חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
לד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היכי לידיינוה דייני להאי דינא. שאילו היו שנים מעידים אותו שחטף
אביי דלא דמי לדרבי אבא דהכא חד סהדא לסיועי קאתי בין לקרקע
מז א מיי' פ"ד מהל' טוען
א) [צ"ל ליה], ב) [שבועות
מ.], ג) [שם], ד) שייך לדף ל"ג
הל' ח ופ"ד מהל' גזילה
היינו מחייבין אותו לשלם שאין אדם נאמן לחטוף דבר מיד חבירו
בין לפירות שהרי הוא מעיד שגם הקרקע שלו והא דאמרינן
❖
ע"ב,
הל' יד סמג עשין צה טוש"ע
ולומר שלי אני חוטף אא"כ יש לו עדים דהעמד ממון על חזקתו
במסקנא אלא אי דמיא (ט) לדרבי אבא לחד סהדא לתרתין שנין ולפירי
ח"מ סי' עה סעיף יג וסי'
שסד סעיף ג וסעיף ד:
וזה המוחזק בו אין אדם יכול להוציאו ממנו בלא ראיה והחוטף
לא הוה צריך למינקט ולפירי כיון דעד השתא נמי לא איירי אלא בפירי
מח ב ג מיי' פט"ז מה'
מוסף רש"י
ממנו גזלן גמור ואי נמי לא היה כאן
אלא אגב תרתין שנין נקט נמי לחד
טוען הל' ה סמג עשין
לישלם. שאין כל החוטפין
עד אחד שחטף כי אמר נמי חטפי
סהדא ולפירי:
צה טוש"ע ח"מ סי' קמה
היכי נידיינוה דייני להאי דינא לישלם ליכא
הוי מחויב שבועה ואינו יכול
סעיף ג [ורב אלפס שבועות
נאמנים לומר שלי גזלתי,
❖
ודידי חטפי מהימן מיגו דאי הוה
תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע
פ"ז דף שטז:]:
דא"כ אין לך גזלן שמשלם
לישבע. שהרי מודה וא"ת
בעי הוה אמר לא חטפי שהרי אנו
ואפילו יש עדים (שבועות
א
הא אמר מיחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה
לב:). ליכא תרי סהדי.
רואים אותו מוחזק בממון אי נמי
וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי
הוה ליה כגזלן אמר (להו) רבי אבא הוי
דחטפה ואיכא למימר מיגו
הגהות הב"ח
א)
א
כי איכא חד (ב) שחטף אילו היה זה
חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי
ב
(שם). ליפטריה. מלהחזירו
מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכל
(א) גמ' וכי אתי:
שהרי אין כאן שני עדים
מכחישו לומר לא חטפתי היה נשבע
וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא
(ב) רשב"ם ד"ה היכי וכו'
ומיגו דאי בעי אמר לא
המחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם
שלא חטף להכחיש העד דעד אחד
אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה
חד עד שחטף: (ג) ד"ה
חטפתי כי אמר נמי דידי
א"ל אביי מי דמי התם סהדא לאורועי
חטפתי נאמן (שם). איכא
ליפטריה מלשלם משום האי
קם הוא לשבועה ובג' דרכים הללו
דאורייתא לא היא דהא אמר בהמוכר
ב
מיגו: (ד) ד"ה לישתבע וכו'
חד סהדא. דחטפה מיניה
קאתי כי אתי אחרינא בהדיה מפקינן לה
היה הדין פשוט אבל הכא דאיכא עד
את הבית (לקמן דף ע. ושם) המפקיד
(א)
פסול הוא כגזלן אצל כל
ואי הוה אמר לא חטפתי
שבועות דהא ליכא למימר
היה צריך לישבע להכחיש
אחד שחטף וזה אינו מכחישו אלא
אצל חבירו בשטר נאמן לומר
מיניה הכא לסיועי קא אתי כי אתא אחרינא
לישתבע: (ה) ד"ה הכא וכו'
את העד (שם). לישתבע.
מודה שודאי חטף ודידיה חטף היכי
החזרתיו לך בשבועה מיגו דאי בעי
מוקמינן לה בידיה אלא אי דמיא הא דרבי
לסיועי ליה קאתי: (ו) ד"ה
שבועה שהעד מחייבו (שם).
לידיינו דייני להאי דינא: לישלם.
אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה אע"ג
הוה ליה כגזלן. והמתחייב
אלא אי דמיא נסכא וכו':
אבא לחד סהדא
ולתרתי שני ולפירי:
ג
(ז) בא"ד ולית לי' לשמעון
שבועה על פי עד אחד
דהא מודי שחטף ולא כל הימנו של
דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא
וכו': (ח) בא"ד במאי
צריך לישבע על מה שהעד
ההוא
חוטף לומר שלי חטפתי דהעמד
ומיהו לפי' ר"ת דפירש שבועה דנאנסו
דמסהיד חד סהדא התם
מעידו להכחיש את העד וזה
הוא דמשתבע: (ט) תוס'
אינו יכול לישבע על כך
ממון על חזקתו: ליכא תרי סהדי. דחטף ובמיגו דאי בעי למימר לא
דהתם היא מדרבנן דלא מיחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא
ד"ה (בדף הקודם) היינו וכו'
שהרי מודה הוא לדברי העד
חטפתי מהימן נמי למימר דידי חטפי: ליפטריה. משום האי
היכא דאיכא הודאה במקצת אתי שפיר וליכא למימר נמי דהאי לא
(ג)
ג
אלא אי דמיא דרבי כצ"ל
שחטפה והוה האי גברא אצל
ואות ל' נמחק: (י) ד"ה הוי
שבועה זו כגזלן אצל כל
מיגו איכא חד סהדא ואי אמר לא חטפי הוה בעי אישתבועי
חשיב מיגו דלא הוה חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד או משום
מחויב וכו' ע"י מיגו שלא
שבועות שאינו יכול לישבע
להכחיש את העד: לישתבע. את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול
שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא כדאמר בפרק זה בורר
היה יכול: (כ) ד"ה הוה
עליהן, אף זה בשבועה זו אינו
יתיב וכו' ובהניזקין אמר נמי
יכול לישבע שהרי מודה בה
דהא מודי דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף להכחיש את העד
(סנהדרין דף כה.) דבעל דבר מהימן למימר [לדידי אוזפן ברביתא]
ההוא: (ל) ד"ה וכל וכו'
(שם). הוי מחוייב שבועה.
דהכי משמע קרא (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל
דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו על כרחך
על כרחו אם בא להחזיק בה
ומפרש התם רבותינו שבא"י
חטאת וגו' לשלם ממון שהוא כופר והעד מחייבו לא יקום אבל קם
במיגו דאי לאו מיגו לאו כל כמיניה למימר דידי חטפי דהא כי איכא
דלמקומה כצ"ל ותיבות ר'
הויא עליו לישבע שלא חטף,
אבא נמחק: (מ) בא"ד כר'
שאין החוטף נאמן לומר שלי
הוא לשבועה ב) להכחיש את העד שלא חטף בממון זה וגבי הך
תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי ואומר ר"י דודאי אם
❖
יוסי ועבד עובדא כר' יוסי:
חטפתי, וזו היא השבועה
שבועה פסול (ד) כגזלן אצל כל שבועות דהא לית ליה למימר לישתבע
לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא
שהעד מחייבו לישבע על מה
שהעד מעיד ואינו יכול לישבע
דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו ולמפטריה בלא כלום
חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה אבל השתא
❖
.
שהרי מודה לדבריו (שם)
רבינו גרשום
אי אפשר שהרי הורע כחו של מיגו: א"ל רבי אבא הוה. ליה האי
דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע"י מיגו שהיה יכול להעיז
(י)
ליכא תרי סהדי. דמסהדי
חוטף כו'. וה"נ איכא למימר כי האי גוונא כי הוו תרי סהדי דאכלה
פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל קשה אי ליכא מיגו מאי טעמא
ד
דחטפה מיניה: לישתבע.
מוסף תוספות
שני חזקה מוקמינן לה בידא דלוקח ליכא סהדי דאכלה שני חזקה
דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) ארבי אבא
דדידיה הוה הואיל דליכא
א. למאי דקא מסהיד
אלא עד א'. לא מצי
מפקינן לה מיניה ומהדרינן למרה איכא חד סהדא דאכלה שלש
ופטרי בנסכא דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם והשתא אמאי
סהדי, [ו]אי אפשר
למישתבע דהא מודי
שנים לישתבע דעד אחד לשבועה קם אפי' לא הוה קרקע לא
פטרי והא פשיטא דאינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו כדפרישי' לעיל
לאשבועי ולמיפטריה,
דחטפה וה"ל כגזלן: הוה
לכך נראה כמו שפי' ריב"ם דודאי הוי מיגו ולהכי פטרי רב ושמואל
משבעינן ליה על מאי דאסהיד סהדא דלא כפר ליה אלא מודי ליה
[ד]הו"ל כאילו גזל באפי
ליה מחויב שבועה ע"פ
תרי דלא מהני לי
עד אחד ואינו יכול לישבע
דאכל וטוען אין אכלי ודידי אכלי: א"ל אביי מי דמי. לדרבי אבא:
דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע"ג דאית
שבועתיה למיפטריה וכו'
משלם. וכי היכי דהכא
התם. בדר' אבא הוה חד סהדא לאורועי לחוטף קאתי דהא מסהיד
ליה מגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין
ולא משום דהוה ליה גזלן
לא הוי אלא חד סהדא
ולא מסרינן ליה מומתא,
ואוקמוה בידא דתובע ה"נ
ביה שחטף והורע כחו של מיגו דחוטף ומחייבו שבועה ומתוך שלא
שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו ליפטר ה וא"ת ור'
קאמר הוה ליה כגזלן.
