חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
תורה אור כח:
מסורת הש"ס
אלא
מעתה חזקה שאין עמה טענה כו'. תימה מאי ס"ד דמקשה
ואידך. כלומר ונגיחה רביעית דבעינן היינו משום דאי לא נגח
א) [לקמן מא.], ב) [לקמן כט.
1 וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל
לח: לט. כתובות קט: קי. ערכין
לאחר שהוחזק מה ישלם: שאין עמה טענה. מפרש במתני' לקמן
דהיכי מצי לאוקמי בידיה כיון דלא טעין מידי וי"ל דהכי
שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא
א
טז.], ג) ב"ק כד. תענית כא.,
יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה
פריך כיון דילפת משור המועד מה התם בשלש נגיחות הוי בחזקת
(דף מא.) אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי אמר לו שלא אמר לי אדם
ד) [גי' הערוך ערך צלף
הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת:
בתלתא], ה) [גי' הערוך ביום
דבר מעולם ולא אמר לו אתה מכרת לי: תיהוי חזקה. דהא אמרת
נגחן הכא נמי כיון דאכלה שלש שנים
ולא מיחה הויא בחזקת שלא
שמות כא כט
2 שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב
אחד עמ"ש תוס' ד"ה כגון בשם
ימחה עוד ובלא טענה נמי תהא שלו
שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר:
ר"ח], ו) [עירובין לט. וש"נ ועי'
בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים
לקמן כט. ק"ס:], ז) צ"ל
ומשני טעמא מאי. אמרינן שלש
דאית לן למימר שמחל לו אי נמי הא
ואידך כי לא נגח מאי לשלם הכא כיון
בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם
❖
איתפרש. דק"ס, ח) [סימן לב],
וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר
שנים מפקי לה מחזקת מרה קמא
דקא פריך למימרא דחזקה שלא בטענה
דאכלה תלת שני קיימא לה ברשותיה אלא
וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי
דאמרינן דלמא כדאמר איהו זה אומר
תהא חזקה היינו כגון דאמר ליה
אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם יְיָ:
מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה
❖
ירמיהו לב מד
הגהות הב"ח
לקחתיה ממך וזה אומר גזלתה ממני
מפלניא זבנתה דזבנה מינך אע"ג
אלמה תנן א) כל חזקה שאין עמה טענה
ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא
דלא אמר קמי דידי זבנה ולא דר בה
(א) גמ' בעידנא דאיתא להאי
אינה חזקה טעמא מאי דאמרינן דלמא
נגיחה ליתא להאי: (ב) שם
רבינו גרשום אפי' חד יומא ולא ידע אי זבנה מיניה
חזקת שלש שנים ומוקי לה ברשותיה
בספר וחתום וגו' שהרי:
כדקאמר השתא איהו לא טעין אנן ליטעון
ואמרינן דלמא קושטא הוא כדקאמר
אי לא אלא דהכי א"ל תימה לרשב"א
ב
(ג) רש"י ד"ה התם והועד וכו'
התם כי לא נגח. רביעית
ליה מתקיף לה רב עוירא אלא מעתה
כי היכי דהני מפקי מחזקה:
מאי לישלם: אלא מעתה.
