חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חזקת
בית
הבתים ובית הבדים. פי' ר"י בר מרדכי דהא דתנן בפרק
השלחין. מתוך שהמעיין בתוכו
שמשקים אותה ממנו תדיר
א
א) [ועי' תוס' עירובין מח.
א ב מיי' פי"ב מהל'
ד"ה ר' יהודה וכו'], ב) צ"ל
טוען הלכה א סמג עשין
עושה פירות תדיר וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן ג'
חומר בקדש (חגיגה כד:) עברו הגיתות והבדים דמשמע שיש
לעייל ביה, ג) ס"א שמעכב,
צה
טוש"ע ח"מ סי' קמא
שנים מיום ליום אם החזיק בה שלש שנים שלימות אין צריך להביא
להן זמן קבוע היינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה אבל יש בני
ד) רש"ל, ה) צ"ל לוקטין אותו
סעיף א:
❖
ב ג ד מיי' פ"ו מהלכות
חצי סיון וכו' ומניחים. רש"ש,
שטר מכירה ואם ערערו עליה בעלים
הראשונים וזה אומר מכרת
אדם שמצניעין כל
השנה ודורכין במעט מעט:
שלשה חדשים בראשונה. מתוך
נזקי ממון הל' א סמג
לי ואבד שטרי חזקתו מועלת לו ואם
עשין סח טוש"ע ח"מ סי'
❖
חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות
פ"ה משמע דבעי רבי
לאו אין חזקתו מועלת לו לפי שכשאמרו
שפט סעיף ה:
הגהות הב"ח
א
ג' שנים לחזקה כל הראוי לצאת ממנה
ישמעאל שהוא יזרע ויקצור באותן שלשה
והשובכות והמרחצאות ובית הבדין
(א) במשנה וכל דבר שהוא
בג' שנים אמרו: שדה בית הבעל.
חדשים ראשונים וכן באחרונים ואין
עושה: (ב) שם שדה בית
רבינו גרשום
ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה
(א)
הבעל: (ג) שם הרי אלו י"ח
המסתפקת במי גשמים אינה עושה
תימה שתהא תבואה הנזרעת אחר ניסן
וכו' הרי אלו י"ד: (ד) שם
חזקת הבתי': והבורות זהו
פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום
פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה
גדילה בג' חדשים ואין זמנה עד ניסן
וכנס את קייצו: (ה) גמ' מנין
עגיל: שיחין. ארוך
שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינן
לחזקה שהיא ג': (ו) תוס'
ב
(ב)
וקטין: המערות. מרובעות.
ג' שנים ואינה צריכה מיום ליום. ומה
הבא דמצינן כעין זה דאמרי' בר"ה
ד"ה כנס וכו' ולא הוה זמן
וכל הני עושין כדי להשקות
מיום ליום א) ר' ישמעאל אומר ג' חדשים
היא חזקתה רבי ישמעאל אומר שלשה
(יג.) כל תבואה הנקצרת בחג בידוע
כניסתו וכו' שדה עצמה
שדותיהן מהן: ובית הבדין.
שגדלו וכו' יותר היה מיושב:
בראשונה ג' באחרונה ושנים עשר חדש באמצע
זהו בד של זיתים שלאחר
חדשים אחרונים של שנה ראשונה
שהביאה שליש לפני ר"ה אלמא גדלה
(ז) ד"ה אי מה וכו' גבי הא
דריסת הזיתים מניחין שם
הרי י"ח חדש ר"ע אומר חדש בראשונה
ושלשה חדשים ראשונים של שנה
פעמים באותו זמן אבל קשיא לר"י
דפליגי: (ח) בא"ד וחזר בו
(ג)
השמן ומסתפקין הימנו בכל
❖
רש"י:
אחרונה ואמצעית שלימה שיש
דא"כ אמאי צריך י"ח חדשים בט"ו
יום ויום: ובית השלחין.
וחדש באחרונה וי"ב חדש באמצע הרי י"ד
צריך להשקותו בכל
חדשים סגי שיזרע ג' חדשים לפני ניסן
הממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון
חדש א"ר ישמעאל בד"א בשדה לבן אבל
יום: והעבדים. שהוקשו
שהחזיק בה סוף שנה ראשונה ג'
ויקצור בניסן ושניה בסוף הקיץ ושלישית
לקרקעות שעובד בהן בכל
מוסף רש"י
בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו
יום: וכל דבר שהוא עושה
חדשים ויש לו עדים שזרעה באותן ג'
בניסן הבא וי"ל דצריך אכילה חשובה
גמ' של י"ב באמצע אע"ג דאמרי' בגמ'
בורות. עגול. שיחין. ארוך
פירות כלומר כל דבר
(ד) כנס את קייצו הרי אלו ג' שנים: אמר
חדשים וכן בג' חדשים ראשונים של
וקצר. מערות. מקורה
שמשתמשין בו בכל יום
❖
ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים
בקירו. (לעיל יז.)