גבי ארעא דלית בה אלא
יכול לישבע משלם דאילו אתא חד סהדא שמעיד כמותו שראוהו שחטף
אבא היכי מפיק לה בפ' כל הנשבעין (שם) מדכתיב שבועת ה' תהיה בין
רשב"א. ב. ולא מצי
חד סהדא נוקמה בידיה
למימר ליה האיך, שטרך
דתובע א"ל (ר' אמי) [אביי]
מפקינן לה מיניה דחוטף ולא תועיל לו שבועה אפי' אם יוכל לישבע:
שניהם ולא בין היורשין דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין
בידי מאי בעי. תוס' שבועות
מי דמי התם חד סהדא
הכא. בדין קרקע זה ההוא סהדא לסיועי (ה) ביה קאתי שמעיד
ידענא וחמשין לא ידענא דדייק התם מדאיצטריך קרא למיפטר יורשים
לב: ג. דכי כתיב כי הוא
דאייתי תובע לאורועי להאי
זה אמלוה נמי הוא דכתיב
חוטף ולהכחישו קאתי דלא
שהחזיק בה שלש שנים וזכה בה דאי איכא חד סהדא אחרינא עם זה
ש"מ באביו כה"ג מיחייב אלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע
דבעינן הודאה בהדי
נאמן אלא בשבועה ואי
מוקמינן ליה בידא דמחזיק והיאך תאמר שעל יד עד זה יתחייב
משלם והיכי דייק מינה אנסכא התם ודאי משלם דליכא מיגו אבל
שבועה דכפירה, והכי נמי
הוה סהדא אחרינא בהדיה
שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם והרי לא בא להורע כחו ומ"מ
הכא דאיכא מיגו מנא לן דמשלם ונראה לר"י דרבי אבא לא הוי
בעינן הודאה בהדי שבועה
מפקינן ליה מיניה לגמרי
דנאנסו. תוס' ב"ק קז.
והכא חד סהדא דאייתי
זה יפסיד הקרקע שהרי אין לו עדי חזקה: אלא אי דמיא (ו) לנסכא
טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא כדמפרש והא דקאמר התם כוותיה
ד. דבלא שבועה לא היה
נתבע לסיועיה אתי דמסהיד
דרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי. כגון ראובן דתבעיה
דר' אבא מסתברא מדתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא
חושש להכחיש את העד
כוותיה דאכלה שני חזקה:
ואיכא מיגו אבל לישבע
אלא אי בעית לדמינהו לדר'
לשמעון וא"ל גזלתה לארעאי ואכלת פירותיה שנתים וא"ל שמעון
בין היורשין קרא למיפטר יורשים אתא ולא לחייב האב והא דקאמר
בדבר שהעד מכחישו זה
אבא לחד סהדא ולתרתי
זבנתה ניהלי ולית (ז) לשמעון עדי חזקה דדינא הוא לאהדורי ארעא
התם רב ושמואל האי שבועת ה' וגו' מאי דרשי ביה ה"ק כיון דבאב
ודאי קשה לו. תוס' שבועות
שנין ולפירא. כגון דאמר
לב: ד"ה הוה. ה. דשבועת
ליה מאי בעית בהאי ארעא
למרה מכיון דלית ליה עדי חזקה ולפירי משתבע דבזביניה אכלתינון
בכה"ג פטרי אמאי איצטריך קרא למיפטר יורשין וצ"ל דהא דאמרי'
עד אחד תשלומין נינהו,
אמר ליה מינך זבינתה
דקי"ל הפה שאסר הוא שהתיר ואע"ג דמהדר לה לארעא פירי לא
בהכותב (כתובות דף פה. ושם) גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי
דכי איכא תרי לא מיפטר
ואכלתיה שני חזקה ואזל
מידי תשלומין בשבועה
ואייתי חד סהדא ואמר
מהדר דהא ליכא סהדי דאכיל הפירות ומיגו דיכול למימר לא אכלי כלל
ביה זוזי בי חוזאי כו' מתוך דיכלי למימר להד"ם יכלי למימר
אלא שלומי משלם, וכי
דאכלה תרתי שנין ולא יותר
יכול למימר נמי אכלי בזביני ולית ליה עלה אלא שבועה אבל אי איכא
סיטראי איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא הוי השליח
ליכא אלא חד פטריה
דהשתא האי סהדא מרע
רחמנא מתשלומי ממון
סהדי דאכל פירי תרתין שנין מחייבין ליה להדורי אפי' פירי כרב נחמן
עד דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועת היסת דאי קודם דתקינו
לחזקיה אי נמי דאמר אכלה
ובלבד שישבע, והילכך או
תלת שנין אבל לא זבנה
דאמר [לג:] הדרא ארעא והדרי פירי ואייתי ראובן חד סהדא דאכל פירי
רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי
ישלם ממון או שבועה,
מיניה אלא לפירות ירד בה
תרתין שנין וכגון שמעיד שלא אכל כי אם ב' שנים דלאו לסיועי לשמעון
מיגו דאי בעי אמר אהדרתינהו ללוה כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין
ועד דמשתבע שבועה דעד
כדין אריס למחצה ולשליש
אחד, לא מיפטר מיניה.
