חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
לה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רב
אמר יחלוקו. לההוא לישנא דמפרש בפרק מי שהיה נשוי
הקדמה בשעות אלא בירושלים כדאמרי' בכתובות ג) גבי ההוא עובדא
נא א מיי' פ"ה מהל' זכיה
א) [קדושין עד. וש"נ],
ב) ב"מ ק, ג) [דף צד ע"ב],
הל' ו ופ"כ מהל' מלוה
דאימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא
(כתובות דף צד. ושם ד"ה לימא) דטעמא דרב משום דסבר
❖
ד) שייך לע"ב, ה) [צ"ל שנין],
הל' ג ועי' בהשגות סמג
וברמשא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא ואוקמיה ביד (א) רב עוקבא
כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ולכך יחלוקו אפילו איכא עדי
עשין סב טוש"ע ח"מ סי'
רמ סעיף ג וסי' קד סעיף ח
אע"פ שהוא אחרון ומשום האי טעמא אטו בירושלים יתבי דכותבין
מסירה שנמסר לאחד קודם כיון דמתוך החתימה אין ניכר מי
וסעיף י:
הגהות הב"ח
שעות וכיון שלא פירש לו ראובן
קודם כדמוכח בריש כל הגט
א
נב ב מיי' פ"כ מהל'
(א) רשב"ם ד"ה ומ"ש
לשמעון השעה נמצא שלא זיכהו בכתב
(גיטין דף כד:) דתנן כתב לגרש בו
מכירה הל' י סמג עשין
דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני
א)א
משני וכו' ואוקמיה ביד מר
פב טוש"ע ח"מ סי' רכג
זה עד הערב הואיל ולא נתפרש בו
את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה
התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא
עוקבא: (ב) ד"ה יחלוקו
סעיף א ועל הלוקח להביא
שעת שחרית ונמצאו שניהם שוין:
ודייק הא גדולה מצי מגרש ביה
וכו' מוחזק יותר מחבירו:
ראיה:
למיקם עלה דמילתא ומאי שנא מהא דתנן
ב)
(ג) ד"ה שודא דדייני וכו'
ג רב אלפס כתובות פ"ט
יחלוקו. דספיקא הוא וליכא למימר
ומוקי לה בעדי מסירה ור"א אבל
❖
ושמא עתה זכה כצ"ל והד"א
ב המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר
דף קי ע"ב:
לר' מאיר אפי' גדולה לא מצי מגרש
הכא המוציא מחבירו דאין א' מוחזק (ב)
עם ד"ה שודא: (ד) ד"ה התם
שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה
וכו' לא שטר ולא עדי חזקה
מחבירו: שודא דדייני. לאותו
אע"ג דאיכא עדי מסירה כיון דאין
ואיכא למיקם: (ה) תוס' ד"ה
מוסף תוספות
וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו התם להאי
ג
ניכר מתוך עדי החתימה ומיירי
שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן
רב וכו' כיון דאינו אלא
אית
לראיה: (ו) בא"ד בדברים
א. במקום שאין כותבין
במתנה או במכר שקונה בשטר אבל
אוהבו או קרובו יותר דודאי לההוא
ב
יותר ולההוא לישנא כצ"ל
שעות, רמב"ן. ב. דלא
גמר ואקני לו יתנו את הקרקע ושמא
אם קונה בכסף או בחזקה או בחליפין דאין השטר עומד אלא לראיה
(ג) זכה בעל הקרקע בשלו
ותיבת ועוד נמחק: (ז) בא"ד
קנה מכח השטר אלא
אתי שפיר דפריך אפי' מרב:
מודה רב דאמרינן שודא דאין צריך שיהא ניכר מתוך עדי החתימה
אבל כשאתה אומר יחלוקו בודאי אחד נטל החצי שלא כדין:
משעה שמוכיח מתוך
(ח) ד"ה ושמואל וכו' דהא
השטר. רשב"א. ג. ואליבא
שודא. לשון השלכה ירה בים (שמות טו) [מתרגמינן] שדי בימא.
כיון (ה) דאין אלא לראיה לאותו לשון לא פריך מרב הכא דהתם בדין
דאמר ר"א בפ' מי שהיה:
דידיה לא משום ספק
ולעיל נמי נימא רב נחמן חלוקה או שודא ואמאי אמר כל דאלים
הוא של שניהם כיון דביום אחד נחתמו אלא משמואל פריך ולפר"ת
(ט) בא"ד וזהו דוחק לומר
חולקין אלא ודאי חשיב
ג
דאליבא דרב יוסף: (י) ד"ה
ליה ששניהם שותפין בו.
