גט
פשוט
פרק
עשירי בבא בתרא
קעה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ורב
ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה וכו'. וא"ת והא דברי שכיב
הכא נמי. גבי הקדש איכא למימר לכך נתכוין ואמאי קאמר רב הונא
קמג א מיי' פ"ז מהל'
א) לעיל מב. וש"נ, ב) רש"ל
ליכא למימר דפרעיה,
ערכין הל' יט סמג
נאמן ונותנין לו המנה: כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא. ההוא מלוה
מרע ככתובין וכמסורין דמו (ד) מאחר דאם כתבו ונתנו היו
ג) רש"ל מהפך הגי' בתחלה
עשין קלא טוש"ע ח"מ סי'
וזה הודה לו: ופרכינן מכלל דרב ושמואל מיירי בדלא נקיט. והלכך
נותנים השתא אמאי אין נותנים כמחלק כל נכסיו וי"ל לא דמי דהיכא
רנה סעיף ג:
אדם משטה וכו' ואח"כ
קמד ב ג מיי' פ"י מהל'
הבעיא דצ"ל כתובו, ד) [ועיין
אין נותנין לו כי לא אמר תנו אי הכי כי אמר תנו אמאי נותנין מלוה
דנותן מטעם מתנה בודאי תקנו שיהיו ככתובין וכמסורין שמא תטרף
תוס' סנהדרין כט: ד"ה כך],
זכיה ומתנה הל' י
דעתו עליו אבל מצוה להן ליתן מכח
על פה היא כו' ואי ז)(לאו) משום טעמא
ה) [לעיל קנא. וש"נ], ו) לעיל
ועי' בהשגות ובמ"מ סמג
מב. קנז., ז) רש"ל מ"ז,
מלוה ולא מטעם אחר אין לו אלא
דמצוה לקיים דברי המת לא היה להם
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
הכא נמי אדם עשוי
שלא להשביע את
ח) רש"ל, ט) רש"א, י) רש"ל,
רנה סעיף ד:
מכח מלוה כאשר בתחלה והלכך אין
ליתן בשביל דברי אביהם עד לאחר
עצמו כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא
קמה ד ה מיי' שם הל' ח
כ) רש"ל. וגי' רש"א לכן דלאו
נותנין: הא דמקויים. וא"ת הא
מותו: אלא אמר רב נחמן. בין זה
אדכורי מדכר באותה,
ט טוש"ע שם סעיף
(ה)
מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר
ל) רש"ל, מ) צ"ל ומזון,
ה:
דנקט שטרא מקויים צריכין למימר
שאמר שכ"מ מנה לפלוני בידי והוא בא
קמו ו מיי' שם פ"ח הלכה
נ) רש"א להו סה"ד אח"כ
תנו נותנין מלוה על פה הוה א) ורב ושמואל
ליפרע מן ההקדש ובין זה הבא ליפרע
דנאמן ועוד מה אנו צריכין לנאמנות
מה"ד שעבודא דאורייתא
ד סמג שם טוש"ע
❖
דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא
הקשה ה"ר יעקב,
ח"מ סימן פא סעיף ב:
מבניו כולהו שטרי נקיטי דמסקי ביה
ממילא גבי ע"י שטר שבידו ועוד למה
קמז ז מיי' שם הל' ב סמג
מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אמר רב
בהאי שכיב מרע מנה ולא קשיא: הא.
לי הקדש ועוד מאי איריא שכ"מ דאין
שם טוש"ע ח"מ סי'
נחמן אידי ואידי דנקיט שטרא ולא קשיא
רנ סעיף א:
דהקדש במקויים דאיכא הנפק: אמר
אדם חוטא ולא לו כדמפרש בפ' שום
הגהות הב"ח
קמח ח מיי' פי"א מהל'
תנו קיימיה לשטריה. ולא צריך מלוה
הא דמקויים הא דלא מקויים אמר תנו
היתומים (ערכין דף כג. ושם) אפי' בריא
א
(א) גמ' או אין צריך לומר
מלוה ולוה הל' ד
לקיומיה: לא אמר תנו. חיישינן דלמא
סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
אתם עדי אדם משטה וכו'
נמי וי"ל דכולהו איצטריך לגבות בלא
קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה
סי' לט סעיף א וסי' קיא
בשעת מיתה צריך שיאמר
משום שלא להשביע את בניו אמר הכי
שבועה דאי לא הוה אלא שטרא הוה
לשטריה אמר רבה שכיב מרע שאמר מנה
סעיף א:
כתובו או א"צ לומר כתובו
קמט ט מיי' שם וסמג שם
ולא גבי עד דמקיימי לשטריה: דכיון
בעי שבועה כדתנן (כתובות דף פז.)
