לב:
חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמאי
קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא.
אמר ליה שטרא זייפא הוא. השטר מזויף וגם שני חזקה לא החזקת:
לו א מיי' פט"ו מהל' טוען
א) [לעיל דף לא. וש"נ],
ב) [ב"מ ג:], ג) [כתובות
ונטען הל' ט סמג עשין
גחין. בעל השטר: לחיש לרבה. בנחת שלא (ו) שמע המערער: אין
תימה דליהמניה במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא
א
פה.], ד) [ועי' תוספות ב"מ
נה טוש"ע ח"מ סי' קמו
❖
שטרא זייפא הוא. פי' ר"ח לאו שטרא זייפא ממש אלא כמו שטרא ב. ד"ה וזה],
ותירץ ר"י בר' מרדכי דלא אמרי' מיגו להוציא ממון (כ) ומה שהוא
סעיף כה:
לז ב מיי' פי"ד מהל' מלוה
מוחזק בקרקע אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה קיימא כיון שאין לו
זייפא שלא נכתב על מכירה
זו ומאי ניהו שטר אמנה דהוא בטל
ב
הלכה ו סמג שם טוש"ע
מיהו אי לאו דאודי בטענתיה דתובע
שטר ולא חזקה אלא בדברים בעלמא
ח"מ סי' פג סעיף ד:
גליון הש"ס
לח ג ד מיי' שם הלכה ח
דשטרא זייפא הוא לאו כל כמיניה
שאומר שטרא מעליא הוה לי ואירכס
אמר ליה שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה
גמרא אמר רבה מה לי
וסמג שם טוש"ע שם
❖
שהרי העדים מכירים חתימת ידיהם
סי' נז סעיף ב: ולא אמרי' מיגו אלא להחזיק ממון
לרבה אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא
לשקר. עיין בב"מ דף ב ע"א
ומשום הכי אמר רבה מה לו לשקר
שיכול לפטור עצמו ע"י מיגו אי נמי
תוס' ד"ה וזה ודף קטז ע"א
הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי
תוס' ד"ה והא: תוס' ד"ה
ולומר שטרא מעליא הוה לי ואירכס
אם יש לו שטר או חזקה וזה בא
כל דהו $ אמר רבה מה לו לשקר אי בעי
והלכתא כו' ונוציא מיד
רבינו גרשום
א)א
לימא האי שטרא לאו זייפא הוא דאי
לפסול ראייתו אז זה יכול לקיימו ע"י
המוחזק. עיין לקמן דף מא
❖
אמר ליה שטרא מעליא הוא אמר ליה
(א)
ע"א ברשב"ם ד"ה חיישינן:
חספא בעלמא הוא דהא
הוה בעי לקיומיה מקיים ליה. א"נ
מיגו כמו קמי דידי זבנה מינך מיגו
איהו מודי דזייפא הוא.