אבל בלא טענה מהיכן קנאה בשביל
הא דמיבעיא לן בפ' כיצד הרגל (ב"ק
(ד) ד"ה ה"ג שהרי וכו'
דאמרת כיון דאכלה ג' שנים
אכילת שלש שנים: מחאה שלא בפניו
מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דומיא
כד. ושם) אי לאיעודי תורא אי לאיעודי
לצדקיהו היה כצ"ל ואות ו'
קיימא ברשותיה אם כן כל
נמחק: (ה) בא"ד מזהיר את
לא תיהוי מחאה. אם מיחה המערער
גברא תפשוט מהכא דלאיעודי תורא
חזקה שאין עמה טענה להיכא
דשור מועד מה שור המועד בפניו בעינן אף
לוקחי וכו' עשירית ואחת עשרה
דקאמר ליה מערער מה אתה
הוא (ו) דקאמרי הולכי אושא מה שור
בתוך שלש שנים לפני עדים שלא
הכא נמי בפניו בעינן התם 1 והועד בבעליו
וכשיחזרו מן הגלות אם
עושה בתוך שלי ואמר הלה
המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפקא ליה
בפני המחזיק ואמר דעו שפלוני מחזיק
יבואו המוכרים להוציא
אכלתיה שני חזקה ולא אמר
כתיב הכא חברך חברא אית ליה וחברא
ב)
מידכם בשביל שלא חזקתם
לי אדם דבר תיהוי חזקה
כו' ואי לאיעודי גברא לא מייעד עד
בקרקע שלי בגזילה לא תיהוי מחאה:
ג' שנים תוציאו שטרותיכם
ואנן תנן דכל חזקה שאין
דחברך חברא אית ליה ולר"מ ג) דאמר
דומיא דשור המועד. שמעידין ששורו
נגיחה רביעית דאז הוא מועד לעבור
ותקיימו בידכם אלמא בהני
עמה טענה שאינו טוען עם
ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש
תרתי: (ו) תד"ה אלא מעתה
החזקה של אבא היתה וירתיה
בהתראות דכשנגח נגיחה שלישית
נגחן ובשלש פעמים שהעידו שלא
חזקה וכו' מדקאמרי הולכי:
או שקניתיה ממך ואכלתיה
אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון תאנה
והתרו בו עדיין לא עבר על שלש
בפניו אינו נעשה מועד אף התראת
ד)
(ז) ד"ה אלא מעתה מחאה וכו'
שני חזקה אינה חזקה. ואי
מה שור המועד צריך וכו' דמה
טעין הכי אע"ג דלית ליה
ליהוי חזקה דומיא דשור המועד מה שור
התראות עד שיגח פעם רביעית וי"ל
עדות של מחאה לא תיהוי עדות שלא
היה מועיל אם היה מוחה:
שטרא טענינן ואמרינן הכי
דסוגיא דהכא כמאן דאמר לאיעודי
בפניו דמחאה דומיא דהעדאה היא
המועד בעידנא דאית ליה הא נגיחה ליתא
(ח) ד"ה כגון צלף אע"ג דשני
(א)
הוא כדקאמר ושטרא הוא
❖
ליה:
תורא והולכי אושא לא אמרו אלא
שהיא התראה לשמור שורו ואף
דארכס ליה אבל אם אינו טוען
להא נגיחה הכא נמי בעידנא דאיתא להאי
אלא שאכלתיה שני חזקה אין
המחאה התראה היא להזהר בראיית
דגמרינן משור המועד ולא יותר וילפינן
פירא ליתא להאי פירא אכלה תלתא פרי
זה טענה. ולדבריך דילפת
זכותו ושטר מכירתו: התם והועד
משלש התראות דגברא ולא משלש
משור מועד דלאחר ג' שנין
מוסף רש"י
(בתלתא יומי) כגון צלף ליהוי חזקה התם
ה)
קיימא ברשותיה תיהוי חזקה
בבעליו אמר רחמנא כו'. כלומר לא
נגיחות דתורא ועוד דלמאן דאמר
כל חזקה שאין עמה טענה
אע"ג דלית ליה טענה אחריתי
פירא מיהא איתיה ומגמר הוא דקא גמר
לאיעודי גברא אין צריך שיהו מוחזקות
דמי נהי דגמרינן שלש שנים משלש
אינה חזקה. בין בחזקת ג'
ומשני טעמא מאי הוי חזקה
ואזיל אכלה תלתא פירי בתלתין יומי כגון
שנים דקרקעות ובתים ואילנות,
שיש עמה טענה חזקה משום
לעבור בהתראות דאם כן עד נגיחה
נגיחות כי היכי (ג) דמפקי הני מחזקה
בין בחזקת יום אחד כגון הנך
דאמרי' דלמא הכי כדקאמר
אספסתא ליהוי חזקה היכי
דמי דקדיח
חמישית לא יחייב אלא צריך שיודיעוהו
הני נמי מפקי מחזקה אבל מחאה
דאמרינן לעיל (ו.) אחזיק להורדי
ושטרא אירכס ליה. אבל
כו' מיירי, וקאמר דצריך לטעון