גבר: התם. בב' שטרות ליכא למיקם עלה דמילתא היום או
דפי' שודא דדייני מה שירצה הדיין יעשה אתי שפיר דהכא נמי בזה
שודא וכו' הולך מנה לפלוני
רמב"ן. ד. משמע דאי לא
למחר שיביא האחד עדים ויטול שהרי השטרות שוין בזמנן ואפילו
אומר של אבותי שייך שודא דדייני אבל לפ"ה שמפרש שודא למי
ומת המשלח קאמר מה:
היה מזוייף מתוכו היה
(כ) בא"ד מנה לפלוני מייתי
מכשר כר' אלעזר. תוס'
אם יבאו עדים ויעידו זה נכתב ונמסר בבקר וזה בערב הלא אין
שנראה לדיין שהיה אוהבו יותר קשה דבזה אומר של אבותי לא שייך
לה כצ"ל ותיבות גבי שליח
כתובות צד: ה. דהפקר
הקדמה בשעות כמו שפירשנו למעלה וליכא למימר שמא זה נמסר
שודא ויש לדחוק ולפרש שיתנו הדיינים למי שנראה אמיתי בדברים יותר
נמחק: (ל) בא"ד דרמי בר
ב"ד היה הפקר, ושודא
חמא ומר עוקבא: (מ) ד"ה
לשון השלכה וכו'. תוס'
תחלה יום או יומים או חדש ואחר כך נמסר השני לשני דמאחר
(ו) ועוד דלההוא לישנא דמי שהיה נשוי (כתובות דף צד: ושם) דמוקי
ומ"ש וכו' ומוקמינן לה
קידושין עד. ו. דמסתמא
שנכתבו ביום אחד מסתמא גם ביום אחד נמסרו כמו שמוכיח לשון
פלוגתא דרב ושמואל אליבא דר"א וס"ל לרב דחלוקה עדיפא אתי שפיר
בחזקת: (נ) בא"ד אבל היכא
לא יהפוך סברתו ראשונה.
❖
דפליג רב נחמן לא:
שם. ז. והלשון אומר שם
הכתוב בשטר הלכך רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני
דפריך מרב ואותו לשון הוא עיקר כדמוכח התם מברייתא:
(ז)
ושמואל אמר שודא דדייני. היינו כר"א דאמר עדי מסירה
כך שוחדא לדיינא וכו',
דהואיל ואין לברר לעולם הדין עם מי משתדלין ב"ד בדינן ודנין
נמצא שצריך ליתן שוחד
אותו אבל הכא בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ואיכא
כרתי דלר"מ לא הוה אמר שודא ונראה דהא דאמר
לדיינים, והוא כלשון
(ד)
(ח)
מוסף רש"י
גוזמא. רמב"ן. ח. דצריך
למיקם עלה דמילתא אם יבאו ויעידו של מי הוא הלכך אין כאן
בפרק מי שהיה נשוי (שם) כתב לאחד ומסר לאחר לזה שמסר
שודא דדייני. לפי ראות
דיין קבוע לומר דהפקר
לומר חלוקה ושודא דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו ב"ד
לו קנה אע"פ ששטר הא' נכתב קודם ונראה דהיינו דוקא שנכתבו
עיני הדיינין יטילו הזכות
ב"ד היה הפקר, ורב נחמן
והחובה. שודא לשון השלכה,
היה דיין קבוע. תוס' שם.
הלכך אין ב"ד נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות אלא
ביום אחד הלכך הקודם במסירה זכה הואיל ואין ניכר מתוך השטר
כמו (שמות טו) ירה
ט. ולא אמרינן כל דאלים
מניחים אותן וכל דאלים גבר עד שיבאו עדים ויבררו הדבר: ומ"ש.
הא' שקדם אבל נכתב בב' ימים לזה שנכתב תחלה קנה שניכר
בים, דמתרגם שדי בימא
גבר, [ולכן] מקשינן הכא
(כתובות צד.). המחליף
מדברי סומכוס כי מדבריו
הא דרב נחמן ממחליף פרה בחמור וכיון שמשך בעל הפרה את
מתוך החתימה שזה נכתב קודם אע"פ שמסר לזה מתחלה קנה דאח"כ
פרה בחמור. להכי נקט
נשמע לרבנן. רבינו יונה.
החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא דמטלטלין נקנין
כשמסר גם לזה זכה משעת חתימה דה"ק אביי בפ"ק דב"מ (דף יג.)