רב יוסף אמאי (ב) סמכת אהאי שטרא האי
איכא לפרושי זייפא שטר מזויף ממש
דאי בעי אמר מינך זבינתיה ואכלתיה
הלכ' כוותי' דרב' בארעא
שטרא חספא בעלמא הוא ההוא דאמר (ג)
דאמרינן מה לי לשקר
שזייף חתימת העדים יפה וטועים
שני חזקה ואין נראה לר"י מדלא
הגהות הב"ח
ג
משום דכיון דמחזיק הוא
לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא
העדים כסבורים חתימת ידיהם היא
מפרש טעמא הכי בהדיא משמע
(א) גמ' אי בעי אמר שטרא
בארעא תיקום ברשות מאן
כצ"ל ותיבת ליה נמחק:
ומקיימים את השטר והלכך מצי
דלאו משום הכי הוא ונראה לר"י
דמחזיק בה דאוקי ממונא
ד
שטרא א"ל שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה
(ב) שם אמאי קא סמכת:
בחזקת מריה ולא מפקינן
לקיים את השטר ולומר שטרא מעליא
דטעמא דרב יוסף דלא אמרי' מיגו
לרבה אין שטרא זייפא (ד) מיהו שטרא
(ג) שם ההוא דאמר ליה
מיניה עד דמייתי אידך ראיה
הוא. א"נ מצי לקיימו בעדים שקרים
הכא כיון דלית ליה הכא מיגו אא"כ
לחבריה: (ד) שם זייפא הוא
דלא זבנה ניהליה. והלכ'
מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי
מיהו: (ה) שם אמר ליה לאו
כוותיה דרב יוסף דאמר
שחתמו לו. וראשון עיקר: לחיש ליה
שקר תחלה שהוצרך לשקר תחלה ולומר
הדרת: (ו) רשב"ם ד"ה לחיש
האי שטרא חספא בעלמא
בידאי כל דהו אמר רבה מה לו לשקר אי
לרבה. גרסינן. דרבה מלך מקמי דרב
והא שטרא ה א"נ משום הכי לא אמרי'
וכו' שלא ישמע: (ז) ד"ה
הוא ואוקמי' זוזי ברשות
בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא א"ל רב
אמאי וכו' דכיון דאודי:
דמחזיק בהון דאמרינן היכא
הכא מיגו משום דהוי חוזר וטוען
יוסף כדאמרינן בשלהי דברכות
(ח) ד"ה כה"ג מאי וכו' מלוה
דקיימי זוזי לוקמי ולא מפקי
יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי
דמעיקרא טען והא שטרא ועתה חוזר
(דף סד.) והיה רב יוסף חבירו מקשה
זו הלכך: (ט) ד"ה שלח וכו'
מיניה. מאי תיבעי ליה להאי
דמודה הערב דאיפרע אלא:
רב אידי ב"ר אבין והא
שטרא חספא בעלמא הוא אמר רב אידי בר
לו: אמאי קא סמכת אהאי שטרא.
בו ומודה דחספא בעלמא הוא אלא
(י) ד"ה רבא בר שרשום
איהו גופיה אמר הלכתא
שטרא מעליא הוה לי :
דהא שני חזקה ליכא והאי שטרא
אבין הלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא
ד) ו
נפיק: (כ) תוס' ד"ה אמאי
כותי' כו'. והני מילי דאמרי'
והלכתא כוותי' דרבה בארעא.
וכו' ממון מחזקתו דמה
חספא בעלמא הוא וכיון דאודי
בזוזי היכי דקיימי לוקמן
(ז)
כוותיה דרב יוסף בזוזי הלכתא כרבה בארעא
❖
שהוא מוחזק:
היכי דאמר האי ערב הדר
רבינו שמואל פירש
אודי. ולא דמי לשאר מה לו לשקר
דהיכא דקיימא ארעא תיקום ב והלכתא כוותיה
אוזיפתינהו לך דמכל מקום
דמספקא ליה כמאן הלכתא וצריך
שבגמרא ששתי טענות יכולות להיות
מודי דפרע ליה לוה אבל אי
דרב יוסף בזוזי דהיכא דקיימי זוזי לוקמי:
אמר הדרתינהו לך מחמת
מוסף תוספות
לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי
אמת אותה שהוא טוען ואותה שהוא
דהוו שיפי וסומקי שנתגררו
ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי
ותרי לספיקא דדינא דהא דלא אוקמה
היה יכול לטעון ולא טען דאמרי' מיגו
א. [ד]כל מיגו אטענה
זה בזה ונתגלו נחושתן
דפרעתי למלוה עילוך והא שטרא אמר
דלאוקושטאסמכינן.רשב"א.
אכתי איתא לשעבודא דהאי
בחזקת מרה קמא כמו בנכסי דבר
אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום
ב. כיון דאית ליה למערער
שטרא ואית ליה לשטרא
ליה לאו פרעתיך אמר לאו הדרת
שטיא דאמרי' (כתובות דף כ.) אוקי
עדים שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע
(ה)
סהדי דאבהתא. שם.
