לד:
חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך
אכלי הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. כך נראה שיטה
מט א ב מיי' פ"י מהל'
א) [גיטין ס:], ב) כתובות צד.,
❖
ג) צ"ל ואם כן,
טוען הל' ו סמג עשין
שאינו יכול לישבע משלם והיינו כר' אבא ומיהו איכא למימר דר"נ
זו בעיני ושוב מצאתיה כן בפי' ר"ח ויש לשונות אחרים ואין בהם ממש.
צה טוש"ע ח"מ סי' קלט
וקי"ל בהא כרבי אבא מדיליף אביי מינה ואף על גב דפליגי עליה רב
דמוקי מתני' כר"מ וכמו שמפרש ר' אבא הוא סבר כר' יוסי אבל עוד
א
ב
סעיף ג:
נ ג מיי' שם פט"ו הל' ד
קשה דבשמעתין משמע דהלכתא כר'
אבא מדקאמרינן סבור רבנן
ושמואל בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.) דאמרי חזרה שבועה לסיני
הגהות הב"ח
סמג שם טוש"ע ח"מ שם
קמיה דאביי למימר דהיינו נסכא דר'
והמוציא מחבירו עליו הראיה ותנן
(א) גמ' תיפסוה עד
סעיף א וסי' קמו סעיף כב
דמייתינא: (ב) תוס' ד"ה
אבא וקאמר נמי אלא אי דמיא לרבי
[וברב אלפס עוד בכתובות
נמי התם [מה.] וכן היתומים מן היתומים
ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי האי
❖
(בע"א) וכל וכו' דטעמא
פ"ט דף קי:]:
אבא כו' ובכ"מ קי"ל כרב נחמן בדיני
לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל
אמר דידי היא והאי אמר דידי היא אתא חד
דרב נחמן דאמר יחלוקו
ועוד תימה דהתם גבי יתומים מן
דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת
משום דכיון כצ"ל ותיבות דר'
[שם מז.]
מינייהו לבי דינא ואמר תיפסוה (א) אדמייתינא
אבא נמחק: (ג) ד"ה ההוא
רבינו גרשום
היתומים קאמרי רב ושמואל דאם מת
מלוה בחיי הלוה אבל מת לוה בחיי
❖
וכו' ואין נראה לר"י דהא:
סהדי דדידי היא תפסינן או לא תפסינן רב
לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה
מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה
תפסוה. ברשותייכו בכח
הונא אמר תפסינן רב יהודה אמר לא תפסינן
א
ב"ד לפי שאיני מאמינה
לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש
שבועה ואין אדם מוריש שבועה
לו דשמא ימכרנה: אמר
מוסף רש"י
אזל ולא אשכח סהדי אמר להו אפקוה וכל
שבועה לבניו ומתוך שאין התובעין
לבניו ממון שהוא מחויב עליו
להו. הואיל ולא מצאתי
דאלים גבר מפקינן או לא מפקינן רב יהודה
משני שטרות היוצאין
עדים אפקוה מרשותייכו
יכולין לישבע פטור הנתבע ור"א
שבועה אלמא הואיל ומחויב שבועה
ביום אחד. מכר שדה אחת
ואותבוה בינינו כדמעיקרא
אמר לא מפקינן רב פפא אמר מפקינן
שלא התקבלתי חוב זה ויתומין אין
פליג עליה (שם מח.) וקאמר יורשין
ב
לשני בני אדם ביום אחד
וכל דאלים בכח יותר
❖
(כתובות צד.).
יכולין לישבע כן אלא שלא פקדנו
נשבעין שבועת יורשים ונוטלין והיינו
להוציא מיד חבירו גבר
והלכתא לא תפסינן והיכא דתפס לא
ותהא לו עד שיביאו עדים
אבא ואין זו שבועה המוטלת על
כרבי אבא דמתוך שאינו יכול לישבע או
מפקינן: זה אומר של
אבותי וזה אומר של
ואח"כ נותן למי שהעדים
אביהם וגם יתומים של לוה אין
תובע או הנתבע משלם הנתבע ומסיק
מעידין: רב יהודה אמר.
