה
היה יכול לחזור בו מיד ונראה לר"י
מתפיסו לעובד כוכבים צררי דהא
פורעו אלא בב"ד כדי שיתירו
יתמי לערב: איכא בינייהו
בר עצרי ערבא דכתובתה דכלתיה הוה
נידויו (ערכין כב.). אטו
כשחייב מודה. שאביהן
דמיירי בשכיב מרע שהקדיש כשהיה
ידע ישראל דעובד כוכבים הדר תו
כל דמגרש בבי דינא
הודה בשעת מיתתו שעדיין
רב הונא בריה צורבא מדרבנן הוה ודחיקא
בריא את נכסיו ואמר השתא נמי
וגובה זמנא אחריתי מן הערב:
מגרש. שיאמרו לו דור
לא פרע למלוה כלום
הנאה, ילך בצנעה ויגרשנה
למאן דאמר אימור צררי
מעיקרא. כשנעשה היהודי ערב לעובד
ליה מילתא אמר אביי ליכא דניזיל דנסביה
מנה לפלוני בידי נאמן והאי דנקט
ג
(שם כג.). דכהן הוא. רב
אתפסיה הכא לא אתפסי'
כוכבים אי לאו צררי אתפסיה לערב
שכיב מרע משום דדוקא השתא מהימן
עצה לרב הונא דנגרשה לדביתהו ותיזיל
הונא ואי הוה מגרשה לא מצי
ופרעי יתמי לערב מאי
לאהדורה (שם). כרשב"ג.
דפרע למלוה ולמאן דאמר
כדאמרינן בפרק שום היתומים (ערכין
לא הוה מקבל ליה ליכנס בערבות
ותגבי כתובה מאבוה והדר נהדרה א"ל
במס' כתובות (צה:) האומר
יתמי לאו בני מיעבד מצוה
דף כג.) (ובפ' שבועת הדיינים (שבועות
שהרי זה יודע בודאי שהעובד כוכבים
בשעת מיתה נכסיי לך ואחריך
נינהו אע"ג דהודה בשעת
רבא והא ידירנה הנאה תנן א"ל אביי אטו
דף מב:) דאין אדם חוטא ולא לו אבל
יחזור עליו ולא על הלוה והלכך לא
לפלוני וירד הראשון ומכר
מית' דחייב למלוה (ולמאן
כל דמגרש בבי דינא מגרש לסוף איגלאי
ואכל, רשב"ג אומר אין לשני
דאמר) לא יפרעו להערב
גבינן מיתמי עד דגדלי: עצרי. כהן
בבריא ודאי חיישינן:
אלא מה ששייר הראשון, וה"נ
דיתמי לאו בני מיעבד מצוה
אדם עשוי שלא להשביע את בניו.
מילתא דכהן הוא אמר אביי היינו ג) דאמרי
הוה ואי מגרש תו לא מצי מהדר לה:
.
הוי רשע ערום (ערכין כג.)
נינהו ולא פרעי ליה לערב
ערב דכתובה דברי הכל
אינשי בתר עניא אזלא עניותא ומי אמר
כלום: א"נ איכא בינייהו.
והאמר אביי. בפ' יש נוחלין י): איזהו
והיינו בשלא תבעוהו ואמר
לא משתעבד. חדא דערב
דתבעיה מלוה ללוה קמי
אביי הכי והא אמר אביי איזהו רשע ערום
רשע ערום. (ג) המתעבר על ריב לא לו
מעצמו אבל תבעוהו והודה חייב
בעלמא הוא ועוד לאו מידי
ד)
ח
בית דין ושמתוהו דליפרע
חסרה שלא הוציאה כלום
ליה ומת בשמתיה ולא
כדאמר לקמן בשמעתין דטעמא
ומבטל מחשבת הנותן שאמר נכסי לך
זה המשיא עצה למכור בנכסי' כרשב"ג בנו
ט
משלה (גיטין מט:)
דמצוה
פרע ליה למאן דאמר צררי
דלהשביע את בניו לא שייך התם
ואחריך לפלוני וברצונו לא היה ראשון
שאני וצורבא מרבנן שאני והא ערב הוא
קא עביד לזווגם ולא מידי
אתפסיה הכא כיון דמת
מחסר לה דהא לא קא
בשמתא לאו מידי אתפסוה
ומשטה אני בך נמי לא טענינן (ז)
מוכר לאחרים להפסיד אחריך ערום
[וקיימא לן] ערב דכתובה לא משתעבד
ה)
י
יהבא זוזי (ערכין כג:). קבלן
ומחייבי יתמי למיפרע לערב
אף על גב דבריא אי לא טעין טענינן
דמכל מקום מצליח הוא ומה שעשה
דבעל חוב. תרתי לחיובא
מה שפרע למלוה ולמאן
כקבלן הוה הניחא למ"ד קבלן דכתובה אע"ג
איכא, חדא דקבלן הוא ועוד
ליה דאין אדם משטה בשעת מיתה
עשוי שהנותן לא מיחה בשעת המתנה
דאמר פריעת בעל חוב
ד
דלית ליה נכסי לבעל משתעבד שפיר
דחסריה ממונא (גיטין נ.).