למגביה הואיל וזה אומר
ג. עיין ברשב"א מאי
שלא קבלו בפרעון:
שקלתינהו מינאי שלחה רב אידי בר אבין
תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר
זו על ידי האי שטר הוא והיאך נאמר
טעמיה דרבה, לפי פירוש
שטיא התם הוו תרי ותרי כמאן
מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר
לקמיה דאביי כי האי גוונא מאי שלח
זה. ד. דהכי הו"ל למימר
ג
מגו לאפוקי ממונא לא
דליתנהו דמי ואוקמי' ארעא בחזקת
שטרא מעליא הוא והלא מודה
ליה אביי מאי תיבעי ליה הא איהו דאמר
אמרינן. שם. ה. ושקר אין
מרה קמא אבל הכא דמספקא לן דינא
שהשטר פסול והודאת בעל דין כמאה
לנו לבנות עליו מיגו, שלא
הלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא
עדים ואילו באו שני עדים שאמרו
כמאן התם לא שייך כולי האי למימר
אמרינן מיגו אלא כשהוא
ב)
כוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דאוקמו זוזי
טענה שאינה מבוארת,
שהוא פסול ליכא תו מה לו לשקר:
אוקמה אחזקת מרה קמא $ונוציא מיד
שנאמינהו בה מתוך טענה
לוקמו והני מילי דא"ל הדרת אוזפתינהו
ד
הב לי מאה זוזי כו'. כפלוגתא דלעיל
המוחזק ודוחק הוא ועוד דהילכתא
אחרת שהיה יכול לטעון
מינאי אבל א"ל הדרתינהו ניהלך מחמת דהוו
ולא נתברר בה שום שקר.
ובאותם הטעמים: הלכתא כוותיה
משמע דלגמרי פוסק כרבה ולא
ריטב"א. ו. [ו]לאמהימנינן
שייפי וסומקי אכתי איתיה לשעבודא דשטרא
דרבה בארעא. באותו דין ראשון
מספק אפי' עבד כרב יוסף בדיעבד
ליה ע"י מגו שהרי מתחלה
לא אמר שהיה שלו מעולם
לא עבד ונראה לר"י דהיינו טעמא
דלעיל מספקא ליה לרב אידי בר
רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל
והוי כמו חוזר וטוען.
דהלכתא בארעא כרבה וכרב יוסף
אבין טעם של מי משניהם נראה
ארעא דיתמי א"ל אביי אימא לי איזי גופא
שיטמ"ק בשם תוס' הרא"ש.
ז. ואע"ג דקיימא לן קרקע
בזוזי משום דאמרי' מיגו לאוקמי
יותר הלכך פוסק בראשון כרבה
דעובדא היכי הוה אמר ליה ארעא במשכונתא
בחזקת בעליה עומדת, כיון
ממונא ואית לן לאוקמי ארעא בחזקת
דאמרינן מה לו לשקר ויעמוד על
דאיכאמיגוותפיסליהאיהו
הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי והוה לי
מרה דקיימא השתא ובהכותב (כתובות
מקחו דכיון דלא אתברירו טעמיהם
מהימן וכו' ומיגו לאוקמי
ז
זוזי
ממונא הוא. רמב"ן ועיין
דף פה. ושם) דאמר מיגו דיכלי למימר
של רבה ורב יוסף המוציא מחבירו
רבינו יונה. ח. עיין רשב"א.
לא היו דברים מעולם יכלי למימר הני סיטראי נינהו אף על גב
עליו הראיה. וגבי זוזי שהלוה מוחזק ולא בעל השטר אמרינן יביא
ט. קול היה יוצא שאביהן
משכנה לו וכלו שני
דמיגו להוציא לא אמרינן שאני התם דאיכא שטרא ח:
בעל השטר ראיה ויטול דהיכא דקיימא ארעא תיקום ולא נוציא
המשכנתא והיה מחזיק בה
נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי.
