לא
יחפור פרק
שני בבא
בתרא
כו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אפומא
דחצבא. על פי' הקונט' קשיא לר"י דאיך יהא האפדנא
כדנייד נכתמא אפומא דחצבא. שאם יניחו כד על החומה וכיסויה
צ א מיי' פי"א מהל' שכנים
א) [ב"ק ס.], ב) [שם סב:
וש"נ], ג) [לעיל יח.] לקמן
הלכה ג טוש"ע ח"מ
עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה: רקתא. מה שמנערין מן הפשתן:
נייד כולי האי עד שתתנדנד הנכתמא דא"כ הבית קרוב
פג., ד) [לעיל יח.], ה) [שם],
סמג עשין סב טוש"ע ח"מ
מאי שנא מזורה. בשבת דחייב ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה
ליפול ולפי הענין משמע שהיה בנין חזק שהרי מתוך העושר בנאה
ו) ב"ק צא:, ז) [שם ע"ש],
סי' קנה סעיף טו:
❖
צא ב מיי' שם הל' א וסמג
ח) [חגיגה י:],
עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו: היינו זורה ורוח מסייעתו.
ובמס' שבת (דף עז:) נמי אמר מאי אפדנא אפיתחא דין שמאספין
שם טוש"ע שם סעיף
כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין
שם לדין משמע דבירה גדולה היא
לד:
צב ג מיי' פ"ו מהל' חובל
נזקין נמי כחו חשיב ליה: ולרבינא
ונראה לר"י דכד ניידא נכתמא
כדנייד נכתמא אפומיה דחצבא דבי בר
הגהות הב"ח
א
ומזיק הל' יא סמג עשין
מאי שנא כו'. בשלמא זורה ורוח
כשאדם אוחז הכד בידו שזהו דבר
מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה
(א) במשנה זה סומך
סח טוש"ע ח"מ סי' שפד
מסייעתו לא הויא ליה פירכא
מועט הרבה א"כ מתנדנד האפדנא
סעיף ב:
לגדר. נ"ב ע"ל דף י"ח
אזלא רקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה
צג ד ה מיי' פ"י מהל'
דהיינו דוקא באפסוקי צונמא:
דקסבר ממונא מאיסור שבת לא
חייב א להרחיק ולריצב"א נראה שאין
(ב) גמ' א"ל רב יוסף זיל
דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי
שכנים הל' ח סמג עשין
ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה
פ"ה דחוק דבדבר מועט מתנדנד
קוץ: (ג) שם אמרי ליה
פב טוש"ע ח"מ סי' קנה
בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו
מכולהו ולא יכילנא ליה:
סעיף כה:
הנכתמא שהוא דבר קל אף על פי
תורה ח) וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא
צד ו ז מיי' שם הל' ז
(ד) תוס' ד"ה זיקא וכו' ורוח
הכא זיקא הוא דקא ממטי לה מתקיף לה
שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך:
בב"ק בהכונס צאן לדיר (דף ס.):
מסייעתו: (ה) בא"ד שיצא
טוש"ע שם סעיף ל:
זיקא הוא דקא ממטי לה. קשיא
צה ח ט מיי' שם הל' ח
הגץ ויתרחק: (ו) בא"ד
מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח
גץ. איטנצייל"א היוצאת מן הברזל
א)
ואי לאו הרוח: (ז) בא"ד
טוש"ע שם סעי' כה:
כשהפטיש מכה עליו: חייב. והרי
מסייעתו אמרוה קמיה דמרימר אמר להו
לר"י דליחייב משום אש
צו י מיי' שם טוש"ע שם
אע"ג דהיא גופא ממטיא
הוליכן הרוח: ניחא ליה דליזיל. לחוץ
נפשה ומיהו התם משום
ועיין בהג"ה ובמ"מ:
מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו
ב היינו זורה ורוח מסייעתו ולרבינא מאי
צז כ מיי' פ"ו מהלכות
דזימנין דבהדי דמנח כו'
שלא ידליק את ביתו: מתני' סמוך
שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה
שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק
כצ"ל ותיבות כמר בר רב אשי
מלכים הל' ט סמג לאוין
ב)
לשדה חבירו. בין שדה הלבן בין
והזיקו דחייב משום אש כדאמר
נמחק: (ח) ד"ה ורבינא וכו'
רכט [וברב אלפס ב"ק סמוך
ב
❖
דחייב לשלם התם ניחא ליה דליזל הכא
ג
דה"נ דחייב:
לסוף פרק החובל דף לד:
שדה האילן. וטעמא כדי עבודת
בפ"ק דב"ק (דף ו.) והכא דאמטי ליה
לא ניחא ליה דליזל: מתני' ג) ד לא יטע
ועי' ט"ז בי"ד סי' קטז ס"ק
❖
הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא
ברוח מצויה איירי מדפריך עלה
ו]:
אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן
מוסף רש"י
יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך
מזורה ורוח (ד) מסייעו דאיירי
הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד
שדה חבירו: מעמיק. להן בעל
ברוח מצויה כדמשמע בהכונס (שם
מזורה ורוח מסייעתו.
