חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
לא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל
אכלה שית שנין כו'. הקשה ר"י בר מרדכי אפי' לא אייתי
זה אומר של אבותי. היה הקרקע והרי היא שלי וזה אומר כו'.
כו א ב ג מיי' פט"ו מהל'
א) לקמן דף לג:, ב) [לקמן
לב: לג:], ג) [קדושין סד:
טוען הלכה ו' סמג עשין
עובדא הוה כדמוכח לקמיה: אמר רבה מה לו לשקר. לזה המחזיק
סהדי אלא דאכלה שלש שנין יהא נאמן לומר לקחתיה קודם
❖
וש"נ], ד) צ"ל כזה. רש"ש,
לה טוש"ע ח"מ סי' קמו
מינך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואומר ר"י דאין זה מיגו
במאי דטוען דשל אבותיו וירשה מהם אי בעי אמר כו' והלכך בהאי
סעיף כד:
כז ד ה מיי' שם ופ"ז שם
מיגו מהימנינן ליה: אמר ליה. תלמידו אביי מה לי לשקר כו' כלומר
דמעיקרא לא יטעון כלל מינך זבינתה דאין יודע אם יש לזה שטר
שקנאה ממנו : אמר רבה מה לו
הלכה ח סמג שם
הגהות הב"ח
על ידי האי מיגו דמה לי לשקר לא
א
טוש"ע שם וסי' פ ס"א:
כח ו מיי' שם פט"ו הלכה
(א) גמ' זה אומר של אבותי
לשקר. רבה גרסינן דאביי ורבא
יזכה בקרקע שהרי עדים מכחישים
אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו: זה
א)
ואכלתיה שני חזקה וזה
ה טוש"ע ח"מ סי' קמו
❖
את דבריו שאומרים דשל אבותיו
אמרי לקמן (דף לג:) דלא סבירא להו
אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי
אומר של אבותי האי אייתי
סעיף כג:
(א)
דאידך היא וגם החזקה אינה כלום
הא דרב חסדא דמה לי לשקר במקום
סהדי: (ב) שם אין דאבהתך
אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי
עדים לא אמרינן: מה לי לשקר
היא וזבינתה מינייהו והאי
שהרי אין עמה טענה כי אם טענת
דאמרי לך: (ג) שם אבראי
סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לו
גליון הש"ס
ב)
במקום עדים לא אמרינן. תימה
שקר. והלכה כאביי שהרי רבה הודה
לב"ד ולא טען: (ד) שם זה
לשקר אי בעי א"ל מינך זבנתה ואכלתיה
גמרא של אבותי שלקחוה
אומר של אבותי ואכלתיה
לו כדמוכח ואזיל: הדר א"ל אין כו'.
לרשב"א אמאי הוי במקום עדים נימא
שני חזקה וזה אומר של
מאבותיך. עיין לקמן דף נב
שני חזקה ג)א"ל אביי א מה לי לשקר במקום
❖
של אבותיו היתה יום אחד ונאמר
דמשום שהיו מפסידין אותו כאביי
אבותי ואכלתיה שני חזקה
ע"ב תוספות ד"ה דברים:
עדים לא אמרינן הדר א"ל אין דאבהתך
האי אייתי סהדי דאבהתיה
שלקחה מאבותיו דהא טוענין ליורש
הוצרך לחזור ולטעון כן. דיקא נמי
היא ואכלה: (ה) שם והא
היא וזבנתה מינך והאי דאמרי לך דאבהתי
ומהימנינן ליה בהא דקאמר שאבותיו
דקאמר גמרא אמר ליה אביי ולא
עדות: (ו) רשב"ם ד"ה
(ב)
מוסף תוספות
דסמיך לי עלה וכו' ובעי
קאמר אביי אמר: הדר א"ל. ההוא
דרו בו יום אחד במיגו דאי בעי אמר
דסמיך לי עלה כדאבהתי טוען וחוזר וטוען
