קעה:
גט
פשוט פרק
עשירי
בבא בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גבו
קרקע יש לו גבו מעות אין לו. אע"ג דמיניה (ד) מיירי מ"מ
הוציא עליו. מלוה: כתב ידו. של לוה שהוא חייב לו ממון ואין כאן
קנ א מיי' פי"א מהל' מלוה
א) לעיל קסז. כתובות כא..,
ב) גיטין כא. כתובות קב.,
ולוה הלכה ג ופכ"ז הל'
עדות אחרת: גובה מנכסים בני חורין. דלא גובה ממשועבדים אלא
מעות אין לו דלאו הני מעות שבק אבוהון אע"ג דהיינו מיניה
ג) ברכות סג:, ד) ב"ק מג.
א סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
קרקע אמאי יש לו ע) אלא ודאי עיקר שעבוד הוא על קרקע אלמא
מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי
לעיל קכד:, ה) [ב"ק ח. גיטין
סימן סט סעיף א ובטור סי'
שעבוד קרקע לקוחות דאורייתא: דבר תורה ב"ח דינו בזבורית.
נ.], ו) רש"ל מ"ז, ז) [לעיל מב.
לט:
ליה לקלא ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר ויניחו
קנא ב מיי' פכ"ו מהל'
קנז. קדושין יג: ב"ק קד:
בני חרי למוכר לגבות מהם: ערב
תימה היכי מוכח מהכא דשעבודא
ערכין ו: ז.], ח) [קדושין שם],
מלוה ולוה הל' א ועי'
ט) [ערכין ז. כל הענין],
היוצא כו'. שכתב בתוך השטר אחר
דאורייתא דלמא היינו מיניה דמיניה
במ"מ סמג שם טוש"ע ח"מ
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה
א)א
י) [גיטין מג.], כ) [בערכין ז.
סימן קכט סעיף ד:
פשיטא דגבי בין קרקע ובין סובין
חתימת העדים אני פלוני בן פלוני
מנכסים בני חורין ערב היוצא לאחר חיתום
קנב ג מיי' פכ"ה מהל'
אי' חגא], ל) [דברים כא],
ב)ב
ערב: גובה מנכסים בני חורין. מן
ושמא עולא אמרה על הא דפ' הניזקין
מ) [עי' רש"ל שהיה לרשב"ם
מלוה ולוה הל' א סמג
שטרות גובה מנכסים בני חורין מעשה ובא
גירסא אחרת], נ) [דברים כד],
שם טוש"ע ח"מ שם סעיף
(גיטין דף מח:) דאין נפרעין מנכסים
הערב בערבות שבעל פה דמלוה ע"פ
ס) צ"ל דאמרי'. רש"ש,
לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני
א:
משועבדי' במקום שיש בני חורין ואפי'
היא כיון דלא חתימי עדים על הערבות
קנג ד ה מיי' פי"א שם
ע) רש"ל לו כ"ש דלמא לא הני
חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים
הלכה ד סמג שם:
קרקע שבק אבוהון וגם לאו
הן זיבורית דמשום פסידא דלקוחות
וה"ה לערב בלא שטר אחר מתן
קנד ו מיי' שם פי"ט הל' א
מיניה הוא שהרי מעות הלוהו
משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו
מעות: אמר ליה בן ננס אינו גובה.
אוקמוה אדאורייתא ומדקאמר אוקמוה
אלא ודאי כו', פ) צ"ל דיוקא.
סמג שם:
קנה ז ח מיי' (שם) ופי"ב
רש"ש, צ) רש"א מ"ז, ק) רש"ל
למה אמר לו הרי החונק את אחד בשוק
דכל ערב שלאחר מתן מעות לא הוי
אדאוריית' משמע דהתם נמי דאוריית'
ג
מ"ז, ר) צ"ל דמיחשב למוחזק.
מהל' נזקי ממון הל'
ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו [ואני אתן לך]
ערב שלא על אמונתו והבטחתו של
הוא מיהו לא אשכחן דקאמר איהו
רש"ש, ש) צ"ל נעילת דלת.
