חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
לג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמור
רבנן הבא ליפרע כו'. אע"פ שאף בשבועה לא היה יכול
זוזי אחריני גביה. שנתחייב לי שאין משכון עליהן ואמרי לאחר שכלו
לט א מיי' פי"ד מהל'
א) כתובות דף פז. [לעיל ה:
ע"ש תוס' ד"ה אע"ג גיטין
מלוה הלכה א סמג
שני משכנתא אם אחזיר הקרקע ליתומים ואשאל להם חוב שיש לי
ליפרע מהם עד שיגדלו כדקאמרינן ולכי גדלי אישתעי
לד:], ב) [ועי' נוסחת הרי"ף
עשין פד טוש"ע ח"מ סי'
על אביהם צריך אני לישבע דאמור רבנן הבא ליפרע כו' ואע"פ שיש
דינא בהדייהו לא היה מקפיד על ההמתנה אלא על השבועה ונראה
א
והרא"ש], ג) [שבועות מב:],
קח סעיף יז:
❖
מ ב מיי' פי"ד מהלכות
ד) רש"ל מח"ז,
בידי שטר חוב מחוייבני שבועה: אכבשה. אעלים אותה: לקוחה
דרבא בר שרשום סבר כרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש (ח) טעמא
טוען הלכה ח ועיין
היא בידי. דהא אכלתיה שני חזקה
בשילהי מכילתין (דף קעד.) טעמא
בהשגות ובמגיד משנה סמג
בחיי אבוהון: מהימננא. בלא שבועה
דאין נזקקין לנכסי יתומים משום
עשין צה טוש"ע ח"מ סי'
זוזי אחריני גביה ואכלתה שני משכנתא
גליון הש"ס
קמט סעיף כא:
$ דאין נשבעין על הקרקעות ג) ועוד
צררי ב דאי כרב פפא דמפרש משום
אמינא אי מהדרנא לה ארעא ליתמי ואמינא
מא ג מיי' שם סמג שם
רשב"ם ד"ה לקוחה היא
(א)
דחזקת שלש שנים במקום שטר
דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו
טוש"ע שם סעיף כ
בידי כו' דאין נשבעין על
דאית לי זוזי אחריני גבי (ב) דאבוכון אמור
הקרקעות. עיין לקמן דף
וסעיף כב וסי' קנ סעיף א
קיימא: אמר ליה. אביי הא דחשבת
בני מיעבד מצוה נינהו א"כ אפילו
רבנן א)אהבא ליפרע מנכסי
יתומים לא יפרע
קכח ע"א ברשב"ם ד"ה
ועי' שם:
❖
יהא אמת כדבריו לא היה יכול לעכב
בדעתך דאי בעינא טענינא לקוחה
מב ד ה מיי' שם פט"ו
רצונך:
אלא בשבועה אלא אכבשיה לשטר
(ג)
הלכה ג סמג שם
להם הקרקע בחובו כיון דלאו בני
היא בידי כיון דידיעא מילתא
❖
טוש"ע ח"מ סי' קלט ס"ד:
זוזי ב דמיגו דאי
משכנתא ואוכלה שיעור
מיעבד מצוה נינהו וכדרב הונא נמי
דבמשכנתא (ו) איתנחית בה לא מצית
הגהות הב"ח
פסקינן התם: אכבשיה לשטר
בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימנא כי
למיטען לקוחה היא בידי דהא איכא
(א) גמ' מהדרנא ארעא כצ"ל
מוסף תוספות
משכנתא ואוכלה שיעור זוזי. דוקא
אמינא דאית לי זוזי גבייכו מהימננא א"ל
קלא ועדות דארעא דיתמי היא
ותיבת לה נמחק: (ב) שם גבי
אבוכון כצ"ל ואות ד' נמחק:
דהשתא שלימו שני משכונתא וכיון
משום דכבש לשטר משכנתא מצי
א. שהיה חמור בעיניו
לקוחה (ד) בידי לא מצית אמרת גדהא איכא
(ג) שם אלא בשבועה אכבשיה
אפי' להישבע באמת.
דידעת דאית קלא עלך דארעא דא
למימר לקוחה היא בידי דלא היה
עלה קלא דארעא דיתמי היא אלא זיל
לשטר משכנתא בידי ואוכלה
ריטב"א. ב. ואיהו קים
משכנתא היא גבך ולא לקוחה אין
ידוע דבתורת משכנתא אתא לידיה
שיעור זוזי כצ"ל ותיבת אלא
ליה בגויה דלית ליה צררי
אהדרה ניהלייהו וכי גדלי יתמי אשתעי דינא
נמחק: (ד) שם לקוחה היא
הלכך מצי למיפרע מהם.