תלמודא טוען וחוזר וטוען
א. שאילו לא השיב לו
דאייתי עדי חזקה לאידך: דסמיך
מינך זבנתיה ולקמן נמי דקאמרי
(ו)
(ט)
ב
או אין טוען וחוזר וטוען עולא אמר טוען
יכול אדם לטעון בב"ד
כלום עד שראה שטרו היה
ב
עלה כדאבהתי. הייתי סומך ומובטח
נהרדעי דהיכא דאמר של אבותי
ולחזור אחרי כן ולטעון
כאן מיגו אבל כבר טען
וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אינו טוען וחוזר
דברים אחרים לתרץ דברים
שלקח מיעקב קודם שראה
על קרקע זו כאילו היא של אבותי לפי
שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען הא
וכו' עלה כדאבהתי הס"ד
שטרו של זה והאיך היה
וטוען ג ומודי עולא היכא דא"ל של אבותי ולא
שהחזקתי בה בשופי ובעדים וקניתיה
אפילו לא יטעון שלקחוה אלא אמר
ואח"כ צ"ל ד"ה עולא אמר
לטעון באותה שעה מינך
של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען והיכא
טוען וחוזר וטוען טוען הוא
זבינתה והוא לא ראה
ד
מאבותיך. ובעי גמרא טוען וחוזר
שדרו בה יום אחד אנן טענינן ליה
בב"ד מה שהוא רוצה וחוזר
זכותו ואולי אין לו בה
דהוה קאי בי דינא ולא טען ואתא מאבראי
וטוען יכול אדם לטעון בבית דין
ואומר רבינו יצחק דשל אבותי משמע
וטוען לתקן את דבריו
כלום ויבא מי שמכרה לו
טוען קמא לאו דוקא
ויציאנה ממנו והאיך יניח
וטען אינו חוזר וטוען מאי טעמא טענתיה
שטוען בב"ד מה שהוא רוצה וחוזר
שהיתה מעולם של אבותי ולא שלקחוה
ג
דהא לא פליגי אלא
הודאי מפני הספק אין זה
וטוען לתקן דבריו הראשונים: עולא
עד שיפרש בדבריו ולקמן דנקט
אגמריה ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה $של
ד
בחוזר וטוען הס"ד ואח"כ
מיגו. ריטב"א. ב. דהא
צ"ל ד"ה אינו חוזר וטוען
אמר טוען וחוזר וטוען. טוען בבית
ודאי הני סהדי לא הוו
שלקחוה לא שצריך שיטעון שידע
אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען והיכא
ה
שהרי סותר את דברים
מסהדי שמתו אבותיו של
דין מה שהוא רוצה וחוזר אחרי כן
שלקחוה אלא של אבותי שראיתי שדרו
הראשונים הס"ד ואח"כ
דאישתעי מילי אבראי (ג) ולא טען ואתא לבי
מערער מתוכה ושלא
לטעון דברים אחרים לתרץ דברים
בה יום אחד על כן אני רוצה לזכות
מ"ה ומודה עולא אע"ג:
היתה מעולם מאבותיו של
דינא וטען דחוזר וטוען מאי טעמא עביד איניש
(ז) ד"ה ומודו נמי נהרדעי
מחזיק דאי הכי היכי
דשמא לקחוה (י) אבותי במשפט
הראשונים אע"פ שמכחישם קצת בזהד)
וכו' לבי דינא וטען טענות:
אמרינן בסוגיין דקיימא
דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא אמר אמימר
ומודו
נהרדעי
שחזר וטען האי דאמר דאבהתי
וטוענין ליורש:
(ח) ד"ה דלא מגלי וכו' וה"מ
אהך עובדא ומודו נהרדעי
אנא נהרדעא אנא וסבירא לי דטוען וחוזר
היכא דטעין טענה בעלמא
היכא דא"ל של אבותי
היכא דאמר שלקחוה כו'. מספקא
דסמיך עלה כדאבהתי: ומודי עולא.