לעזי רש"י
דחייב משום מלאכה בשבת
כל אילן היה גדר בינתים זה סומך
השדה שיצאו לתוכו: קוצץ. בעומק
דף ס. ושם) גבי ליבה וליבתו הרוח
ד) ה
(א)
אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא
איטנצייל"א
❖
ג' טפחים: והעצים שלו. בגמרא
ומדפריך מגץ היוצא מתחת הפטיש
לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן היו שרשים
מגביה התבואה ברחת שקורין
ו
[אישטינציל"א] ניצוצות.
[ע"ב] מפרש של מי: גמ' אבל בבבל
פליי"א (ב"ק ס.). גץ. ניצוץ,
דהיינו ברוח מצויה דחייב משום אש
יוצאים לתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים
אישטינציל"ש, היוצא מתחת
שתי אמות. שמחרישתן קצרה:
דגבי אש קתני לה בהכונס ואומר
הפטיש. קורנס של נפחים
כדי שלא יעכב את המחרישה היה חופר
רבינו גרשום
ז
פרדיסא. כרם: והא ארחיקי לי.
ר"י דלא דמי לאש דאין חייב משום
(שבת כא:). אלא אם כן
בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו:
הרחיק ממנו ארבע
וכמה נייד. דאמרי' דליהוו
ד' אמות: שכחת ברי. כך שמו:
אש אלא כשעשה האדם את האש
גמ' תנא ה)ארבע אמות שאמרו כדי עבודת
אמות. כדמפרש טעמא כדי
הני עצירי חייבין: כי
אשכחיה. רב פפא לרב הונא דקא
לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה
ג
עבודת הכרם, שהיו חורשים
היכי דנייד נכתמא אפומיה
הכרם אמר שמואל לא שנו ח אלא בארץ
הכרם במחרישה, וכן בשעת
דחצבא. כלומר א) היכסה
חפר וקייץ שרשין: מאי האי. אמאי
בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת על
הבציר בוצרין אותם בעגלות
שמכסין ממנו הקיקל:
ישראל אבל בבבל שתי אמות תניא נמי
קייצתא: אמרי ליה כולהי. הבאתי
ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה
ט
וצריך להן מקום פנוי ארבע
רקתא. שלועזין ארישת"א.
אמות, שלא יכנס עגלת
אבל הכא גבי הנהו רקתא
הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו
לו ראיות הרבה שלא יקוץ:
לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי
מחרשתו בקרקע חבירו (לעיל
אינו חייב משום דהוי
לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל
שהחזיקו
אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות והא אנן
יח.). היה גדר בינתים.