לך מחאה גדולה מזו והיה לך להזהר
דאי הוו ידעי דמעיקרא בתורת
בידי: (ה) שם אנא קריבנא
רא"ש. ג. ואפילו החזיק
בהדייהו: קריביה דרב אידי בר אבין שכיב
בשטרך הלכך זיל הדר ארעא ליתמי
משכנתא אתא לידיה לא היה טוען
טפי אתא ההוא גברא:
אחר שעבר זמנה. ריטב"א.
ושבק דיקלא רב אידי בר אבין אמר אנא
(ו) רשב"ם ד"ה א"ל אביי
ד. ואי משום [דהוה רק]
השתא וכי גדלי יתמי שיהו בני מיעבד
רבא בר שרשום שיכול לומר לקוחה
וכו' דבמשכנתא את נחית
שבועת היסית, מאי נפקא
קריבנא טפי וההוא גברא אמר אנא קריבנא
מצוה דהיינו מבן שלש עשרה שנה
היא בידי מידי דהוה אאומן ואריס
(ה)
ג
וכו' אין ב"ד יורדין וכו'
ליה מינה, בין בזו ובין בזו
כי גדלי יתמי לישתעי וכו'
יש הזכרת שם. ריטב"א.
טפי לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי אוקמה
ואילך דהוי חייב במצות אשתעי
דאין לו חזקה בשדה אריסותו כיון
ב)
ד
שיש עדים שהלוהו וישבע.
ה. דלא מבטלינן חזקה
דינא בהדייהו על שטר חובך שיש
דידוע דמעיקרא בתורת אריסותא
רב חסדא בידיה א"ל ליהדר לי פירי דאכל
נ"ב נראה מכאן דאפי' מת
ה
משום קלא. רשב"א בשם
תוך הזמן לא גבי מיתומים
הראב"ד. ו. וההוא אמר
לך על אביהם תשבע ותיטול כדין
אתו לידיה וכן דברים העשויין
מההוא יומא עד השתא אמר זה הוא
קטנים בלא שבועה דכיון שהם
אנא מקריבנא טפי, היה
הבא ליפרע מנכסי היתומים דכל זמן
להשאיל ולהשכיר וגזלן (ט) דמעיקרא
שאומרים עליו אדם גדול הוא אמאן קא
קטנים חיישינן טפי לצררי
בא לזכות מחמת שהיה
שהם קטנים אין יורדין לנכסיהם
ידעינן דגזל שדה זו דאין לו שום חזקה:
וכך היא דעת ר"י בפ"ק
קרוב יותר אע"פ שלא היה
סמיך מר אהאי הא קאמר דאנא מקרבנא טפי
סוף דף ה' בד"ה ואפי'
מיגו
ראוי לירש במקום [בנים],
דאי בעי למימר לקוחה היא.
לגבות מהן כדאמרינן בערכין בפרק
מיתמי וכ"כ בהגהת אשירי
מ"מ לישנא דקריביה
אביי ורבא לא סבירא
להו הא דרב חסדא
שום היתומים (דף כב.) אין נזקקין
ותימה מאי דעתיה דרבא בר
שם אבל האשירי בפ"ק סימן
משמע קרוב יותר. רבינו
כיון
ט' חולק על זה אלא דאפי'
יונה. ז. [ולא] קשיא מאי
לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן
שרשום דאפילו אי טעין לקוחה היא
מיתומים קטנים גבי במת
טעמיה דרב חסדא,
בידי שבועת היסת לעולם
צריך דנהי דאין נשבעין על קרקעות
וכדפסיק התם [שם:] רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו
תוך הזמן דלא חיישינן לצררי
[דמיירי]. רמב"ן. ח. עיין
תוך הזמן וכך היא דעת
רשב"א. ט. ולאו מגו
נותנין הלכך ממתינין להם עד דגדלי דהיינו מבן י"ג שנים ואילך
מדאורייתא מדרבנן נשבעים כמו שדקדק רב האי גאון מההיא דהכותב
ד
רוב הגאונים והכי נקטינן:
במקום עדים הוא דהני
כדמוכח התם. והא דאמרינן בפ' מי שמת (לקמן דף קנו.) ולמכור בנכסי
(כתובות דף פז.) הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרוע לא
(ז) ד"ה אהאי וכו' כנותן לך
סהדי לא קאמרי דאיהו
עכשיו את האילן: (ח) תוס'
לאו קריביה אלא דלא ידעי
אביו עד שיהא בן כ' ה"מ שמוכר לצורך הוצאתו אבל לפרוע חוב אביו
תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא אמר
ד"ה אמור וכו' דמפרש