כב סמג עשין סו טוש"ע
❖
ערב זה הלוהו: גמ' שעבודא
רש"ש, ת) [רש"ל], א) צ"ל
ח"מ סי' תי סעיף לח:
בהדיא הכי אבל הגמרא קאמר התם
פטור שלא על אמונתו הלוהו אלא איזה
❖
ממיתו וקוברו. רש"ש,
דאורייתא. יוציא אליך העבוט (דברים
בהניזקין (שם נ.) כדעולא דאמר עולא
הוא ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך
כד) וה"ה למקרקעי: לאו דאורייתא.
כו' ומשום פסידא דלקוחות כו' ואפילו
רבינו גרשום
חייב שכן על אמונתו הלוהו ג) ואמר רבי
הגהות הב"ח
אומר בהדיא הכי לא הוה דוקא
וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו
(ה)
פ)
שעבודא. שמשועבדין לו
ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות
בב"מ (דף קיד:): (ג) משום פסידא
דשפיר משמע אוקמוה אדאורייתא
(א) במשנה מקצוע בתורה
נכסים של לוה למלוה
שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן
גדול מהן: (ב) גמ' גבו
מדאורייתא הוא דכתיב עבד
(א)
דלקוחות. שלא יוכלו להזהר בדבר
דבמיניה הוא ונראה שמא מדקאמר
מעות אין לו ורב נחמן
לוה לאיש מלוה: אי הכי
כמעיין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות
שאין ידוע לעולם: ומי אמר רבה.
בזבורית משמע קרקע זבורית מדלא
אמר גבו מעות יש לו
מלוה בשטר נמי. לא נטרוף
ישמש את שמעון בן ננס: גמ' אמר עולא
איפוך דרבה לרב נחמן
ממשעבדי משום פסידא
הזכיר סובין ואין נראה לפרש דהאי
שעבודא לאו דאורייתא והא אמרינן
ודרב נחמן לרבה והא
דלקוחות: התם אינהו.
דמ"ד לאו דאורייתא היינו אפי' מיניה
בפ' יש נוחלין (לעיל דף קכד:) שלחו
דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה
שמעתא לא אזלא הכי
ד
לקוחות אפסדי אנפשייהו
כדאמר ליה אביי לרבה
דהא פשיטא שחייב לשלם ואם אין לו
מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ואמר
דכיון דידעי דהוי חייב ממון
ע"פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא
לדידך קשיא כו' וכי תימא
למלוה בשטר דשטר קלא
מעות פשיטא דאינו פטור בכך אלא
רבה עלה גבו קרקע בחובת אביהם
איפוך כצ"ל: (ג) רשב"ם
ה שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו
אית ליה לא הוה לי' למזבן
יש לו דכמאן דמשעבד בחיי אבוהון
יתן לו סובין או קרקע (או) ימכר ויתן
ד"ה משום צ"ל קודם ד"ה
מיני': שעבודא לאו
צ)
מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני
לאו: (ד) תוס' ד"ה גבו
דאורייתא. וקרא אסמכתא
לו מעות אלא בשעבוד לקוחות מיירי
דמי וקרינא ביה בכל אשר ימצא לו ל)
כו' אע"ג דמיניה הוא מכל
בעלמא הוא: לית ליה קלא
חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה
אלמא שעבודא דאורייתא: מ) איפוך
שמשועבדים אע"פ דכתב ליה אחריות
מקום מעות אין לו דלאו הני
למלוה על פה ולא ידעי
בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו
מעות שבק אבוהון ופריך
לקוחות דלוה מיניה ולא
גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו.
בהדיא לאו דאורייתא הוי האי קנין
קרקע אמאי יש לו אע"ג
גבי מינייהו: ומי אמר רבה
אנפשייהו ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה
דמדאוריית' לא יוכל לשעבד בחובו את
דמעות הלוהו ומעות משלם ודמי טפי
דהיינו נמי מיניה כיון דלאו
הכי. דשעבודא לאו
הני קרקע שבק אבוהון
דאורייתא: והאמר רבה.