ליה גירי דידיה דזיקא
שאינו מזיקו עוד לעבודת
הוא דקא ממטי ליה ואינו
עיקר ודמי לליבה וליבתו הרוח
תנן ארבע אמות אלא לאו כדשמואל שמע מינה ואיכא דרמי לה מירמא תנן
הכרם, זה סומך אילנות לגדר
חייב: מ"ש. מהא דתנן
דפטור ד והיינו דמשני כי פריך בסמוך
מכאן וזה סומך אילנות לגדר
גבי שבת באבות מלאכות
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות
מ"ש מגץ דהוה סלקא דעתך דדמי
מכאן, ואי נמי אחד מהן שדה
דהיכא דזורה תבואתו
והתניא שתי אמות אמר שמואל לא קשיא כאן בבבל כאן בארץ ישראל רבא
לבן אין כאן כלאים, כדאמר
והרוח מסייעתו לדחות
ממש לגץ ומשני התם ניחא ליה דליזל
בערובין (יא.) אם גפנים מכאן
התבן דהוי חייב הכא נמי
בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף הוו אתו צפורי
ומתכוין להכות בכח עד שיצא הגץ
מותר לזרוע כאן, גבי נעץ
היכא דרוח ממטי לה אמאי
ארבע קונדיסין ומתח זמורה
יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה א"ל (ב) זיל קוץ א"ל והא ארחיקי
אינו חייב. אמר ליה מרימר
(ה) ומתרחק בלא שום זיקא וחייב
על גביהן דדמיא לצורת הפתח
ודאי ברקתא חייב דהיינו
לי א"ל ה"מ לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד
משום אש על מה שגומר והולך על
(לעיל יח.) דגבי כלאים היכרא
כזורה ורוח מסייעתו דחייב
הוא דבעינן דלא להוי ערבוב,
לענין שבת. ולרבינא מייתי
ידי רוח מצויה אבל הכא לא ניחא
כל אילן א"ל ה"מ אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א"ל
י
דהא אכלאים קפיד קרא, אבל
תו קושיא מ"ש מגץ היוצא
ליה דתיזל כלומר ואינו מכה בכח
ה
אנא לא קייצנא דאמר רב האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה ואמר ר'
ליניקה לא חיישינן אפילו בכלאי
כו'. דלעולם אין דליקה
ו)
כ
הכרם דאורייתא, כדתנן זה
בלא רוח ואפ"ה חייב הכא
ואי לאו (ו) רוח אין הרקתא הולכת
חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימניה מר אי ניחא ליה
ז)
סומך לגדר מכאן וזה סומך
נמי מאי שנא (ומאי שנא).
כלל וא"ת מ"מ יהא חייב להרחיק
לגדר מכאן ואע"ג דינקי
התם גבי גץ מש"ה חייב
ליקוץ רב פפא הו"ל הנהו דיקלי אמיצרא דרב הונא בריה דרב יהושע
❖
מתתאי (שבת פד:).
מידי דהוה אגורן דמתניתין דחייב
דניחא ליה דליזל מביתו
אזל אשכחיה דהוה חפר וקא קאיץ שרשיו אמר ליה מאי האי אמר ליה תנן
אבל הכא גבי רקתא לא
להרחיק אע"ג דזיקא ממטי ליה וי"ל
ו
ניחא ליה דליזל דהוא צריך
היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב
דמתני' כרבנן והכא איירי אליבא
נמי לרקתא לצורך שום דבר
מוסף תוספות
מש"ה הואיל דלא קא אזיל
המחרישה אמר ליה הני מילי שלשה מר קא חפר טפי אמר ליה אנא
דר' יוסי דלא מחייב אלא בגירי דיליה
א. [פירוש]. דאי נייד
מכוחו דזיקא קא ממטי ליה
בורות שיחין ומערות קא חפרנא דתנן היה חופר בור שיח ומערה
והא דפריך מגץ ולא מצי לאוקמי
פטור: פיסקא כדי עבודת
אפדנא אפילו משהו כמה
דניידא נכתמא וכו'
הכרם. כדי כלי בקר וצמדו
ההיא דגץ כרבנן משום דלא פליגי
שלו אמר רב פפא אמרי ליה (ג) כולהי ולא יכילי ליה
קוצץ ויורד והעצים
כשמוליכין אותו בנחת
שלא ידוש שדה חבירו.
רבי יוסי ורבנן לענין חיוב תשלומין
הרי זה נזק וחייב להרחיק.
לא שנו דבעינן ד' אמות
עד
ריטב"א. ב. אע"ג דאיכא
אלא בארץ ישראל שרגילין
אלא לענין הרחקה וא"ת מאי שנא
כח אחר מעורב בו. רשב"א.
לחרוש שדה אילן בשוורים
מנמייה דאפילו לר' יוסי
מרחיקין אע"ג דהיא גופה ממטיא נפשה (ז) כמר בר רב אשי ומיהו
התם משום דזימנין דבהדי דנח כו'
ג. דהכי משמע וכו'
ומפני חוזק הקרקע אבל
שבפני עצמו עשה את
כדקאמר לעיל אבל קשה מעורבין לעיל (דף כג.) דאמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא וי"ל דגמרא לא סבר לה כרבינא דר"ת פוסק
בבבל שחורשין בחמורים
הבערה. תוס' ב"ק ס.