המחליף, ולא אמר המוכר
י. ואע"ג דאיכא למימר
פרתו וילדה, דאילו מוכר
זיל בתר רובא ורובא
בחליפין כדתנן בקדושין (דף כח.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה
עדיו בחתומיו זכין לו והשתא אתי שפיר דהא שמואל סבר הכא
במעות לא קני לוקח עד
לרדיא קזבני והוי מקח
זה נתחייב זה בחליפין ולכך אין הדבר ידוע הולד של מי הוא שהרי
כר"א ובפ"ק דב"מ דחיק גמרא לאוקומי שמואל כאביי ועוד דבפ' זה
דמשיך וכיון דמשך מידע
טעות. רש"י ב"ק מו.
לא ראה עדיין את פרתו אבל במכירה בדמים לא מצי למינקט דאין
בורר (סנדהרין דף כח:) גבי ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי
ידיע אם ילדה כבר או לא
יא. שהספק לא עכשיו
ילדה כבר וליכא לספוקי
נולד אלא מתחילת החדש
מעות קונות ויחזרו בהן ואילו משכה לביתו אחר מתן מעות תו לא
משמע דסבר אביי כר' אלעזר דפריך ארב יוסף דקאמר זיל אקנייה
בעד שלא מכרתי ומשלקחתי,
נולד והעמד קרקע על
מצי מוכר למימר ברשותי ילדה דהא בביתא דלוקח קיימא הלכך
בעדי מסירה כר"א ופריך אביי והא מודה ר"א במזויף מתוכו
אבל מחליף פרה בחמור לא
חזקתו ונמצא שדר בשל
היה צריך למשוך הפרה או
חבירו וצריך להעלות לו
שהוא פסול וזהו דוחק דאליבא דרב יוסף קאמר וליה לא
נקט חליפין בחמור ופרה ולא דמים. ובפ' השואל
פריך ונחזי ברשות
❖
(ט)
ד
[ב"מ ק.]
החמור, דאחד מהן שמשך
שכר. רש"י ב"מ קב:
סבירא ליה: שודא דדייני. נראה לר"ת למי שירצה הדיין ליתן
דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומשני דקיימא
ה
נקנין חליפין לחבירו במשיכתו
של זה בכל מקום שהן,
ולא כפ"ה שיאמדו דעתו של נותן דהא בסוף פ"ק דגיטין (דף יד:
באגם. ומכירה נקט גבי שפחה דעבד נקנה בכסף [קדושין כב.] בלא משיכה
כדאמרינן בהזהב (ב"מ מו.)
רבינו גרשום
ומשנתן מעות נקנית לו השפחה בכ"מ שהיא והלכך אין ידוע
ושם ד"ה וכאן) גבי הולך מנה לפלוני קאמר מה שירצה שליח
(י)
כל הנעשה דמים באחר כין
שזכה זה נתחייב זה בחליפין,
דרב אמר יחלוקו. שניהן:
ברשות מי ילדה שהרי לא ראה אותה הלוקח בשעת מתן מעות:
יעשה וקרי ליה התם שודא ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עד. ושם ד"ה
לפי שכשמשך זה בעל הפרה
ושמואל אמר שודא דדייני.
יחלוקו. והא הכא דאיכא למיקם עלה דמלתא אם יבאו עדים ויעידו
שודא) נמי אמר נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א
את החמור נקנית הפרה
כלומר להיכא שתינטה דעת
לבעל החמור, ואין ידוע אם
ברשות מי ילדה ואפילו הכי לא אמרינן כל דאלים גבר וקשיא לרב
כשבעלי דינין עומדים לפניו אבל אין בעלי דינין עומדים לפניו אינו
ב"ד שדעת הלוה מחבב
ילדה או לא ילדה (ב"מ ק.
טפי לההוא מלוה יהבי' לפי
נחמן: התם. גבי המחליף פרה בחמור לתרוייהו אית להו דררא
נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפ"ה אכתי
וכעי"ז ב"ק צו:). וכן המוכר
שמחבבו יותר הקדימו אותו
דממונא שהפרה והשפחה של שניהם היתה בזה אחר זה וכל אחד
ניהדר לאמוד דעתו של נותן ובהדיא בירושלמי אמר לאיזה מהן
שפחתו. דקי"ל עבד כנעני
ולוה ממנו ושיעבד לו קודם
ו
נקנה בכסף וכשנתן מעות
לזה (שמוטב ליתנו) והא
ואחד טוען פרתי ושפחתי ילדה בהיותה ברשותי אי נמי בשעת
שירצו ב"ד להחליט ז מחליטים וא"ת א"כ יתן למי שיתן לו שכר
נקנית לו השפחה ואפילו היא
שלו ובתר ב"ד אזלי' והכא
חליפין ילדה ואין לברר של מי הוי הולד הלכך יחלוקו. ושודא דדייני
וי"ל דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא ומה שפר"ח דקבלה
בבית בעלים, ואין ידוע אם
אמאי אמרי' כל דאלים
עד שלא ילדה נתן הכסף
גבר: התם ליכא למיקם עלה
ליכא למימר הכא אפי' לשמואל דלא שייך למימר אלא גבי מתנה
בידינו דלא אמרינן שודא אלא במקרקעי אין נראה לר"י דהא גבי
והעובר שלו או לאחר שילדה
דמלתא. משום דהנהו תרי
לשנים שיראו ב"ד למי אוהב יותר דלדידיה גמר ומקני אבל הכא
הולך מנה לפלוני (כ) גבי שליח מייתי לה בספ"ק דגיטין (דף יד:
והולד של בעלים (שם ושם).
שטרי תרוייהו שוין בממון
ובזמן ולא מצי לאחזוקי
בדרב נחמן שזה אומר של אבותי כו': ד) אי דמר לא דמר. לא
ושם) עוד פירש דדוקא דיין מומחה עושה שודא דהא רב ששת
האי טפי מאידך מש"ה אמר
היתה הקרקע של אידך מעולם. וי"מ האי ומאי שנא מהמחליף כו'
גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן מר לאו דיינא הוא גביה אימיה
ח
מר יחלוקו ומר אמר שודא
דאדשמואל פריך דקאמר שודא והכא חזינן יחלוקו ואינה שיטת
דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:):
דדייני: אבל הכא איכא
(ל)
ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור כו'. אין להוכיח
למיקם עלה דמלתא. דכל
הגמרא דהא בכתובות בפרק מי שהיה נשוי [צד.] איתא עיקר מילתייהו
חד מינייהו מצי מייתי היום
דרב ושמואל ופריך התם פירכי
אחריני ומהכא לא פריך
מכאן דהלכה כסומכוס מדפריך מיניה דעד כאן לא פליגי
ומחר עדים דדידיה היא
ולאו דחבריה משום הכי
כל שכן הכא דלמרמי אדרב נחמן נקט לה הכא למילתייהו:
עליה התם בהשואל (ב"מ דף ק.) אלא משום דאזלינן בתר חזקה
לא אמרי' דיחלוקו אלא
דממונא ומוקמינן בחזקת מרה קמא הא לאו הכי מודו דיחלוקו
אם
(מ)
ט
כל דאלים גבר: המחליף
פרה בחמור. דאורחא דפרה
ובהמוכר את הבית (לקמן דף סג. ושם) גבי האומר תנו חלק לפלוני מנכסי וכו' דמייתי מסומכוס ופ"ה דטעמא משום דחלק מספקא
לחלוף ואורחא דשפחה
ליה אי הוי משהו או פלגא וממון המוטל בספק חולקין א"כ משמע דהלכה כסומכוס ויש לדחות דטעמא לאו משום ספיקא כדפירש
לזבוני:
הקונטרס אלא משום דחלק הוי רביע ונראה דאין הלכה כסומכוס אע"ג דבכמה מקומות סתם לן תנא כוותיה דהא סבר שמואל כרבנן
כדאמרינן בריש הפרה (ב"ק דף מו. ושם) אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' משמע זו ולא ס"ל
אף על גב דמוכח בפרק בית כור (לקמן דף קה. ושם) דאיכא זו דס"ל מיהו סתם זו לא ס"ל ועוד דקאמרינן התם (ב"ק דף מו.) אי נמי
זה כלל גדול בדין הוא לכי הא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כו' משמע זה כלל גדול אפי' במוכר שור לחבירו אמרינן דהמוציא
מחבירו עליו הראיה י כ"ש בפלוגתא דסומכוס ורבנן דסבר שמואל המוציא מחבירו ע"ה וכן בפרק השואל (ב"מ דף קב: ושם ד"ה ובא) קאמר
דשמואל מספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון ומתניתין (דף קב: ושם) דקתני באחד ששכר מרחץ בציפורי בי"ב זהובים לשנה
מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העבור ומוקי שמואל בבא באמצע החדש אבל בתחלת החדש
כולו למשכיר בסוף חדש כולו לשוכר אלמא סבר כרבנן דאזלי בתר חזקה דלסומכוס בכל ענין יחלוקו ורב נחמן סבר נמי כרבנן
דקאמר התם דקרקע בחזקת בעליה קיימא ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר ואפילו אפיך מיפך יא ועל כרחך היינו טעמא דסבר
כרבנן ומתניתין דהתם אוקי כסומכוס דלא תקשי ליה מתניתין וכרב נחמן קיימא לן בדיני ובהדיא פסקינן כוותיה בפ' המקבל (ב"מ דף קי.)
גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה ה) שנים סתמא ואע"ג דקיימא לן
כרשב"ג במשנתנו ה"מ בסתמא אבל (נ) הכא דפליג רב נחמן לא:
דררא