מוסף תוספות
אבותי אמר רב נחמן
כל דאלים גבר ומאי
א)
ג
הואיל דתפסוה בית דין מזה
יכולין לישבע שפרעו אביהם קא
התם דעבד כרב ושמואל עבד דעבד
א. דהשואל. תוס' שבועות
(חדא) לא מפקינן מידם עד
שנא ב) משני שטרות
היוצאין ביום אחד
אמרי רב ושמואל שלא יפרע אלמא
כרבי אלעזר עבד ומפרש ר"ת דרב
מז. ב. [ד]למקומה היינו
דמייתי חד מינייהו סהדי.
דרב
למחוייב לה. תוס' ב"מ צז:
והלכתא לא תפסי' לכתחלה
המחויב שבועה ואינו יכול לישבע
נחמן שפיר סבר כר' אבא בנסכא
ג. [ו]אפילו התובע אינו
דשמא מבדה ונתן עינו
לא זה ולא זה סבירא לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא
ובמנה יש לי בידך וא"ל אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע
יכול לישבע, משלם
בה והיאך נוציאנה מיד זה
הנתבע. תוס' בסוה"ד. ועיין
בדבורו של זה ואי תפסוה
ודוקא בשניהם חשודין פסיק רב נחמן כר' יוסי דאמר יחלוקו ורבי
שבועה ולא פרעון ור"א פליג עלייהו [שם מח.] ואמר יורשין נשבעין שבועת
תוס' שבועות מז.
לא מפקינן: ומ"ש משני
אבא בשניהם חשודין מודה לר"נ דהלכה כרבי יוסי וטעמא משום
יורשים ונוטלין דלא ס"ל לדרב ושמואל ואמרי' התם [שם:] האי דיינא דעבד
ד. דקיי"ל כוותיה בדיני.
שטרות היוצאין ביום אחד.
תוס' שבועות שם. ה. ולא
דקנסינן שכנגדו לפי שהוא חשוד הלכך מפסיד החצי אבל בעלמא
כר"א עבד דעבד כרב ושמואל עבד אפ"ה הלכתא כר' אבא ולא כרב
שהיו שניהן באין שהלוו לו
בפוגם את שטרו. שם. ושמא
כאחד ביום א' ולכל א' מהם
מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ג והא דקאמר התם דרבותינו
ושמואל דאמרינן התם הבו דלא להוסיף עלה עשו תקנה שלא להוסיף
הטעם הוא דבעלילה
משועבד קרקע ומכרו לא'
שבא"י ר' אבא לאו למימר דר' אבא סבר לה כר"מ אלא דדייק כיון
על דברי רב ושמואל ללמוד מדין זה דיתומים מן היתומים לשאר
מועטת יש לנו להקל על
והן באין לטורפן ואין שטר
היתומים שלא להוציא
א' מהם מוקדם מחבירו:
דר' אבא בעלמא סבר דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אית לן
דינין ולומר חזרה שבועה לסיני דבדין זה לבדו דיתומים מן היתומים
ממון מהם. תוס' ב"מ צח.
למימר דאיהו מפרש מילתיה דר"מ דחזרה שבועה למחויב לה והלכה
הוא דקי"ל כרב ושמואל בדיעבד משום תקנת יתומים בני לוה דחסינן
ו. ואם בני הלוה נמי
חשיבי דאין יכולין לישבע
כר"נ בשניהם חשודים ד וכר' אבא בנסכא ודוקא ביתומים מסקינן
עלייהו שלא ליפרע מהן בלא שבועה מעלייתא אבל בשאר דינין קי"ל
מ"מ לא יפסידו כי אם החצי
דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר"א עבד כדאמר הבו דלא להוסיף
כר' אבא דהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וגם ר"ח פסק
ואמאי לר' אלעזר נשבעין
ונוטלין הכל ומשמע דר'
דהלכתא כרבי אבא: ארבא. ספינה שבנהר: האי אמר דידי הוא
עלה אבל אין לפרש (ב) טעמא דרב נחמן דאמר יחלוקו משום דר'
ה
אלעזר הוי כר' אבא ור'
כו'. ולא זה ולא זה מוחזקין בה מדלא רמי עלה ממתניתין דשנים
אבא דכיון דשניהם חשודים ה"ל כאילו תרוייהו מחויבים שבועה
נחמן. שבועות שם. ז. ולרב
ושמואל אית להו דאפי'
ואין יכולין והלכך כל אחד מפסיד חצי ורבי אבא סבר כיון דעיקר
אוחזין בטלית [ב"מ ז.] שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום
בשבוע[ת התובע], מתוך
שידו מגעת ולא אמרינן כל דאלים גבר. כן פיר"ח: תיפסוה. פן
שבועה על הנתבע ואין יכול לישבע משלם הכל דא"כ ר' אבא ורב
שאינו יכול לישבע מפסיד
נחמן מצו סברי שפיר כרב ושמואל ביתומים מן היתומים כי מת
ימכרנה אבל חזקה שהחזיק בה אחר שערער זה עליה אינה כלום
הכל, ובשניהם חשודין נמי
מפסיד התובע הכל, דחזרה
דאנן סהדי שבתורת חטיפה באה לידו: תפסינן או לא תפסינן. מי
לוה בחיי מלוה ומפסידין בני מלוה כיון דאין יכולין לישבע ואין
שבועה לסיני. שם. ועיי"ש.