ליה. שם. י. מעתה אף
בית דין מוכרים מבן י"ג ואילך. ואי נמי מלוה על פה היא כי גדלי
רבא שתי תשובות בדבר כו' ועוד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות
בשילהי כצ"ל ותיבת טעמא
הפירות יש להחזיר לרב
נמחק: (ט) ד"ה אכבשיה
לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול כדאמר רב פפא בשמעתא בתרייתא
אלמא דמדרבנן נשבעין וה"ה שבועת היסת דמ"ש ויש לומר דאין נשבעין
אידי בר אבין, כיון שהודה
וכו' וגזלן דידעי' דמעיקרא
שאכלם וכו', [ו]אינו בא
דמכילתין [קעו.] הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין והני מילי שיש
שבועת היסת אלא היכא דטעין ברי אבל הכא לאו טענת ברי הוא
גזל שדה זו: (י) ד"ה ה"ג
לזכות בפירות אלא מכח
עדים שהלוהו וישבע שלא פרעו ויטול: אתא ההוא גברא אמר
שאין ודאי ליתומים שקרקע זו אינה לקוחה בידו הלכך אי הוה
לסוף וכו' אודי דמסתמא:
הדקל. רבינו יונה.
(כ) בא"ד שלא אכל פירות
יא. וא"ת לודי ליה דאכל
אנא קריביה טפי. ומתוך שלא נודע מי קרוב יותר החזיק אותו האיש
טעין לקוחה היא בידי לא הוה צריך שבועת היסת:
ולרב אידי היו לו עדים
תלת שנין נכי פורתא דלא
לקוחה
היא בידי לא מצית אמרת. אף על גב דאי הוה אמר
בקרקע לפי שהיה אלם יותר כדאמר רב נחמן לקמיה [לד:] גבי זה אומר של
שאכל וקאמר רב חסדא
קמה ליה חזקה בהכין
הא איהו קאמר אנא קריבנא
ונפיק מיניה פירי דההוא
אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר: לסוף. שנה או שנתים:
לקוחה היא בידי הוה נאמן ה מ"מ לא הוי מיגו והכי פירושו
טפי: (ל) בא"ד הא איהו
זמן, לא היא, דלחצאין לא
❖
אודי ליה. ההוא מחזיק לרב אידי בר אבין: אוקמה רב חסדא בידיה.
דלא מצית אמרת לא היית יכול להעיז פניך ולומר כן כיון דנפק
דאמר וכו' ועוד דהוה ליה
מהימנין ליה. רשב"א.
למיפרך ולאסוקי נמי כצ"ל
דרב אידי: א"ל. רב אידי לרב חסדא: להדר לי. ההוא גברא פירי
קלא ואין כאן מיגו וכענין זה יש בפרק שני דקדושין (דף נ.) ומה
ותיבת א"כ נמחק: (מ) בא"ד
דאכל מההוא יומא עד האידנא מן היום שמת קרובי שאכלם שלא
אם ירצה לומר מזיד הייתי לא משוי נפשיה רשיעא פי' אינו אומר
ואפילו אי גרס' טפי:
רבינו גרשום
(נ) בא"ד מהימן ואביי
כדין: אמאן קסמכת. לזכות באילן: אהאי. אהודאת פיו שמודה
ברצון מזיד הייתי ואין כאן מיגו אבל ודאי אם אמר מזיד הייתי
פשיטא דמהימן: קריביה דרב אידי שבק דיקלא. אי לא גרסינן
ורבא סברי: (ס) בא"ד
וכי גדלי יתמי אשתעי
עכשיו שאתה קרוב יותר והא איהו דאמר עד השתא אנא קריבנא
אי דמיא הא דרבי אבא
דינא בהדייהו משום האי
טפי ואכל פירות בדין כל דאלים גבר וזה שמודה עכשיו הרי הוא
אלא שבק דיקלא צ"ל שלא היו לו בנים והקרוב יותר יורשו
לחד: (ע) בא"ד דלא דמי
דקאמרת הבא ליפרע מנכסי
דהתם בספר תורה כיון
יתומים (קטנים) לא יפרע
כנותן לך (ז) את האילן מדעתו אף על פי שלא זכית בו מן הדין:
ואי גרס לקריביה יש לומר שהיו לו בנים להכי איצטריך ליה למימר
כצ"ל ותיבת אע"פ נמחק:
אלא בשבועה מיתומים
דיקלא לקריביה : ה"ג לסוף אודי ליה. ולא גריס דאיהו קרוב
כיון
(פ) בא"ד ומכל מקום:
ו
גדולים קאמר אבל מנכסי