להיכא דאין עמה טענה השתא
ואכלה דקדיח ואכלה התם
משמט הוא
בכל פעם כשיגח כדי שישמור שורו
מהעדאה לית לן למיגמר דהתם כיון
מאיזה כח החזיק בה והלכך כיון
איהו לא טען אנן טענינן ליה
ומכל מקום חיובא דשור תליא במה
דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו
דקא שמיט ואכיל אכלה
תלתא פירי
דטעין טענתא מעליא שבדין ירד
ולא הוה חזקה: מתקיף לה רב
שהוחזק ליגח: אלא מעתה מחאה
לקרקע זה ומתוך כך החזיק בה
עויר' אלא מעתה. דמפקת ליה
היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד
בתלתא ירחי כגון אספסתא
ליהוי חזקה
כשיעור חזקה שאמרו חכמים וזה
משור המועד להיכא דמיחה
בעינן בפני בעלים שידעו לטעון
שלא בפניו לא תהא מחאה. פירש ר"י
שתק ולא מיחה, הויא חזקה ואין
המערער שלא בפניו לא תיהוי
מאן הולכי אושא ר' ישמעאל
לר' ישמעאל
כי היכי דילפת משור המועד דהוי
ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן
המערער נאמן לומר לא על ידי
מחאה דדומיא דשור המועד
הכי נמי דתנן רבי ישמעאל אומר בד"א
ירד לקרקע שלי אלא בלא רשותי,
וכו' ומשני גבי שור המועד
חזקה בשלשה זימני הכי נמי נילף מה
אבל טעמא דמחאה להתרות בו להיות
דאם כן למה הניחו להחזיק
שאני משום דגזירת הכתוב
בשדה הלבן אבל בשדה אילן כנס את
שור צריך העדאה בפניו ולא אמר
זהיר בזכיותיו היא באה שזה טוען
(רשב"ם לקמן מא.). ריחק
(ז)
הוא אבל מחאה שלא בפניו
נגיחותיו חייב. בשור מועד
בדין הוא דהוי מחאה דאמרי'
תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו
קלא אית ליה ותועיל הכי נמי מחאה
שבגזילה היא בידו הכא אפילו שלא
קאי בב"ק בפרק כיצד הרגל
ליה למחזיק חברך כו' ומחברך
ג' שנים לרבנן מאי אמר רב יוסף קרא כתיב
בפניו נמי איתה: דחברך חברא אית
שלא בפניו אית לן למימר דלית ליה
מועדת (כג:) איזהו תם ואי זהו
שמעת המחאה: ולר' מאיר
מועד כל שהעידו בו ג' ימים,
דאמר כו'. בשלמא אליבא
ליה כו'. ויאמרו זה לזה והדבר בא
קלא ולא תהא חזקה אף על פי ששמע
שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום שהרי
(ב)
2
דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר
דרבנן דפליגי עליה דר"מ
החזקה כיון דאין קול למחאה מה
לאזניו ואינו יכול לומר אילו שמעתי
נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה
כל שהעידו בו ג' פעמים ביום
דאמרי אינו חייב עד דנגח
אחד, ר' יהודה סבר כתיב או
ג' נגיחות בג' ימים כדכתיב
הייתי זהיר בראיית זכותי: ולר' מאיר
היה מועיל אם מוחה כיון שלא תגיע
א"ל אביי דלמא התם עצה טובה קמ"ל
ו)
נודע כי שור נגח הוא מתמול
אם שור נגח הוא מתמול
דאמר כו'. כלומר לר"י דאמר בב"ק
למחזיק מחאתו ואע"ג שמחאה באה
ג
[כג:]
שלשום, מתמול תרי שלשום תלת
שלשום תמול [חד מתמול]
דאי
הרי ג' ימים, ור"מ סבר ריחק
לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים ד
איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים
תרי שלשום תלתא הכא נמי
נגיחותיו כשנגח בג' ימים זה
לא הוי חזקה עד דאכלה ג'
מ"מ פריך שפיר ה והא דנקט מחאה ולא נקט חזקה ו משום דחזקה
איכא למימר הכא ג' שנים דומיא דג' ימים אלא לר"מ דאמר התם דאפי'
אחר זה חייב, קירב נגיחותיו
שנים אלא לר' מאיר דאמר
נשמעת טפי מהעדאה אבל מחאה אינה נשמעת יותר ובלא שור
נגח ג' פעמים ביום אחד הוי מועד מק"ו הכא נמי אכלה תלת פרי בחד
שנגח ג' פעמים ביום אחד לא
כיון דכי ריחק נגיחותיו דבג'
ז
ח
❖
כל שכן (תענית כא:).