לאשר ימצא לו: בע"ח דיניה בזיבורית.
בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא
נכסיו מן הלקוחות אע"פ שיכול למכרן
שהרי מעות הלוהו אלא
בפרק יש נוחלין גבו יתומים
ומה שפי' רשב"ם גבי שעבוד דאוריית'
ונפקא ליה בפ"ק דב"ק (דף ח.) מוהאיש
מנכסים בני חורין מ"ט שעבודא לאו דאורייתא
ודאי עיקר שעבוד כצ"ל:
מבעל חוב קרקע בחובת
(ה) ד"ה דבר כו' ואפי'
אביהן יש לבכור פי שנים
הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך את
אשר אתה נושה בו יוציא וגו' נ) מה דרכו
ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים
אמר בהדיא כו' דבמיניה
בה דכיון דמשעבדי
העבוט וגבי לאו דאורייתא פי' והא
של אדם להוציא פחות שבכלים אלמא
הוא ושמא נראה מדקאמר
לאבוהון דמי כממון שלו
משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין
כו' דהאי מאן דאמר:
דכתיב יוציא אליך העבוט במשכנו שלא
שעבודא דזיבורית דאורייתא: ומשני
ונוטל בה בכור פי שנים.
אי הכי מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא
(ו) בא"ד דקרא במשכנו
מדקאמר שקיל בכור פי
לטעמייהו דבני מערבא קאמר.
בשעת הלואתו בב"מ (דף קיד:) ק)(לא)
כו' דבשלא בשעת הלואתו
שנים בה אלמא שעבוד'
ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע
ד)
משמע דבשעבוד דבמיניה פליגי ולא
דאמר ס) התם נוטל פי שנים במלוה
כ"ש: (ז) ד"ה אינו כו' וי"ל
דאוריית': וכי תימא איפוך.
❖
כיון דמי שמלוה:
יש לו גבו מעות אין לו (ב) וכי תימא איפוך
והאמר עולא דבר תורה
ידע רבי מאי קאמר וגם לא הבנתי
במקרקעי אמור ולא במעות ומיהו
בע"ח בזיבורית אלמא
דרבה לעולא ודעולא לרבה והא אמר עולא
מה שאומר למ"ד לאו דאורייתא דקרא
לדידיה סבירא ליה דבכור אינו נוטל
ה)
דקסבר עולא דשעבוד'
דאוריית' ולא מצית אפכית
מוסף רש"י
במשכנו (ו) בשלא בשעת הלואתו כ"ש
פי שנים ולא שנא גבו קרקע ולא
דבר תורה בעל חוב דיניה בזבורית (אלא)
ו
ו)
ליה: אלא לעולם קסבר רבה
דהוי דאורייתא דבשלא בשעת הלואתו
שנא גבו מעות דשעבודא לאו
רבה טעמא דבני מערבא קאמר וליה לא
הוציא עליו כתב ידו.
דשעבודא לאו דאוריית'
הוא גבייה מחוב: אינו גובה לא
היינו חתימת ידו, כדתנן
והא דקאמר רבה גבו קרקע
דאורייתא: יורשי בעל הבור חייבין
סבירא ליה רב ושמואל דאמרי תרוייהו
(גיטין עא:) כתב סופר ועד
יש לו לטעמא דבני מערבא
מן היורשים. תימה כיון דמלוה בשטר
לשלם. אלמא מלוה ע"פ גובה מן
כשר, ואמר ר' ירמיה חתם
קאמר. דשלחו מתם בכור
ז) מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא
היורשים וקשיא לרב ושמואל: כשעמד
סופר שנינו (לעיל קסז.).
גובה מן היורשים אע"ג דשעבוד לאו
נוטל פי שנים במלוה
מן הלקוחות מ"ט שעבודא לאו דאורייתא
גובה מנכסים בני חורין.