אבל טען: (ט) תוס' ד"ה
שלקחוה מאבותיך דטוען
וטוען והלכתא טוען וחוזר וטוען: זה אומר של
אף על גב דמהימנינן ליה להאי דטעין
לר"י היכא דנפיק לבראי וחזר ואתא
מה לי וכו' דקאמר דמודו
וחוזר וטוען וכי חוזר
לב"ד אי מצי למימר הכי: אמר ליה
נהרדעי: (י) בא"ד דשמא
וטוען מאי מהני הא
אין דאבהתך היא כו' שאם טען
אבותי (ד) וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי
לקחוה מאבותיך במשפט
מכחשי ליה סהדי אלא
רבא והא עדות מוכחשת היא. תימה
מתחילה ופירש של אבותי ולא של
דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי
דטוענין ליורש: (כ) ד"ה
ודאי בשהעידו העדים
אמר וכו' וללישנא דהוי טעמא
סתם דשל אבותיו של
אמאי הואי עדות מוכחשת והא רבא
אבותיך דאינו חוזר וטוען טענה זו
סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן
דרבא התם משום דעד זומם
מערער היתה עסקינן. ר"ן.
❖
דסמיך עלה כדאבהתי שהרי עוקר
אית לי' במרובה (ב"ק ד' עב: ושם ד"ה רבא)
חידוש הוא ואין לך בו אלא:
ג. דלישנא דקאמר של
ו אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת
ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם ד"ה
לגמרי דברים הראשונים וכן הלכה
אבותי ולא קאמר מאבותי
אבהתא א"ל רבא (ה) הא עדות מוכחשת
ירשתיה מסתמא משמע
רבא) דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל
דפסקינן לקמן כעולא: ומודי נמי
של אבותי משנים
מוסף רש"י
היא אמר ליה נהי
דאיתכחש באכילתה
עולא כל היכא דהוה קאי בי דינא
ולא מפסל אלא משעה דאתכחוש ואית
קדמוניות. רשב"א. ועיין
האי אייתי סהדי
באבהתא
ברבינו יונה. ד. ולא
ולא טען. תיקון דברים הראשונים
לן למימר אאכילתה דאתכחוש אתכחוש
דאבהתיה היא. עד יום
טענינן ליתמי דבר שאינו
אלא אחר שיצא מבית דין חזר לב"ד ותיקן דבריו הראשונים שאינו
אאבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש דהכי אמר במרובה (ב"ק דף עג.
מותם ומעולם לא מכרו
מתבאר מתוך הלשון
לאבותיו של זה השני (לקמן
אע"פ שהוא בעצמו יכול
חוזר וטוען היכא דמכחישן קצת: טענתיה אגמריה. אוהביו וקרוביו:
ושם) דהוזמו על הטביחה ועל הגניבה לא הוזמו אע"ג דתוך כדי דבור
. מה לו לשקר. לזה
לתקן טענותיו אנן לא
לג:)
ומודו נהרדעי. בזה שטען מתחילה של אבותי וחזר וטען של אבותי
העידו על הגניבה ועל הטביחה לרבא כיון דמההיא שעתא דקא מיתזמי
שיש לו עדי חזקה במאי
טענינן ליה כי היכי
דטעין דשל אבותיו היא, אי
דאמרינן לקמן (ע:) דלא
שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען ומהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים
הוא דקא מיפסלי אטביחה דאיתזום איתזום על הגניבה דלא איתזום לא
בעי הוה א"ל להאי שיש
טענינן ליתמי נאנסו משום
כלל אלא מוסיף עליהן וכיון דהחזיק בה שלש שנים מוקמינן לה בידיה
איתזום וללישנא דהוי טעמא דרבא (כ) משום דעד זומם חידוש ואין
לו עדות זכות אבות מינך
דלא שכיח אע"פ שהוא
זבינתה ואכלתיה שני חזקה,
דחזקה שיש עמה טענה היא דמה לו לשקר דאי בעי אמר מינך זבנתה
לך אלא משעת חידושו ניחא אלא ללישנא דמפרש טעמא דרבא משום
יכול לטעון כן. שיטמ"ק
ה
הלכך מיגו דמצי טעין הכי
בשם תוס' הרא"ש.
ואכלתיה שני חזקה כי אמר נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך מהימן.