ולרביע דמכחיש ומרע
קאתי אמר שמעון אין אכלי ודידי אכלי שקניתי הקרקע והפירות אפס
דף מג:) וכיון דאיכא עד היכי מהימניה במיגו דלהד"ם דהוה ליה
רשב"א.
לדיבוריה והיינו דומיא דחד
לא נזהרתי בשטרי הא הוא דאיכא לדמויי לדרבי אבא דאמרינן היכי
מחויב שבועה ומתוך שאין יכול לישבע משלם כדאמרינן הכא:
סהדא דנסכא דמרע לנתבע
הוה
ומש"ה נמי האי סהדא
ד) יתיב רבי אבא קמיה. משמע דר' אבא היה תלמידו
לידיינו דייני להאי דינא ניחייביה להדורי פירי ליכא תרי סהדי
דמכחיש ליה משוי ליה
דאכלינהו ואי משום דאודי הא טעין ואמר דידי אכלי וכה"ג ליכא
של ר' אמי וקשה דאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) א"ר אמי
כגזלן ומתוך שאינו יכול
לישבע שאין נשבעין על
הודאה לחיוביה ניפטריה במיגו הא איכא חד סהדא דאמר דאכלינהו
רבותינו שבא"י אמרו חזרה שבועה למחויב לה ואמר התם דרבותינו
הקרקעו' מחזיר הקרקע:
לפירי תרתין שנין ואינו יכול לכפור בדברי העד לישבע לשקר ניחייביה
שבא"י היינו ר' אבא ואור"י דאשכחן בפ' חבית (שבת דף קמו:) דקרי
שבועה בעד אחד דאי הוו תרוייהו מחייבי ליה ממונא וכ"מ ששנים
רב לרב כהנא ולרב אסי רבותינו אף על גב שהיו תלמידיו אבל קשה
לר"י דבאלו מציאות (ב"מ דף כד:) אמר דר' אמי אשכח פרגיות שחוטות
מחייבין אותו ממון אחד מחייב אותו שבועהג) כי אמרי' עד אחד לשבועה
אתי היכא דקא כפר במאי דמסהיד (ח) סהדא חד הוא דמשתבע דלא
אתא לקמיה דר' אבא א"ל זיל שקול לנפשך ולפי ספרים דגרסינן התם
היו דברים מעולם אבל הכא הא קא מודי דאכל אלא טוען דידי
ר' אמי אתא לקמיה דר' אסי ניחא טפי אף על גב דרבי אמי היה
גדול מר' אסי דבכ"מ מזכיר ר' אמי קודם ר' אסי ובהניזקין (גיטין
אכלי
דף נד:) אמר (כ) ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי א"ר יוחנן כו' ומ"מ חבירו היה ולפי שהיה גדול ממנו
קורהו רבי ולפי שחבירו היה בא ר' אמי לפניו ליטול עצה ממנו וא"ל זיל שקול לנפשך: וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.
בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) תנן חשודים שניהם על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר"מ ורבי יוסי אומר יחלוקו ומפרש התם
רבותינו שבא"י (ל) רבי אבא למקומה למחויב לה ומייתי התם מהך דשמעתין דרבותינו היינו רבי אבא והשתא רב נחמן דפסק התם כרבי
יוסי (מ) ועובדא עבד כרבי יוסי יחלוקו לית ליה לר' אבא וקשה לר"י דאמרינן בפרק השואל (ב"מ דף צז: ושם) בגמ' דהשואל את הפרה לימא
תיהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני מתני' בשיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה
לי