ויום תמיד: חזקתן ג' שנים
אכל תלת פירי לתלתא ירחי כגון
אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות
מיום ליום. דכל הני עושין
מנין לחזקה (ה) ג' שנים משור המועד מה שור
שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע
אספסתא לרבי ישמעאל הויא חזקה
שמוש מיום ליום ואם
החזיק בהן ג' שנים מיום
המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפק לי' מחזקת תם
מוסף תוספות
את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה
שאני התם לפי שהוא זמן שלה אבל קשה
ג
ליום ואח"כ מערער עליהם
ושותק: ר"ע אומר כו'. מפרש בגמרא
לר"י דאמרי' בגמ' (לקמן דף לו:) פירא
וקם ליה בחזקת מועד ה"נ כיון דאכלה תלת שנין
א. [ד]אין זו חזקה דקנין
שום אדם מחזיקין להו
הנזכרת בנכסים שיש להם
[לו.] במאי פליגי: בד"א. שצריך י"ח חדש
רבה ופירא זוטא איכא בינייהו דר'
ביד המחזיק ומשו"ה בעינן
נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח
אחריות, ואינן דומות זה
מיום ליום כדי שלא יכול
לשדה בית הבעל: בשדה הלבן. שכל
ישמעאל ור"ע ופ"ה דר' ישמעאל סבר
לזה כלל, דאילו חזקת
אי מה שור המועד דעד נגיחה רביעית לא מיחייב
לטעון המערער אני באתי
פירותיה נלקטין בפרק אחד לפיכך
פירא רבה כגון שעורים ושבולת שועל
קנין הוא תיקון בגופה של
לשם ולא ראיתיו שהי'
ה"נ עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה הכי
קרקע כדתנן (לקמן מב.)
משתמש בו לפיכך לא
צריך ג' שנים: אבל בשדה האילן.
שגדלים בג' חדשים ור"ע סבר פירא
נעל גדר וכו' הרי זו חזקה,
מחיתי ולכך צריך שיביא
השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד
שפירותיה נלקטים לפרקים ענבים
זוטא כגון ירק הגדל בחדש אחד והא
ואכילת פירות אינו קונה
עדים שראוהו משתמש
ואידך
וכדבעינן למימר בפרקין,
בו בכל יום לפי שבאלו
בפרק אחד וזיתים בפרק אחר ותאנה
אמרי' בגמרא (לקמן ע"ב) דאספסתא
ואילו חזקת ראייה היא
משתמשין בהן בכל יום:
בפרק אחר: כנס את תבואתו. יין של גפנים: ומסק את זיתיו
בחדש אחד הויא חזקה לרבי ישמעאל ונראה לר"י דלא בעי רבי ישמעאל
בהפך, דתיקון אינו ראייה,
שדה בית הבעל חזקתו
וכו', ואין חזקה אלא
ג' שנים. ולא צריך שיהא
וכנס את קייצו. תאנים ליקט וייבשן בה ועשה קציעות והכניסן לבית
שיזרע התבואה ויקצור אלא אפי' זרעה הראשון או הוא יזרענה בשלשה
אכילת פירות בשופי כדרך
משמש בו בכל יום שאם
הרי זו חזקה כאילו הן ג' שנים: גמ' מהולכי אושא. שגלתה
חדשים אחרונים אע"פ שלא קצרה ובהא פליגי דרבי ישמעאל סבר
שהבעלים אוכלים. ריטב"א
בא המערער ואמר אני
(ריש פירקין). ב. דאמרינן
באתי ולא ראיתיו משתמש
סנהדרין לאושא כדאמרינן בראש השנה (דף לא.) עשר גליות
בעינן שיהא גדל הפרי ברשותו הרבה כגון ג' חדשים והיינו פירא
לקמן בגמ' (לו:) אמר רב
בה לפיכך לא מחיתי יכול
גלתה סנהדרין כו' מיבנה לאושא מאושא כו': לא מיחייב. לשלם
רבה ור"ע סבר דאין צריך שיגדל ברשותו אלא חדש אחד והיינו פירא
יהודה אמר רב זו דברי
לומר לו אני הייתי משתמש
אלא חצי נזק אף כאן עד גמר שנה רביעית לא הויא חזקה:
זוטא וא"ת היאך יהא ניכר שיחזיק בה כל ג' חדשים ראשונים או
ר' ישמעאל ור' עקיבא
בשעה שבני אדם רגילין
אבל חכמים אומרים
להשתמש בשדה בית הבעל
אחרונים כי ביום אחד או בב' יוכל לקצור או לזרוע וכי תימא שמנכש
ואידך
חזקתן ג' שנים מיום
והואיל ולא מחית באותה
את השדה ומתקנו הא לא הויא חזקה מידי דהוה אניר דאמר לקמן (דף לו:) דלא הויא חזקה משום דמימר אמר כל שיבא דכרבא ניעול
ב)
ליום. רשב"א. ג. ולהכי
שעה לא הוי מחאה:
אמר שהם שמונה עשר
מהולכי אושא. מפרש לקמן
בה א וי"ל כגון שאוכלה שחת והא דאמרי' (שם.) אכלה שחת לא הויא חזקה ה"מ כשאוכל בענין זה שאין התבואה חוזרת לבא דשייך לומר
חודש רצופין. רמב"ן.