פסידא דלקוחות ה"נ נהימנינהו ואפילו היכא דליכא פסידא דלקוחות
ויזכה בטענה זו והוא לא
ה. ואע"ג דחידושיה לאו
ואע"ג דגבי יורש קיימא לן לקמן בפירקין דאין צריך טענה מאחר
לא מיפסל למפרע אפילו לההיא לישנא מדבעי התם מאי איכא בין
חשש לטעון, כי טעין נמי של
פסוליה הוא אלא וכו'
ו
[מא.]
אבותיו אע"ג דמכחיש להו
[ה]חידוש הוא, דסמך על
שהחזיק בה שלש שנים היאך היתה של אביו אבל ראיה בעי שהחזיק
האי לישנא להאי לישנא ולא קאמר איכא בינייהו להיכא דליכא פסידא
. מה לי
לעדים מהימן (שם)
אלו יותר מאלו וכו',
בה אביו יום אחד הכא אין צריך להביא עדים שהחזיק בה אביו כלל
דלקוחות ועוד קשיא דקאמר בסמוך אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא
לשקר במקום עדים לא
[מ"מ] כיון דחדית בהו
אמרינן. כלומר כל טענה
רחמנא אין לנו אלא מה
שהרי זה טען טענה גמורה וחזקה שיש עמה טענה היא: ומודו נמי
פליגי משמע דרב נחמן לא מצי סבר בשום ענין כרב חסדא דחשיב
שאדם טוען, כגון זה שאמר
שמצינו בו. רמב"ן.
נהרדעי כל היכא דאישתעי מילי מאבראי לבי דינא. קודם שטען כלום
להו סהדי שקרי ומנא ליה דלמא סבר רב נחמן דמכאן ולהבא הוא
של אבותי ואתה רוצה לקיימה
ו. דכיון דאכשרינהו
על ידי מה לי לשקר וטענה
רבנן, לכל מילי אכשרינהו.
בב"ד ולא טען מה שהוא טוען עכשיו בב"ד ואתא לבי דינא (ז) לטעון
נפסל ומיהו הא איכא למימר משום דלא קיימא לן כרבא בהא ונראה
זו מכחשת עדים כי הכא, לא
רמב"ן. ז. שהם שני
טענות שעוקרות לגמרי את הראשונות דחוזר וטוען: דלא מגלי
דסוגיא דהכא כההיא לישנא דחידוש אבל ללישנא דפסידא דלקוחות
מהימנינן ליה, שהרי העדים
עדויות חלוקות על שני
מעידים שטענתו שקר והיאך
טענתיה. שלא ילמד מהן מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבאו
חיובין חלוקין דבגניבה
סבר דלא אמר ליה רבא לרב נחמן מעולם הכי ולריב"א נראה דלא דמי
תקיימנה על ידי מה לי
מחייב קרן וכפל ובטביחה
לבית דין להשיב עליהם וכן הלכה. וה"מ (ח) טענות בעלמא אבל טען
הך דהכא לההיא דמרובה דהתם גניבה וטביחה תרי מילי נינהו ז
לשקר, הלא ודאי משקר הוא
ארבעה וחמשה. ריטב"א.
בפירוש בפני עדים חוץ לב"ד חייב אני מנה לפלוני הרי הודה לו ושוב
ולהכי אגניבה דלא איתזום לא איתזום כיון דלהבא הוא נפסל אלא
וחזקת השלש שנים אינה כלום
ח. [ו]הכל עדות אחת
דהויה לה חזקה שאין עמה
היא ועדות שנתבטלה
אינו יכול לכפור בב"ד: וסבירא לי דחוזר וטוען. כלומר אנא נמי
הכא כי איתכחוש אאכילה איתכחוש נמי אאבהתא דאבהתא בלא
❖
.
טענה, והכי הלכתא (שם)
מקצתה נתבטלה כולה.
❖
נהרדעי אנא ופליגנא עלייהו דנהרדעי: והלכתא חוזר וטוען. תיקון
אכילתה לא מהני דהוי מוקמי' בידי' דאית ליה סהדי דאכלה שני
רשב"א.