פירוש יצא הקול שהוא
מספק וכן זוזי היכא דקיימי ליקום וכן הלכה. ואע"ג דפסקינן הלכה
שלא כדין. רא"ש, ועיין
לקמן תוד"ה אכבשיה.
של יתומים ט אבל אין לפרש דיצא הקול דמתחלה היה של אביהם
כרב יוסף בשדה ענין ומחצה (לקמן דף קיד:) מכלל דבכולי גמרא
אבל עכשיו לא היו יודעין דא"כ הוה מצי למימר לקוחה היא בידי:
הלכה כרבה ולא כרב יוסף והכא פסקינן הלכה כרב יוסף לא קשיא
דהא בהך פלוגתא נמי פסקינן כרבה: דפרעתי למלוה עילוך. כגון
אמור
ערב קבלן א"נ כגון שאמר המלוה בשעת ההלואה ממי שארצה אפרע: והא שטרא. שטר שהיה לו למלוה עליך והחזירו לי לפי שפרעתי
חובו והרי אתה משועבד לי בשטר זה כמו שהיית משועבד לו: אמר. לוה לערב וכי לא פרעתיך בתמיה: לאו הדרת ושקלתינהו מינאי.
וכמי שלא פרעת דמי ולוה לא הודה לו בכך: כה"ג מאי. דלא דמי כל כך לשטר מלוה דלעיל דפסקינן כרב יוסף דהתם מודה היה בעל
השטר ששטר אחר היה לו ונאבד ולקח את זה להיות בידו לזכות ואותו מזויף הוא ממש דלא נכתב על מלוה (ח) זה הלכך הפסיד דהיכא
דקיימי זוזי תיקום אבל הכא לא היה לערב שטר אחר מעולם כי אם זה והלכך אע"ג דפרעינהו כיון דהדר שקלינהו כאילו לא פרעינהו דמי
וחייב לפרעו או דלמא מ"מ מודה הוא שפרעו וקיימא לן ג) שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו והאי שטרא חספא
בעלמא הוא: שלח ליה אביי והא את הוא דאמרת הלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי. שמעינן מהכא דשטרא זייפא דאיירי בה רבה ורב יוסף
לאו זייפא ממש דהוא שקר וכי זייף וכתב בכה"ג לדברי הכל ואפי' לרבה פסול הוא אלא כה"ג כגון שטר פרוע שנמחל שעבודו או כגון
שטר אמנה שלא ניתן ליכתב וכיוצא בהן פליגי רבה ורב יוסף ואביי משוה ליה להאי שטרא כשטרא דאיירי ביה רבה ורב יוסף ואמר כיון
דמודה הערב (ט) דפרע אלא הדר ושקלינהו להנהו זוזי אע"פ שהשטר ביד הערב לא מחייבינן ללוה לשלומי כן פי' ר"ח. ולי נראה דה"ה
לזייפא ממש. וקפסיק גמרא ואזיל: וה"מ. דאמרינן היכא דקיימי זוזי תיקום ולא מיחייב לוה לפרוע לערב היכא דטעין ערב כדאמר לעיל
דאמר פרעתינהו אבל הדר יזפתינהו מנאי דערב גופיה מודה שהשטר שבידו נמחל שעבודו: אבל. אי טעין ערב אני החזרתי לך אותם מעות
עצמן משום דהוו שיפי נישוף צורתן ולא היו יוצאין בהוצאה כמו השף מטבע של חבירו (ב"ק דף צח.): וסומקי. האדים נחשתן יותר מדאי
נמצא שעדיין לא פרעו: אכתי איתיה לשעבודא דשטרא. וכאילו טעין לא פרעתני דמי: (י) שרשום נפיק עליה קלא דקאכיל ארעא
דיתמי. כדמפרש לקמיה דבמשכון היתה אצלו עד עכשיו שכלו שני משכנתא והלכך נפק עליה קול של עדות אמת דמהשתא אכיל ארעא דיתמי:
משכנתא. גבאי מאבוהון הוה. במשכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף [לקמן לה:] ובימי אביהם אכלתיה שני חזקה:
זוזי