ימים נגח ג' פעמים חייב קירב
המועד הוי מצי למיפרך דלא תהא מחאה כדפריך אליבא דרבנן אלא
יומא כגון תאנה שאינה מתבשלת יחד ויש שאינה מתבשלת שחרית ולערב
נגיחותיו בשנגח ג' פעמים
היא ראויה הכי נמי דהויא חזקה. ומשני דומיא דשור המועד כו': צלף.
כיון דיליף משור המועד ניחא ליה למפרך מיניה ומשני חברך חברא
ביום אחד לא כל שכן דהוי
מועד הכא נמי לטעמי' למה
מוסף תוספות
פרי שלא ניכר בו היום ונגמר לסוף ג' ימים: אספסתא. מין זרע הוא
אית ליה ויש קול בין למחאה בין להעדאה אבל בהעדאה גרידא
לי תלת שנין לחזקה אפי' ביום
גזירת הכתוב הוא דאין נעשה מועד אלא אם כן מעידים בפניו אפילו
לעשב בהמות ולסוף ל' יום הוא נגמר ועוקרין אותו וזורעין אחר במקומו
א. והרי הוא מודה שלא
אחד תהוי חזקה. והיכי דמי
לקחה ולא נתנוה לו. ריטב"א.
כגון דאכלה תלת פירי בחד
ובתוך שלשים יום גוזזין אותו שלש פעמים: דקדיח. גדל קצת:
יתברר לו באלף עדים שהעידו על שורו בבית דין:
ב. ופרקינן טעמא מאי וכו'
יומא דומיא דג' שנים שאוכל
כגון
צלף. (ח) בתר דשני ליה מתאנה פריך מצלף דתאנה גדולה
משמט הוא דקא שמיט ואכיל. ואין זו אכילת כל הפרי: בתלתא ירחי.
דלא ילפינן משור המועד אלא
ג' פירות כגון תאנה דבבקר
שעקרה בסוף כל חדש וזרע אחרת: מאן הולכי אושא. דאמר רבי
דמהניא חזקה למהוי ראיה
היא בשעה שנוטלין חבירתה מן האילן אלא שלא נתבשלה
מתבשלת תאנה זו ובחצי
למה שהוא טוען שלקחה
היום אידך ואידך לערב ותהוי
יוחנן לעיל [ע"א] להא מילתא משמייהו: רבי ישמעאל. לא פירשז) לי מהיכן
עדיין אבל צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחת כדאמר בשבת
הימנו דכיון דשייכא בה טענה
חזקה: ומשני דומיא דשור
אלא הכי גמירי שהוא היה באותו הזמן: לרבנן מאי. רבנן דלית להו
(דף ל:) עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום לגלג עליו אותו
אינה חזקה עד שיטעון לפיכך
המועד בעינן מה שור המועד
כלזמן שאינוטועןכלום קרקע
בעידנא דעבד הא נגיחה אכתי
הא דרבי ישמעאל מנא להו חזקה דשלש שנים: ה"ג שהרי נביא
תלמיד אין כל חדש תחת השמש אחוי ליה צלף ור"ח גריס ברישא
בחזקת בעליה עומדת. רבינו
ליכא לאידך נגיחה כלל. ה"נ
עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה. ירמיה בשנה העשירית לצדקיהו
תלתא פירי בחד יומא כגון צלף שיש לו שלשה פירות ביחד ובתר הכי
ט
יונה. ג. דמחאה אינו אלאכדי
גבי חזקה בעינן דבזמן דאיתא
שיזהר בשטרו. ר"ן. ואין ראיה
להאי פירא ליתא להאי כלל
גריס כגון תאנה וההיא דשבת משמע כספרים שלנו:
(ד) והיה כלוא בחצר המטרה כדכתי' בס' ירמיהח) ושם נאמר לו הנה חנמאל
למחזיק במה ששתק, לפי
בעין דאכתי לא בא. והא לא
ודלמא עצה טובה קא משמע לן.