יתומים קטנים אפילו
טפי אלא לא היה רוצה לחלוק עם רב אידי ונתן לו הדקל בחנם ולא בשביל שהיה קרוב יותר ומשום הכי קאמר רב חסדא הא איהו
בשבועה לא יפרע דהכי
דאמר אנא קריבנא טפי שמרצונו נתן לך ולא בשביל שאתה קרוב יותר ואביי ורבא סברי כיון דאודי אודי (י) ומסתמא לא היה
קיי"ל אין מוציאין מנכסי
יתומין אלא א) לאכילת
מוחל לו אלא מפני שהוא יותר קרוב ולשון אודי דחוק הוא וכן סברת אביי ורבא ואין לפרש דגרסינן דאיהו קרוב ז טפי והיה טוען
רבית: לסוף אודי ליה ההוא
(כ) דלא אכל פירות ולרב אידי היו לו עדים שאכל והא דקאמר איהו קאמר אנא קריבנא טפי פירוש מעיקרא והואיל וכן השתא נמי
גברא דתפיס דלא הוי קריב
מהימן במאי דאמר שלא אכלה במיגו שלא היה מודה וס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים כדבסמוך דא"כ הוה ליה למימר הא איהו אמר
ליה כותיה. א"ל רב חסדא
(ל)
זהו שאומרים וכו' אמאי
לא אכלתי ואי בעי אמר אנא קריבנא טפי ועוד א"כ הוה ליה לאסוקי נמי הכא בהאי לישנא כדמסיק בסמוך אביי ורבא לא סבירא
קא סמך מר אמלתיה דהאי
להו הא דרב חסדא [מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן] וגירסת ר"ח נראה לר"י עיקר דלא גריס לסוף אודי ליה אלא גרס לסוף אייתי סהדי
דמודי ליה השתא. בזמן
דהוי אכיל להו לפירי הוה
דאיהו קריביה ולא גרס קרוב טפי שלא היו מעידים שרב אידי קרובו היה טפי מההוא גברא אלא היו מעידים שרב אידי קרובו היה וההוא גברא
קאמר דאנא קריבנא טפי
לא היו מכירים אם הוא היה קרובו או לאו ולא היה לו שום עדי קורבה ואפי' (מ) גרס טפי מצינו לפרש טפי מכל אותם שהיו העדים
ובדין אכל ולא מהדר לך
דמי פירי. ואביי ורבא לא
מכירים לכך אוקמה רב חסדא בידיה דרב אידי דהוי רב אידי ודאי וההוא גברא ח ספק והיה רב אידי תובע גם הפירות כיון שהודה
סבירא להו דרב חסדא אלא
שאכל ורב חסדא פטר ליה במיגו דאי בעי אמר לא אכלי כי אמר נמי אכלי ודידי אכלי מהימן ורבא ואביי סברי כיון שאכל פירות
ט (נ)
כיון דאודי אודי:
ואודי חייב לשלם ולא מהימן במיגו הואיל והקרקע יוצא מתחת ידו מן הדין דבקרקע ליכא מיגו י וא"ת והא לקמן (דף לד.) אמרינן אי דמיא
א) נראה דצ"ל אא"כ היתה
(ס) לרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי דכשמודה שאכל פירות ואיכא חד סהדא שחייב לשלם מתוך שאינו יכול לישבע אבל אי ליכא
רבית אוכלת בהן (והוא
בערכין דף כב ע"א):
חד סהדא לא היה חייב לשלם ואמאי נימא כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו גם הפירות ישלם וי"ל דהתם מיירי שאומר שאכלה שלש שנים והעד
אינו מעיד אלא משתים דהתם ודאי אי לא הוה חד סהדא פשיטא דפטור אע"פ שהקרקע יוצא מתחת ידו דאי מהימן במאי דאמר דאכלה
שלש שנים לא היה לנו להוציא הקרקע מידו כיון דאכלה שני חזקה יא וליכא למימר דנאמין לו שאכלה שלש שנים אבל לא נאמין שלקחה
אלא בגזל אכלה כדאמרינן בהנזקין (גיטין דף נד: ושם) דנאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ספר תורה דלא דמי דהתם
(ע) ד)(אף על פי
שספר תורה) כיון שהוא ביד לוקח כאילו יש עדים שנכתבו לשמן (פ) מ"מ מפסיד שכרו כיון שמודה שאין
חייבין לו כלום:
ואי