מצוה יתמי לאו בני מיעבד
כדאמרינן בסמוך והא דאדם עשוי
כרשב"ג דאמר אם קדם ראשון ומכר
שהקדיש כל נכסיו ואמר
מצוה נינהו ולא פרעי ליה
אלא למאן דאמר אי אית ליה משתעבד אי
כו' אמר רבי דמשמע אפי' לא טעין
מה שעשה עשוי כי אין לאחריך אלא
מנה לפלוני בידי. הגביהו
מידי: שלחו מתם היכא
תחלה מן הנכסים שהקדשתי
דשמתוהו ומית בשמתיה.
לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר
טענינן ליה דאמר בזה בורר (סנהדרין
מה שישייר ראשון והרי לא שייר לו
❖
.
אפ"ה הלכ' כרב הונא בריה
(שבועות מב:)
כלום: והא קיימא לן.
איבעית אימא מיהוי הוה ליה ואישתדוף
דף כט: ושם) ההוא דקרו ליה קב
לקמן
(ד)
דרב יהושע דחיישינן דלמא
צררי אתפסיה ולא הספיק
בשמעתין: מאי איכא למימר. דהא
רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא
ואיבעית אימא ל אבא לגבי בריה שעבודי
לתבוע להפר שמתא עד
מוסף תוספות
ופלניא תבעוהו לדינא קמיה דרב
לא הוו ליה נכסי לרב הונא ולא
שמת הוא [אבל] אי ודאי
משעבד נפשיה דאיתמר ו) ערב דכתובה
א. [וא"ת] מ"מ כשתבא
בריר לן דלא אתפסי' צררי
נשתעבד אביו: אי בעית אימא (ה)
נחמן אמר אדם
עשוי כו' משמע
דברי הכל לא משתעבד קבלן דבעל חוב
לתבוע כתובתה מחמיה
מחייבי יתמי לשלמי לערב
הוו. לרב הונא בשעה שנעשה אביו
דרב נחמן הוה טעין ליה הכי:
ידירנה הנאה [וי"ל].
אע"ג דמלוה על פה היה:
דברי הכל משתעבד קבלן דכתובה וערב
שיטמ"ק בשם הרא"ש. ועיי"ש.
ערב וגמר ומקנה מתוך שהיה סבור
מיתיבי ערב שהיה שטר
ורב
דבעל חוב פליגי מר סבר אי אית ליה נכסי
ב. שם ברשב"ם: ואח"כ
חוב של מלוה יוצא מתחת
שלא יפסיד: דברי הכל לא משתעבד.
עמד מחליו מי מצי הדר
ידו ואמר שפרע למלוה
ללוה משתעבד אי לית ליה לא משתעבד ומר סבר בין אית ליה ובין לית
כדמפרש טעמא לקמן מצוה הוא
ביה. ג. וה"ק שכ"מ
והחזיר לו השטר ותובע
שהקדיש קודם לכן כל
מן היתומין שישלמו מה
ליה משתעבד והלכתא ערב בין אית ליה ובין לית ליה משתעבד
דעבד ולאו מידי חסרה: כי לית ליה
ז)
(ב) מ
נכסיו, והוא אומר עתה מנה
שפרע למלוה אינו גובה
נכסי לא משתעבד. דלא גמר בלבו
בר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לבעל לא משתעבד מאי טעמא
לפלוני בידי נאמן. ריטב"א.
מהן כלום דחיישינן שמא
נ
ד. ואע"ג דאמרינן (לעיל)
לא פרע למלוה אלא נפל
לשעבד נפשיה ואינו אלא פטומי מילי
מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה אמר רב הונא שכיב מרע
ח)
ס
דטענת משטה לא טענינן
השטר מן המלוה ומצא
שירא להפסיד. ואיכא למימר אמוראי
ליה, לבניו טענינן. תוס'
הערב ואע"ג דהאי חוב
שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה
❖
סנהדרין כט:
בשטר הוא הואיל וזה שטר
פליגי בהא מילתא ושמעתייהו כ) לא
קנוניא על הקדש מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו
על שם המלוה נכתב ולא
איתפרשו בגמ': בכולהו משתעבד.