ה"נ מצי למיפרך ודלמא
בן שלום וגו' וכתיב בההוא עניינא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וגו'
שיודע שהמחזיק לא ישמע
מצית למישכח אלא בג' שנין
מחאתו, וגםאינו מחוייבלבוא
אבל תאנה היום בשחרית היו
בתוך עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת אחת עשרה
היה מזהיר (ה) לוקחי שדות לכתוב שטרות ולהעמיד עדים בחתימתם כי
לעירו ולמחות כדמוכח לקמן
שלשתן אלא שלא נתבשלו:
דליכא אפילו שנה ולעולם בשנה אחת הויא חזקה ור"ח פירש דרב
יגלו מן העיר בשנת אחת עשרה כשנלכדה העיר ולא יחזיקו במקח
וכו'. שיטמ"ק בשם תוס' הרא"ש.
כגון צלף. דבחד יומא מגדל
ד. [פירוש, ולכן] העדאה
חד פירא ועדיין אידך קטן
יוסף יליף הכי וגריס שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על י"א שתלכד
שלש שנים אלא עשירית ואחת עשרה אלמא בהני תרתי שנין לא
בעינן בפניו משום דאתי
הרבה ולמחר מתגדל ומתבשל
הוי חזקה מכאן לחזקה שאינה פחותה משלש שנים: עצה טובה קמ"ל.
העיר ויאבדו השטרות ויסמכו על חזקת שלש שנים ומביא ראיה
לאפוקיה מחזקת תם ולעשות
[פירא אחריתא] ואידך ליום
מסדר עולם דבשנה תשיעית בחדש עשירי היה ומיהו בכל הספרים
כלומר לעולם חזקה הויא בשנה אחת ועצה טובה קא משמע לן
מועד אבל מחאה דעל ידה
שלישי ואי אכלינהו בתלתא
מעמידים הקרקע בחזקת מי
יומי תיהוי חזקה דומיא דשור
שיהא שטרו בידו מוכן לראיה ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו:
שלנו כתוב שהרי נביא עומד בעשירי וכן בסדר עולם שלנו תניא
שהיה תחלה לא בעינן לפניו.
המועד: ומשני התם נמי וכו'
בשנה העשירית ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה שלש שנים
דאי
שם. ה. דכיהיכידהתםהצריך
ומקשי' אכלה תלתא פירי
הכתוב העדאה בפניו ולא
בתלתין יומי כגון אספסתא
מיום ליום דלפי גירסת סדר עולם ליכא אלא שמנה עשר חודש שהרי בשנת אחת עשרה לחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר:
אמרינן העדאה קלא אית לה
שנוהגין בני אדם לקוצרה מי'
שתא ה"נ במחאה שלא בפניו לא
ימים לי' ימים דהיינו ג' פעמים
אמרינן דקלא אית ליה ואינה מחאה. שם. ו. [דהרי] אנן חזקה מדמינן לשור המועד דתרווייהו מפיקי מחזקה קמייתא. ריטב"א.