בתר דבעיא: (ב) שם ע"י
לפלוני בידי ואמרו יתומין פרענו נאמנין
עדים גובה: (ג) רשב"ם
טוש"ע ח"מ סי' לט
דפסקה אבוהון. שגמר דבריו וצוום
הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא
❖
ד"ה מ"ט דלמא אידכורי:
סעי' א:
תנו מנה לפלוני ואמרו יתומין פרענו אין
לפרוע: מ"ט. (ג) ח)[דלא] דלמא אידכורי
יפרע אלא בשבועה ואפילו הקדש
(ד) תוס' ד"ה ורב וכו'
נאמנין כלפי לייא איפכא מסתברא אמר
ומאחר וכו' כשמחלק כל
מידכר והלכך לא רצה לומר עדיין
אי לא (ו) שכ"מ ואי לא נאמנותו הוה
נכסיו: (ה) ד"ה הא דמקוים
רבינו גרשום
תנו מנה כיון דפסקה אבוהון למילתא איכא
תנו: שכיב מרע שהודה. בעל חובו
[בעי] שבועה דמה לי משתעבד לגבוה
ב
וא"ת כיון דנקט
הכא
שטרא מקוים מה צריכים
קאמר (באדם) שלא
למימר דפרעיה מנה לפלוני בידי כיון דלא
טוען לו מנה לי בידך ואמר לו הן
מה לי משתעבד להדיוט והכי מפרש
ג
למימר: (ו) בא"ד אי לא
להשביע את בניו שלא
דכה"ג אמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר
בהדיא בפ' שבועת הדיינים (שבועות
פסק אבוהון למילתא איכא למימר דלא
הוה שכיב מרע: (ז) ד"ה
ב)
יאמרו בני אדם כמה ממון
הא דלא וכו' נמי לימא
(ד' כט:) דצריך שיאמר אתם עדי ואי לא
דף מב:) על הא דקתני (ברייתא) אבל
מניח להם ונותנין בו עין:
פרעיה אלא אי איתמר הכי איתמר שכיב
ד
שהאב אמרו שלא להשביע:
הכא נמי. בשכיב מרע
מצי א"ל משטה אני בך: צריך שיאמר
נשבעים לקטן ולהקדש ליפרע מנכסי
(ח) בא"ד ומקוים אין הלוה
מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומין
שהקדיש נכסיו ואמר מנה
כתובו. דאמרי' בחזקת הבתים (לעיל מ.)
הקדש (ופריך) תנינא (כו') מנכסים
כו' היכא דפרוע שלא יהיו:
לפלוני בידי כיון דלא
חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מ"ט
(ט) ד"ה חזר כו' משום שהוא
אמר תנו לו איכא למימר
הודאה בפני שנים צריך שיאמר כתובו:
משועבדים כו' סד"א הנ"מ הדיוט אבל
נאמן כצ"ל ותיבת היה נמחק:
אינו חייב לו ואלא להכי
אדכורי מידכר ה תנו מנה לפלוני ואמרו
ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין. וא"צ
הקדש לא חיישינן לקנוניא קמ"ל ופריך
(י) בא"ד מועיל דלעולם
קאמר הכי דאדם עשוי שלא
יתומין חזר ואמר אבא פרעתי אין נאמנין
לומר כתובו: מתני' המלוה את חברו
יאמר טעיתי כו' לא הוה
להשביע את עצמו שאם
והא א"ר הונא שכ"מ כו' ומשני דוקא
❖
מקני ליה ויש מפרשים:
יקום מחליו שלא יאמרו
דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו בעי
בשטר.
אפי' אין כתוב בו אחריות הא
שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו ומכאן
עליו בני אדם מזל גדול של
עושר יש לפלוני שקיבץ
רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר
פסקינן הלכתא בשנים אוחזין (ב"מ טו:)
נראה לרבי הא דמבעיא לן פ' הניזקין
ממון כל כך ואמאי אמר
מוסף רש"י
(גיטין דף נ:) גבי אין נפרעין מנכסים
דאחריות טעות סופר הוא וכמי שכתוב
אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי (א)
רב הונא נאמן: כי קאמר.