דהיינו ר' ישמעאל: נפק ליה
לאו אחזקת כדמחזקי אינשי לפיכך לא חש למחות אבל אם אכלה שחת בענין שאין התבואה מתקלקלת כדרך שבני אדם עושים בעוד שהוא
ד. [ו]קאמר סתמא דגמ'
מחזקת תם. כדכתיב כי שור
אי מה שור המועד עד
נגח הוא מתמול שלשום:
ירק ולא בא עדיין גבעול שלה הויא חזקה ובשדה אילן דבעו רבנן דפליגי אר' ישמעאל בגמרא ב מיום ליום ג' שנים אע"ג דלא שייך התם אכלה
נגיחה ד' לא מיחייב.
וקם ליה בחזקת מועד.
שחת מ"מ איכא למימר כגון שזומר ומעכב העצים לעצמו ואע"ג דמתקן בכך והוי כמו ניר כיון ג)(שמתקן) העצים לעצמו לא שייך למימר כל שיבא
תוספות ב"ק כג:
כדכתיב והועד בבעליו ולא
ישמרנו: עד נגיחה רביעית
דכרבא ניעול בה ועוד אומר ר"י דאחזיק בה בכה"ג שנעל וגדר את השדה ונועל במפתח ואין מניח אדם ליכנס והא דאמר בגמרא (דף כט:) צונמא
לא מחייב. נזק שלם:
במאי קני לה ולא קאמר כגון שנעלה וגדרה איכא למימר דאין נעילה מועלת אא"כ איכא אכילה בהדה או זריעה אבל נעילה גרידא לא מהני מידי
והשתא אתי שפיר נמי לרבנן דרבי ישמעאל: שהן י"ח חדש. תימה וכי מניינא אתא לאשמועינן וכה"ג פריך בכמה דוכתי וליכא למימר
דרצופין אתי לאשמועינן ג דא"כ מאי קמ"ל רב הונא ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופים אי לא דאשמועינן
רב הונא [עי' תוי"ט שתמה על זה]: כנס את תבואתו. להכי קרי ליה לכרם תבואה משום דכתיב (דברים כב) ותבואת הכרם וא"ת
תינח הא דתנא תבואה קודם זיתים דיין קודם לשמן כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ סג.) הגיע זמן יין למכור ובתר הכי קאמר הגיע זמן
למכור שמן אלא כנס את קייצו אמאי תני ליה בתר הכי הא תאנים קדמי דהא אמר בהמקבל (שם קו:) חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר
חצי סיון ותמוז ד)[וחצי] אב קיץ ואילו בציר היה בתשרי כדאמרינן בברכות (דף לה:) דאמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תיתחזיאו
קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ואמרינן נמי בסנהדרין (דף כו:) גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב וה"מ באריסא ודבר מועט ואמרינן
באיזהו נשך (ב"מ דף עג:) חזי מר להנהו רבנן דיהבי דמי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת מכל אלו משמע דבציר הוי בתשרי וכבר כלה
הקיץ וי"ל דהא דקרי קיץ לחצי סיון ותמוז וחצי אב לפי שאז עיקר יובש של תאנים באילן ומיהו אין קוצצין אותו מן האילן עד לאחר הבציר
א"נ לוקטין אותו קודם חצי סיון ה) ומניחים אותו לייבש ולא (ו) זמן כניסתו לבית עד לאחר תבואת הכרם והא דלא הויא לקיטה חזקה כי שמא
היו רגילין לייבשן באותו שדה שגדלו שם ולכך לא הויא חזקה עד שיביאם לביתו ור"ח מפרש כנס תבואתו בתשרי ומסק את זיתיו בשבט
וכנס קייצו באב הרי זו חזקה נמצאת חזקה בשנה אחת ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה אבל יותר מיושב אי הוה תני
להו כסדר גשמי שנה שהן גדילין עליהן: אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית כו'. מכאן חזר בו רש"י ממה שהיה מפרש בב"ק (דף כג: ושם ד"ה
ולא) גבי (ז) דפליגי אביי ורבא דאמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית ורבא אמר תמול מתמול
חד הוא כו' דאביי סבר דעד נגיחה רביעית לא מיחייב ורבא סבר דחייב בנגיחה שלישית דא"כ הוה מסיק הכא גמרא דלא כהלכתא
דקי"ל כרבא לגבי אביי ד וחזר (ח) רש"י ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו וה"ר עזרא מפרש דודאי לכ"ע לא מיחייב עד רביעית אבל
בהא פליגי דלאביי דמפיק נגיחה רביעית מקרא דלא ישמרנו אם נגח נגיחה רביעית ביום ג' לא מיחייב עד שיגח ביום רביעי דלא
ישמרנו קאי אימים דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דנגיחה רביעית לא כתיבא בהדיא אפילו ביום שלישי אם נגח נגיחה רביעית מיחייב:
עד נגיחה רביעית לא מיחייב. תימה לר"י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק
שתקן בשלש שנים א"כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה ואומר ר"י דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק
ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא
ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אע"ג דמילתא בלא טעמא הוא:
אלא