וקאמר רבה מסתבר
בדין. דמעשה ב"ד כמלוה בשטר
דאורייתא שלא בשטר נמי מ"ט לא
וממשעבדי לא, דלית ליה
טעמייהו בקרקע וליה לא
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי
ח)
דמי: שעשאו. השור טריפה ועמד
גבי מה לי היכא דאית ליה קלא מה
קלא לדבר שאינו עשוי בעדים
ס"ל דשקיל בה פי שנים
(כתובות כא.). ערב היוצא
דקסבר שעבודא לאו
תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין
בדין קודם שיצתה נשמתו: וקברו.
לי היכא דלית ליה קלא וי"ל (ז) מי
לאחר חיתום שטרות.
דאורייתא: ונפל עליו שור.
ובין מן הלקוחות מ"ט שעבודא דאורייתא
השור דחפו וקברו בתוך קרקעית
שמלוה בעדים אינו חושש לקלא ולגבייה
לאחר שנחתם השטר כתב
בתוך הבור: והרגו. לחופר:
הערב כתב ידו ואני ערב
פטור. בעל השור לפי שהוא
הבור: אפומא דבירא. לפני מותו:
דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן
מיתיבי ט) ז החופר בור ברשות הרבים ונפל
תחת חתימת
עצמו גרם לו תקלה שחפר
לא
(גיטין כא.)
אמר העדים כתוב פלוני ערב
היורשין: מן היורשין. וקשה
ברה"ר: ולא עוד אלא שאם
עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא
והוא מודה בדבר (כתובות
מת השור. והחופר יורשי
לר"י דבארבעה אבות (ב"ק דף יא: ושם)
שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו אמר ר'
קב.). גובה מנכסים בני
ח
בעל הבור חייבין לשלם דמי
גבי הלכה גובין מן העבדים אמר ר"א
חורין. המלוה מן הערב,
שור לבעלים והא הכא האי
אלעא אמר רב בשעמד בדין והא הרגו קתני אמר רב אדא בר אהבה שעשאו
י)
ולא מנכסים משועבדים, כיון
אפילו מיתמי לא מיניה מיניה אפילו
חוב דיורשי בעל בור
דלאחר חיתום השטר הוה
טרפה והא אר"נ תני כ) תנא מת וקברו התם דיתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו
משלמים אינו בשטר אלא
מגלימא דעל כתפיה ומשני שעשאו
הויא לה כמלוה על פה (שם)
בעל פה אלמא דמלוה על
אמר
אפותיקי ומכרו משמע אבל מיתמי
כיון דליכא שטר בעדים לית
פה גובה מן היורשין וקשיא
ליה קלא (גיטין כא.). הרוצה
לרב ושמואל. ומתרץ ר'
לא גבי ותימה דפסקינן לקמן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות אלמא גובה טפי מן היורשין ממן
הלקוחות והתם גבי
שיחכים יעסוק בדיני
אילעא בשעמד בדין
טפי מלקוחות ותירץ רבי דודאי מלקוחות גבי טפי מדגבי מיורשים אע"ג דעדיפי לקוחות הכא כדאשכחן גבי מוכר שדהו בעדים
ממונות. שדיני ממונות
ונתחייב החופר קודם שמת
עמוקים הם (ברכות סג:).