אדם עשוי שלא להשביע
בו אחריות דמי: משועבדים. מכורין:
דנאמן כגון דנקיט האי בעל
משועבדין במקום שיש נכסים בני
צריך שיאמר כתובו או אין צריך לומר
ג)
את עצמו. אדם עשוי לומר
המנה שטר חוב על אותו
חורין אפילו הן זיבורית במתנה מאי
הוציא
לבריות חייב אני מעות לפלוני,
שכיב מרע [שאמר] שיש
כתובו אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם
בההיא דמנכסים משועבדים לא יפרע
להתרחק מעין הרע, שלא
לו מנה בידי. מכלל דרב
משטה בשעת מיתה
בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת
ליראות שבע מממון (סנהדרין
ושמואל אע"ג דלא נקיט
ד) ו
אלא בשבועה הוי ודאי ה"ה מתנה
ככתובין וכמסורין דמו: מתני' המלוה את חבירו
כט:). מלוה על פה אינו
בעל המנה שטר: לא קשי'
מיתה ודברי שכ"מ
ה) ז
ו)ח
דנשבעין כשבאין ליפרע ממנו דפשיטא
גובה לא מן היורשין.
התם גבי הקדש נקיט בעל
דשעבודא לאו דאורייתא, וכל
משועבדים ט על ידי עדים (ב) גובין מנכסים בני חורין
בשטר גובה מנכסים
המנה א) שטר ולא מקוים
ליה נמי הכא דמה לי משתעבדי לגבוה
שכן מן הלקוחות, אבל מלוה
הלכך אי אמר תנו מנה
הוציא
מה לי משתעבדי להדיוט אלמא להדיוט
בשטר הוא עצמו שיעבדו,
לפלוני קיימי' שכיב מרע
הא
דכתב ליה כל נכסיי דאית
לשטריה בהאי דהודה דישר
בכה"ג בעי שבועה: דלא מקויים. וא"ת כי היכי דאי לא מקויים ט) [אמרינן] שהוא מזוייף והאב אמר שלא להשביע את בניו
לי אחראין לשטרא דנן
הוא ונותנין לו: דפסקה
בהא נמי לימא (ז) שלא להשביע את בניו ופרוע הוא ומדברי האב אין ראיה ואין לומר דא"כ היו נותנים על ידי שבועה אם היה
(קדושין יג:) טעמא מפרש
למילתי' דאמר תנו איכא
בשילהי מכילתין שיעבודא
למימר דפרעוה וקיימוה
מקויים שא"צ אלא לישבע שלא נפרע וזה יכול הוא לעשות ולא שייך לומר אין נותנים אבל בלא מקויים דבעי קיום י) [קודם שיפרע]
לאו דאורייתא, ומיהו לא
צואת אביהן: מאי טעמא.
שייך לומר אין נותנים דהא גבי הקדש אמרו נאמן במקויים ולא טענינן ליה פרוע ויצטרך שבועה אלא נאמן בלא שבועה כדמוכח
קי"ל הכי אלא כדמפרש
נאמן כיון דלא אמר תנו
התם הלכתא גובה מן
ההיא דשבועות (דף מב:) שהבאתי לעיל אלא נראה לרבי דהיכא דנקט ההוא מלוה שטרא ומקיים אין הלוה רגיל לעולם לומר שלא
משום דלא אדכר בדיוקא
(ח)
היורשין ולא מן הלקוחות
אלא
דחייב ובתר הכי אידכר
אי איתמר כו'. לא בעי
להשביע שחייב לו מנה כמו שכתב בשטר היכא דפרעיה שלא יהא סבורים העולם שלא פרעו:
(לעיל מב.). המלוה את
דפרע ליה: ב) וצריך למימר
למימר אלא איפכא איתמר דידע גמרא שאמר על מנה לפלוני בידי דנאמנים: חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים דלמא אדכורי
חבירו בשטר. דסתם שטר
שכיב מרע שמודה ליה
לאחריות נכתב, ואפילו לא
לעדים אתם עדי או כתבו
מדכר. היינו פרעתי קודם לכן כ) [כדקאמר דלמא] אדכורי מדכר [היינו] באותה שעה כדמוכח בסמוך [דקאמר] אי איתא דפרעיה כו'
נכתב קי"ל אחריות טעות
לו [כמו] בבריא איצטריך
והכא נאמנים משום שהוא (ט) היה נאמן לומר פרעתי קודם לכן מגו דנאמן לומר פרעתי אחרי כן כדתנן מנה לי בידך א"ל הן למחר
סופר הוא וכמי שנכתב דמי
לומר כן ואי לא אמר
(לעיל מב.). גובה מנכסים
כן (כבריא) יכול לומר
א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אלא דמשביעין אותו שבועת היסת מדרבנן ואף הם יכולים לומר פרענו אחרי כן והא דאמר אין נאמנים
משועבדים. מלקוחות,
משטה אני בך ה"נ אם לא
כיון דלא פסקה למילתיה היינו דטפי מסתבר לומר שם אין נאמנין מתנו מנה לפלוני ואומר רבי הא דאמר סוף פ"ק דגיטין (דף יד.)