או חופרין בב' אמות
כמר בר רב אשי וכאמימר ועוד אומר ר"י דבעלי חיים שאני דחמירי טפי מרוח דכח אחר מעורב בהן כדאמרינן בבבא קמא (דף ו.):
ד. דלא מיחייב משום
הרחקה סגי: דפרדיסא.
מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי
אשו אלא אם כן עשה כל
גפנים: והא רחיקי ליה. ד'
כך בפני עצמו בלא סיוע
אמות: הני מילי באילנות.
בהכונס (ב"ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן
הרוח או דבר אחר שיוכל
משדה אילנות: אחד שדה
מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי' לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא
להזיק ברוח מצויה אחר
גפנים ואחד שדה אילן. אין
בנזקין אסור ז: ורבינא מאי שנא מגץ. וא"ת ואמאי קאמר ורבינא לאמימר נמי תיקשי לענין חיוב תשלומין מאי שנא מגץ ח וי"ל
גמר המעשה שלו. שם.
מרחיקין אלא ד' אמות:
ה. ואינו מפילה אלא
אסור למקצייה. דכתיב כי
משום הכי נקט רבינא דאמימר הוי מצי לדחויי דה"נ חייב לדידיה בתשלומין דלגמרי מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו :
(ח)
ט
לארץ והרוח הוא עושה
ממנו תאכל ואותו לא
אחד גפנים ואחד כל אילן. מתוך פ"ה לעיל (דף יח.) משמע דנקט אחד גפנים משום דשייך בהו כלאים דהביא ראיה מכאן דכשיש
כל ההיזק. ריטב"א.
תכרות: שכחת. הכי שמיה
ו. [ד]חשבינן ליה גרמא
דבריה: תאלי. אילנות: אזל
גדר ליכא איסור כלאים וזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן ואין נראה דשדה חבירו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים
דנזקין. רשב"א. ז. [והכא]
רב פפא אשכחיה לרב
גרמא הוא, ורבינא דלא
הונא אמר ליה מאי האי.
איירי דהא מוקמי' בגמ' דמתני' אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי משום ציפרי ומהאי טעמא גפנים לזרעים
חש לה, סבירא ליה
דקצצת שרשי: שמעכבין
בעי טפי אלא דנראה דנקט אחד גפנים ואחד כל אילן דלא תיסוק אדעתי' למימר דשיעור ד' אמות דמתני' דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור
דאפילו גרמא דידיה לא
לי. חרישתי: מר קא חפר
זה במקום אחר לענין כלאים: אבל בבבל ב' אמות. תימה דבפרק המוכר את הספינה (לקמן דף פב: ושם דף פג.) גבי קנה ג' קנה
הוה ושרי. שם. ח. דהא
טובא. וקא קציץ שרשין
איהו ג"כ לא מיחייב
למטה מג' טפחים: אמרי
קרקע דאמר רב יוסף עובדא הוה בדורא דרעותא כו' משמע מהתם דבבבל נמי בעינן ד' אמות דבבבל הוה מעשה וצ"ל דבההיא דורא דרעותא
כדאסיקנא בב"ק דגרמא
ליה מכולהו. שהבאתי לו
היה להם מחרישה גדולה כמו בארץ ישראל : אבל בגפנים בעי טפי. והוא כשנטע דקלים כשהם גבוהים אבל אם נטע גרעין לא
י
בנזקין פטור. ריטב"א.
ראיות מכמה מקומות ולא
דממילא קא גדל ולא גירי דיליה הוא: אנא לא קייצנא דאמר רב כו'. וא"ת והתנן במתניתא דקוצץ ונותן דמים וי"ל דאיכא לאוקמי
ט. ודלא כרב אשי דפרק
יכלי ליה:
הכונס. רשב"א. י. שגם
באילן סרק אבל קשה דאמרינן בהחובל (ב"ק דף צב.) גבי הנהו דיקלי דמכחשי בגופני הוו דקאמר למחר אייתי לי מקורייהו אלמא
שם יש מקומות קשין
א) צ"ל הכיסוי שמכסין בו וכו'
וצריכין מחרישה גדולה
משום היזק גפנים
מותר
לקוץ דקלים
ויש לפרש
דשאני התם שיותר
מדאי
היו מכחישים
בגפנים
עד דהוה טעים
בהו טעמא דחמרא:
כארץ ישראל. שם.
עד