וכל פסק דין מב"ד דמי
גובה מנכסים משועבדים דקאמר לעיל בחזקת הבתים (דף מא: מב.) אפסודי אפסדי אנפשייהו ואע"ג דאינו גובה
מן היורשין וטעמא
גבו קרקע יש לו. גבו
כמלוה בשטר להכי יורשי
משום שעשו חוצפא לקנות דבר שיש עליו קול שהיה משועבד והאי טעמא לא שייך ביורשין ומהאי טעמא גבי נמי מלקוחות התם
יורשין קרקע במלוה שהלוה
בעל הבור משלמין דמלוה
אביהם, יש לו לבכור פי
בשטר גובה מן היורשין:
ולא מן היורשין מיהו אין נראה לרבי שמוכר שדהו בעדים גובה מן היורשין כמו מן הלקוחות מאחר דאית להו קלא כמו שמלוה
שנים, דהוה ליה כמוחזק,
והא הרגו. השור קתני
בשטר גובה מן היורשין לרב ושמואל אע"פ שמלוה ע"פ אינו גובה הואיל ואית להו קלא ומטעם תקנה כמו שתקנו במלוה דגבי
דהאי קרקע אשתעבד ליה
אלמא דלא עמד בדין
לאבוהון (ב"ק מג.) וכמי שהיה
ואפ"ה משלמין יורשין
משום נעילת דלת והכי נמי אשכחן בסנהדרין (דף לב.) ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני
לו במשכון דמי וחשבינן ליה
אע"ג דהוה מלוה על פה:
לוין ואפילו בכל דיני ממונות שבעולם אנו דנים בלא דרישה וחקירה משום תקנת השוק בין בדיני ירושה בין בדיני מקח ה"נ טעמא
מוחזק ליטול הבכור פי שנים
ומתרץ רב אדא לא הרגו
(לעיל קכד:). גבו מעות אין
משום דנעילת דלת לאו דוקא והוא הדין במקח וממכר כדפרישית וכן בעמד בדין דבסמוך ומשום קלא גובה מן היורשים ומן הלקוחות
לאלתר אלא עשאו טריפה.
לו. פי שנים, דלאו הני
דאינו יכול לחיות וחייבוהו
שלא תפתח דלת הלווים ובההיא דארבעה אבות (ב"ק דף יא:) נראה דבעי למימר כדפרישית התם אלא כגון שעשאו אפותיקי ועמד בדין
מעות הניח אביהן והוי ראוי
בית דין קודם שמת והוי
דבסמוך מספקא לרבי אי משום קלא אי משום תפיס למוחזק ר) דכל מעשה ב"ד אין משמיטין ואי הוה מעשה ב"ד הוה טעמא דעמד
(ב"ק מג.) דמלוה להוצאה
כמלוה בשטר: והא תני חגא
ניתנה והני מעות אחריני
והרגו ומת בבור וקברוהו
בדין משום דהוי כמוחזק בכך ואי לא מיירי אלא בכתובה הוי טעמא דעמד בדין משום דאית ליה קלא והלכך גבי מן יורשין משום
נינהו וכאילו לא הוחזק בם
ואפ"ה יורשין חייבין לשלם
פתיחת ש) דלת בפני הגזלנין וכ"ש [מן] ת) הלקוחות וזה נראה עיקר דעמד בדין משום קלא הוא ולא משום דתפיס דאונס ומפתה גופייהו
אביהן (לעיל קכד:). מלוה
אע"ג דלא עמד בדין.
על פה אינו גובה כו'.
ומתרץ לעולם חייבוהו ב"ד
בעמדה בדין נעשה כמלוה ומשמיטין לברייתא דתניא כוותיה דשמואל בהמביא תניין (גיטין דף יח.):
אבל מלוה בשטר הוא עצמו
קודם שמת והיה כמלוה
דיתבי
דיינא אפומא. ותימה אמאי תני ר"נ וקברו מאחר דפרשינן לה הכי וסבירא ליה אינו גובה מן הלקוחות ואומר רבי דאיכא למימר
שיעבדו, דכתב ליה כל נכסיי
דאית לי אחראין לשטרא דנן
דקמ"ל שאע"פ שקרוב זה החופר למיתה מיד שהשור היה ממיתו א)והכהו מועיל דין שדנים שם ולא אמרינן גברא קטילא דייני:
(קדושין יג:). ונפל עליו
גובה שור והרגו. השור הרג את
החופר, פטור. בעל השור (ערכין ז.). בשעמד בדין. קודם שמת וחייבוהו לשלם לפיכך גובה מן היורשין דכיון דדינו חרוץ לשלם הוה ליה כמלוה בשטר (שם). מת וקברו. השור בבור כגון שהפיל עמו חוליא ונקבר בה החופר ואפ"ה חייבין
יורשין (שם). וחייבוהו. מיד לשלם (שם).