על שם הערב להכי אינו
דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר
ע
גובה הערב דלגבי ערב
אע"ג דלית ליה נכסי: מצוה הוא
רבינו גרשום (המשך)
מלוה על פה הוא דאין לו
תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא ט) אדם עשוי שלא להשביע את בניו
דעבד. המשדך בזיווגן אין דעתו
שטר על היתומין שחייבין
הלכך לא גבי הערב כלום
הכא
לפרוע הערבות אבל מתכוין לזווגן
לו: ואם כתב בו. בשטר
מיתמי: אמר ליה אביי אטו
כתיבת המלוה שכתב לערב
כל דמגרש בבי דינא רבא
שע"י ערבות זו מתרצין ולא מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו [קידושין מא.] ולטובתה נתכוין: מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא
התקבלתי ממך חובי. גובה
מגרש. אפי' לפני בית דין
על בניו. להנחיל לאחרים ולהפסיד את בניו ואפ"ה אמרי רב ושמואל אם לא אמר תנו אין נותנין לאותו פלוני אע"ג דהודה שיש לו מנה
מן היתומים דהשתא ליכא
הדיוט יכול לגרש דלא ידעי
למיחש לנפילה וכיון דכתב
[דמצרכה] לידור הנאה ולא
משל פלוני בידו אלא מאי אית לך למימר אמאי אין נותנין לו דאדם עשוי שלא להשביע כו' נתכוין שלא יחזיקוהו כעשיר לא הוא ולא בניו:
ביה התקבלתי דמי כמאן
אדרי ליה: איגלאי מילתא
הכא דכהן הוה. רב הונא ולית
דאית ליה שטר על היתומין:
בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע. דחייש לצררי וכל היכא דודאי פשיטא לן דלא אתפסיה צררי מיחייבי יתמי לשלומי הכא נמי
ליה תקנה לגרשה דאי מגרש לה לא מצי לאהדורה: והיכי הוה אביי משיא עצה. למיעבד קנוניא והא אמר אביי כו': שאני הכא.
כיון דהכא מלוה בשטר הוא איכא למימר לא הוה מתפיס ליה צררי אלא אם כן מהדר ליה שטרא וכיון דלא אהדר ליה שטרא
דבנו היה רב הונא וליכא העברת ירושה כדאמ' (לעיל דף קל) אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. ועוד משום צורבא
מרבנן ודחקא ליה מלתא שאני מאינש דעלמא: ואכתי מאי עצה הואי. והא ערב דכתובה לא משתעבד למיפרע כדאמר לקמן דמצוה
פשיטא דלא אתפסיה לצררי ומשום הכי גובה ערב בשכתב לו התקבלתי דדמי כמאן דאית ליה שטרא על יתמי: אלא לרב פפא.
עבד דזווגן (מאי) [ולאו מידי] חסרה: קבלן הוה. דמשתעבד: אלא למאן דאמר אי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר. הא
דאמר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו במלוה על פה סוף סוף אע"ג דמלוה הוה ליה שטרא מעליא הא התקבלתי דאית ליה
רב הונא לא הוה ליה נכסי כשנעשה אביו ערב בשבילו: אבא לגבי בריה. כשנעשה קבלן בשבילו משעבד נפשיה אע"ג דלית ליה
לערב עלי' יתמי לאו שטר גמור הוא והוה לענין ערב כמלוה על פה ואמאי גבי מיתמי: אמר לך רב פפא. להכי טרח וכתב ליה
נכסי לבן מפני חיבת הבן: מר סבר. איכא למאן דאמר אי אית ליה נכסי כו': מצוה עבד. כלומר דלא גמיר ושעבד נפשיה אלא האי
התקבלתי דליהוי ליה האי התקבלתי כמאן דאית ליה לערב שטר גמור על יתמי ומש"ה גובה מינייהו. ההוא ערבא דעובד כוכבים
שהיה ערב לעובד כוכבים בשביל שהלוה לראובן ומת ראובן ופרעיה ערב לעובד כוכבים: הני מילי למלוה ישראל. איכא למיחש
דנעשה לו ערב משום מצוה נתכוון כדי שיזדווגו שניהם ולא מידי חסרה שלא נתנה לו כלום על ידו: נאמן. ונותנין מנה לפלוני:
לא אמר תנו אין נותנין. אע"ג דאיכא למימר אין אדם עושה קנוניא על בנו דניחא ליה לבנו יותר מבאחר ואי לאו דהוה חייב לאחר
דלמא אתפסיה לוה צררי קודם מיתתו משום דמלוה תובע ללוה: אדרבה. הכא איכא למיחש דדילמא לערב גופיה אתפסיה צררי
מנה לא הוה אמר ואפי' [הכי] אם לא אמר תנו אין נותנין. ודאיכא למימר כי לא אמר תנו האי דאמר הכא מנה לאחר בידי להכי
דכיון דידע האי ערב דעובד כוכבים בתר דידיה אזיל ולא בתר לוה לא הוה מקבל למהוי ליה ערב אי לאו דאתפסיה צררי לערב