וכגון שלא שבקו ליה ללוה
אמר שכיב מרע אתם עדי
בני חורין לגבות המלוה
מצי יתמי למימר משטה
הנהו גנאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי כו' לסוף לא פש גביה ולא מידי ומסיק דהאי דאקני למריה ארעא זוזי דפשו גביה קנין בטעות
מהם (שם) אם אין ללוה
היה בו משחק היה בשעת
הוא וחוזר ומפרש ר"ת ורבינו חננאל שהיו הן מודים שטעו תחלה בחשבון שאם לא כן לא היה נאמן שא"כ אין לך קנין מועיל
נכסים בני חורין גובה מלוה
מיתה ואי לא מצי למימר:
מן הלקוחות, דאמר בשנים
לעולם שיאמר טעיתי וגם יאמר היאך טעה הא לאו הוכחה היא דודאי הוא יכול להיות נאמן בכמה מקומות מגו דהוה מצי למימר
(י)
אוחזין (יד.) לרבנן אחריות
א) צ"ל ולא קשיא התם גבי
פרעתי אחרי כן כדאשכחן הכא אלא נראה דלא מיבעיא שנאמן לומר שטעה כשאמר מנה לפלוני בידי אלא הוא נאמן לומר פרעתי
שלא נכתב בשטר טעות סופר
הקדש נקיט בעל המנה שטר
כבר מגו דמצי למימר פרעתי אחרי כן ומ"מ יכול הוא להיות דהתם צריך שיהו מודים שטעה אחרי כן משום דקנין חשוב כתנו
הוא וכמי שנכתב בו דמי,
מקויים אבל רב ושמואל מיירי
דלא שדי אינש זוזי בכדי ולכך
בדנקיט שטרא ולא מקויים
דהכא דאי פרעיה לא הוה אמר תנו ומה לי לשקר במקום עדים הוא ה"נ התם אי איתא דטעה דלא פש גביה מידי לא הוה
נתכוין המלוה שיכתוב בשטר
וכו': ב) צ"ל צריך שכ"מ
מקני וי"מ דדוקא בשכ"מ שייך למימר אדכורי מדכר שאין דעתו מיושבת עליו אבל בריא לא:
אחריות, אלא ששכח הסופר
שהודה למימר לעדים אתם
ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו כו'. האי ככתובין לא הוי ככתובין דלעיל פ' מי שמת (דף קנא.) דהתם קאמר שהם ככתובים
וטעה, וסתם שטר קלא אית
עדי וכו':
ליה ולקוחות הוא דאפסדו
וכמסורין כבר דלא בעי קנין אבל הכא לא בעי למימר דדוקא ככתובין וכמסורין אלא אלימו טובא כדברים הכתובים
אנפשייהו, שלקחו קרקע מן
הלוה ולא הניחו לו בני חורין
הלכך הוי כאילו אמר כתבו והרבה יפוי כח עשו חכמים בשכיב מרע בלא ההוא דלעיל דלא בעי קנין כי ההיא דאמר בפרק קמא
כדי לגבות מהן מלוה את
דגיטין (דף יד:) דהולך כזכי בשכיב מרע אפילו לא הוי בבריא כזכי:
חובו (לעיל קנז.). על ידי
המלוה את חבירו בשטר כו' [על ידי] עדים גובה מנכסים בני חורין. הכא תנן בהדיא דמלוה על פה לא גבי ממשועבדים
עדים. כלומר בלא שטר,
גובין מנכסים בני חורין.
ל) [מדרבנן] והא דפרש"י פרק הניזקין (גיטין דף נא. ושם) דמזון האשה והבנות גובין מנכסים בני חורין לפי שאין קצובים
וכגון שמודה שלא פרעו, דהא
אבל היו קצובים היו גובין אע"פ שאין כתובים משום דהוה כמלוה ע"פ ליתא ואגב ריהטא לא עיין בה אלא טעמא דאכילת פירות
קי"ל המלוה חבירו בעדים
אין צריך לפרעו בעדים, אבל
מ)למזון האשה והבנות דגבי אם היו קצובים אפילו אין כתובים משום דקלא אית להו נ) והקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אם כן היאך
ממשועבדים לא יגבה, דעדים
נשבעין במודה מקצת הטענה והא
אין נשבעין
על
כפירת שעבוד
קרקעות ואומר רבי כגון שמחל שעבודו א"נ בדליכא עדים דהא
בלא שטר לית להו קלא ולא
אמרינן לקוחות אפסידו
דשעבודא דאורייתא היינו
על פי
עדים אבל
על
פי עצמו
לא
ובפרק קמא דבבא מציעא
(דף ד: ושם) הארכתי יותר מבכאן:
אנפשייהו (לעיל מב.)
.
גבו