לימא דתפסי לה ב"ד דהא אי לא משכח סהדי הדרינן ומפקינן לה
נוטלין כמו שמפסיד שכנגדו חשוד על השבועה החצי שאינו נוטל
ח. [והכא] היתה מונחת
בסימטא, שאין אחד מוחזק
כשגם הוא חשוד ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז.) משמע כל הסוגיא
כדמעיקרא ולא הפסיד בעל הספינה בתפיסת ב"ד כלום או דלמא
יותר מחבירו. ריטב"א.
דרב ושמואל פליגי אדרב נחמן ואדרבי אבא וע"כ צ"ל ע"כ דלרבי
לא תפסינן דדלמא לא משכח סהדי ולא הדרינן ומפקינן לה כדלקמן
ג) ו
ט. [ו]כשם שאין מוציאין
מידם לומר כל דאלים גבר,
אבא וכן לרב נחמן מתוך שאינו יכול לישבע אפילו התובע משלם
ונמצא שהפסיד בעל הספינה על ידינו דאי הוה שבקינן לה דלמא הוי
אין מוציאין מידם לומר
הנתבע כדפרי' :
אלים וגבר בעל הספינה ונמצא זוכה בשלו. כן נ"ל טעם השאלה:
ז
יהא מונח. רמב"ן ב"מ ב.
ההוא ארבא דהוו מינצו וכו'. הדין כל דאלים גבר וא"ת מ"ש
י. [ד]סובר דההיא דשנים
רב הונא אומר תפסינן. ס"ל כרב פפא דאמר מפקינן. רב יהודה
שהפקידו אצל אחד לא
משנים אוחזין בטלית דאמר בריש ב"מ (דף ב. ושם ד"ה ויחלוקו)
אומר לא תפסינן משום דס"ל לא מפקינן כדלקמיה והלכך לא
מקריא תפיסה. שיטמ"ק ב"מ
דיחלוקו ומפרש ר"ת דאוחזין שאני דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו
תפסינן דשמא זה אין לו עדים ושקרן הוא ומכל וכל רוצה להפסיד
ב. יא. [ד]קאמרי דידי היא
שאני עשיתיה או שירשתיה
את חבירו דמאחר דתפסי' יודע הוא דתו לא מפקינן: א"ל אפקוה.
להניח שיגזול האחד לחבירו דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק
מאבותי, אבל אומר דידי
בה שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדאמרי' גבי נסכא
וכגון דאיתרמי מילתא דתפסינן לה כרב הונא אי נמי שאמרו שניהם
היא סתם, חולקין בשבועה.
רמב"ן ב"מ ב. יב. ואין זו
לב"ד לתפסה ודברי הכל: וכל דאלים גבר. בין בראיות בין בכח כמו
דר' אבא דאע"ג דאמר דידי חטפי חשבינן ליה גזלן וחייב לשלם כאילו
אותו טעם דרמאי דא"כ
שפוסק רב נחמן לפנינו כל דאלים גבר: לא מפקינן. דמאחר שבא ממון
הוא ברור שהיתה הנסכא של אותו שהיה מוחזק בה והא דמדמי
ח
הו"ל למימר לישנא דקאמר
גבי ר' יוסי התם ודאי איכא
ליה התם טלית לשאר [יהא מונח עד שיבא אליהו] אע"ג דבשאר
ישראל ביד ב"ד אינן רשאין להפקירו אלא מעכבין אותו ממון עד שידעו
רמאי הכא איכא למימר
למי ישיבו: מפקינן. כעין שמצאוהו מתחלה שלדעת כן תפסוהו שאם לא
דהתם אין שום אחד מוחזק צ"ל דשאר נמי חשיב להו כאילו שניהם
ט
תרוייהו בהדי הדדי
אגבהוה, אלא ודאי לרבנן
יביא עדים יחזירוהו וכל דאלים גבר: והלכתא לא תפסינן והיכא
מוחזקים בו כיון דמכח שניהם נפקד ולריב"א נראה דלאו דוקא אוחזין
אע"פ שבטענותיהם אחד
דתפסינן לא מפקינן. כרב יהודה: זה אומר של אבותי וזה אומר של
מדמדמי לה לשאר ואדשמעתין איכא לשנויי כדמשני התם אפי' תימא
י
מהם רמאי כיון דאיכא
אבותי. בין בספינה בין בקרקע ואין עדות וחזקה לזה יותר מזה: ומ"ש
למימר דתרוייהו היא פלגי.
ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא אימור תרוייהו בהדי הדדי
תוס' הרא"ש ב"מ ב. יג. ולא
משני שטרות היוצאין. לפנינו על שדה אחת של ראובן שכתב שטר
אגבהוה הכי נמי בארבא כיון דאיכא רמאי יא לא יחלוקו אלא הוי דינא כל
היה לו להניח רב הונא
דאלים גבר והא דלא אמרינן בשנים שהפקידו כל דאלים גבר משום
מתנה לשמעון ושטר מתנה ללוי ושניהם ביום אחד ונמצא שאין זה
ולהזכיר בה רב פפא שהיה
מן האמוראים האחרונים.
דלא מפקינן כדאמרינן הכא אי תפסינן לא מפקינן אבל מ"ד מפקינן
מוחזק יותר מזה כלל ואפי' נתברר ששמעון בשחר ולוי אחריו בערב אין
שיטמ"ק. יד. ולא חיישינן
הקדמה בביטול דינא דכל דאלים
לא אתי שפיר ומאי פריך נמי בסמוך מב' שטרות וממחליף פרה בחמור
גבר, כיון שאין אנו יודעים
והא התם ליכא רמאי ואין נראה (ג) דהא האי טעמא לא מסיק אלא לאוקומי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן קאמר התם האי מנה ודאי דחד
אם יגבר מי אשר אלה לו.
מינייהו הוא אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו ולההיא טעמא ה"נ הוה לן למימר יחלוקו דאפשר להיות דהוה ארבא דתרוייהו
יב
רבינויונה. טו. ונמצאשאנו
מבטלין דינא דכל דאלים
ועוד פי' ריב"א דהיכא דאוחזין אפי' איכא רמאי יחלוקו כדתניא התם בפ"ק (דף ז.) גבי שנים אוחזין בשטר וקשיא לר"י דא"כ היכי פריך
גבר. רבינו יונה.
לפירושו (שם דף ג.) והא נמי כשאר דמיא דאיכא למימר אוחזין שאני דהא מהניא אפילו היכא דאיכא רמאי ועוד מאי פריך התם (דף ז.)
ולית ליה לרבי מתני' דשנים אוחזין בטלית הא ע"כ יש חילוק בין דין שטר לדין טלית דבטלית אפי' אין אוחזין יחלוקו ובשטר כי אין אוחזין הוי דין
כל דאלים גבר: רב הונא אמר תפסינן. פי' הקונט' משום דמפקינן ורב יהודה דאמר לא תפסינן משום דאי תפסינן לא מפקינן ואין נראה לר"י
לתלות זה בזה מדלא פליגי הנהו אמוראי גופייהו במפקינן הנך דפליגי בתפסינן יג לכך נראה דר"ה דאמר דתפסינן אפי' למאן דאמר לא
מפקינן דמהימנינא ליה שיביא עדים יד ורב יהודה דאמר לא תפסינן אפי' למ"ד מפקינן היינו היכא דתפסינן כבר אבל לכתחילה לא תפסינן דחיישינן
דלמא לא מייתי עדים ולא נדע לברר של מי הוא ולמי להחזיר טו ולכך אין לנו ליכנס בדבר: ומ"ש משני שטרות כו'. בשטרות מכר
או מתנה איירי ולכך לשמואל דאמר שודא לא דמיא להא דתנן בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צג:) היו כולן יוצאות ביום אחד ואין שם אלא
מנה אחד כולן חולקות בשוה דהתם בשעבוד איירי דאין שעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך שטר שמתחיל השעבוד דהיינו ממחרת
יום שנכתבו דביום שנכתבו אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל אם
בבקר אם בערב אבל מתנה או
מכר כל הקודם באותו יום עצמו זכה:
רב