בל' יום ולבסוף ל' יום עוקרין אותה מכל וכל וחורשין השדה ליהוי חזקה דהשתא בעידנא דאיתא להאי ליתא להאי ומשני היכי
ז. לפי שאדם עשוי לשאול מי עומד בקרקעותיו. שם. ח. שאין דרך לשאול אם נגח שורו וכן אין דרך מחזיק לשאול אם עושין
דמי דתיהוי הכא חזקה א) כיון דבגין דקדמה כשמתגדלת אכלי מיד לסוף י' ימים ודאי בעידנא דאיתא להאי ליתא להאי אבל
מ"מ דמי כאכילה גנובה שאין ממתין עד ל' עד שתתגדל כולה אלא משמט שמיט ואכל להכי לא הוי חזקה ומקשי' אכלה תלת מחאה עליו. שם. ט. קפריסין ועלין ואביונות, וכל חד מינייהו חשוב לאכילה כפרי בפ"ע. יד רמה. וקס"ד דכיון שהם דברים
חלוקים וכל אחד ואחד נלקט לעצמו שיהיו נחשבין לשלש אכילות. ריטב"א. ופרקינן דומיא דשור המועד דבעידנא דאיתא להאי
פירי בתלתא ב) יומי כגון אספסתא דסוף ל' עוקרין אותה מהקרקע מהכל וזורעין אחרת תיהוי חזקה דהשתא ליכא למימר דשמיט
נגיחה ליתא להאי נגיחה אבל הכא אע"ג דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו, ולא דמי לאסף את תבואתו ומסק את זתיו
ואכיל: ומשני מרא דשמעתא מן הולכי אושא היינו ר' ישמעאל: ולר' ישמעאל הכי נמי. דתהוי חזקה: דתנן אמר ר"י בד"א.
וכנס את קייצו דאיתנהו בחדא זימנא ואפ"ה סלקא ליה חזקה דהתם פירות מוחלקין אבל צלף כלהו כחד נינהו. שיטמ"ק.
דבעינן תלת שנין חזקה: בשדה לבן. דהיינו שדה תבואה שאין בה אילנות ואינה עושה אלא תבואה אחת בשנה משום הכי בעינן
ג' שנים רצופות דומיא דשור המועד דליהוי ג' תבואות בג' שנים: אבל בשדה אילן. דיש בה נמי תבואה: כנס תבואתו וכו'. דעבד
ג' תבואות הללו בשנה אחת הויא חזקה: כגון אספסתא. אספסתא מאכל בהמות היא שלועזין טריד"א: ורבנן דמתני' מנא להו דבעינן ג' שנים חזקה דהאי דתנו עד האידנא בהא דר"י אליבא דהולכי אושא היא: וחתום. שיהיו השטרות משומרין בידכם: שהרי נביא.
ירמיה עומד ג) בתשע שנים לצדקיהו כדמפורש בספר ירמיה ומזהיר על י"א שנה בתחלתה שילכו בגלות כדכתיב בעשתי עשרה לצדקיהו בחודש הרביעי הובקעה העיר ולפיכך היה מזהירם בשנת ט' ואמר להן הואיל ואין אתם מעכבין בכאן ג' שנים דחזקה. מי
שקנה עכשיו בתים או שדות במקום הזה יכתוב בשטר ויחתום עדים כדי שתהא הקרקע ברשותכם וכשתחזרו מן הגלות ויבואו המוכרים להוציא מידכם בעבור שלא החזקתם בה ג' שנים תראו להם שטריכם ותקיימוה בידכם מכלל שאם היו בה ג' שני חזקה לא
היו צריכין שטר: ואיכא ספר שכתב שהרי נביא עומד בי' ומזהיר בי"א מתרצי הכי משום דוחק הקראי א"ל אביי ודילמא לאו משום טעמא דלא הוי שני חזקה קאמר להו אלא משום עצה טובה קאמר להו למכתב שטרות לפי שילכו בגלות ושמא יהרגו העדים
או יגלו למקום רחוק ולא ימצאו העדים דהאי דקאמר להו נמי בנו בתים בבבל ושבו משום עצה קאמר להו לפי שהיה יודע שהיו משתהין בגלות. תדע דמשום עצה קאמר להו דכתיב ונתתם לשטרות בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים דאי משום חזקה הוא
לא צריך ימים רבים כי אם עד שיעברו שני חזקה:
א) נראה דצ"ל כיון דבגין דמקדים ואוכל מיד כשמתגדל לסוף י' ימים וכו'.
ב) צ"ל בתלתא ירחי. ג) גי' רבינו כגי' ר"ח שהובא בתוס' כאן דגריס שהרי נביא עומד בתשע.