לשון הראשון אע"פ שמכחישם קצת הואיל ואינו עוקרן לגמרי כדלעיל:
חזקה דנאמן לומר היתה של אבותי יום אחד במיגו דאי בעי אמר
רבינו גרשום
וזה אומר של אבותי. ואכלתיה שני חזקה אותן שלש שנים שאתה טוען
מינך זבינתה ומיהו אכתי דחשיב לה גמרא כעדות אחרת לא אתי שפיר:
ח
רבינו גרשום (המשך)
אמר רבא למה לו לשקר
אני אכלתיה ולא אתה: והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אותן שלש
וזו
להאי מחזיק אי בעי למימר
וטוען משום דלא טעין מעין
שנים עצמן שהעידו אלו הראשונים עליהם ובאו אלו והכחישום: אמר רב נחמן. עדות דאכילה בטלה דאוקי עדות של אכילה כנגד
ליה מינך זבינתה ואכלתיה
טענה ראשונה דמעיקרא
שני חזק' הואיל דיש לו
אמר של אבותי היתה ולא
עדות שניה של אכילה והרי מכחישים זה את זה אבל בעדות דאבהתא דלא אתכחשת עדותן קיימת ומוקמי' בידיה: הא עדות מוכחשת
עדים שאכלה שני חזקה
של אבותיך: והיכא דקאי
היא. כיון דהני ב' כתות מכחישות זו את זו אחת מהן פסולה לכל עדיות שבעולם ואחרי שאין לברר איזו הפסולה תיבטל עדותן לגמרי:
ולא מצי אינש מכחש ליה:
בבי דינא ולא טען טענה
בדאבהתא
מה לו לשקר במקום עדים.
דמצי למיפטר נפשיה מבי
היכא דעדים מעידים דשל
דינא ונפק לבראי והדר אתי
אבותיו דהאיך הוא תו לא אמרינן דליהוי נאמן. הדר אמר ליה ההוא דאייתי ראיה דאכלה שני חזקה אנא מודינא דאבהתך היא
לבי דינא וטעין טענה אחריתי דבעי למיפטר נפשיה דאינו חוזר וטוען: טענתיה אגמריה. של שקר: ומודו נהרדעי היכא דאמר
ומינך זבינתה והאי דקאמרי דאבהתי הוה דסמיך עלה כדאבהתי כלומר מובטח וסומך הייתי עליה כמו שאם היתה של אבותי
ליה מעיקרא של אבותי שלקחוה מאבותיך ולסוף חזר אין דאבהתך וכו' דטוען וחוזר וטוען דמעין טענה ראשונה היא: מאבראי.
מאחר שקניתיה ממך: טוען חוזר וטוען אי לא. כלומר מאחר שטען תחלה טענה אחת ורואה שבית דין רוצין לחייבו באותה טענה
חוץ לבית דין בפני שאר אנשים ולא טען בפניהם מה שהיה טוען בפני בית דין: אמר אמימר אנא נהרדעי אנא. ולא ס"ל כנהרדעי
וחוזר ורוצה לטעון טענה אחרת יכול או לא: עולא אמר. כל כי האי גוונא שטוען מעין טענה ראשונה ומתקנה ואינו מכחישה
דלעיל אלא סבירא לי דטוען חוזר וטוען ובלבד שיהיה טוען מעין טענה ראשונה. אוקים עדי אכילתה בהדי עדי אכילתה הואיל
מהכל יכול לחזור ולטעון ולא אמרינן הואיל שטען שוב אינו טוען: ומודי עולא. לנהרדעי היכא דאמר מעיקרא של אבותי היה
דמכחישין אלו את אלו באכילה לא תסמוך על עדי חזקה: ואוקי ארעא בחזקת האי דאייתי עדים דאבותיו הוה: והא עדות מוכחשת
ולא של אבותיך ולבסוף הודה וחזר ואמר אין דאבהתך היא והא דאמרי של אבותי דסמיך לי עלה כדאבהתי דאינו טוען וחוזר
היא. דכבר איתכחשא דאינך סהדי אמרי דהאי אכליה שני חזקה: