חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
מ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכן מודעא בפני שנים. מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו
מדעת מוכר ושטר מתנה מדעת נותן ושטר מלוה מדעת לוה ועדות
צג א מיי' פי"א מהל' טוען
א
א) בכ"י איתא: אלא אע"ג.
דק"ס, ב) [וכן הוא ביבמות
הלכה ח סמג עשין צה
ולכתוב שטר מכירה או מתנה בפני עדים צריך להודיע קודם לכן
נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם ופירש"י בפי' החומש שלא יכתבו
לא: גיטין עא.], ג) [וע"ע
טוש"ע ח"מ סי' קמו סעיף
לשני עדים ולומר דעו לכם שמכירה (א) זו או מתנה של שדה זו
עדותן באיגרת וישלחו לב"ד וי"ל דתקנת חכמים היא שיהא חשוב
ה:
תוס' יבמות לא: ד"ה דחזו
צד ב מיי' פ"י מהל'
וכו'], ד) [בגמ' שלפנינו לא
עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו שבדבר מועט מבטלים החזקה
שאני רוצה לעשות לפלוני שלא ברצון נפשי אעשה כי אונסני ומכריחני
נזכר רב נחמן אלא רבה בר רב
מכירה הל' א סמג עשין
דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע
בעל כרחי ולא יהיה ממש באותו שטר
הונא הוא דקאמר זיל אייתי
פב טוש"ע ח"מ סי' רה
המחזיק מחאה מהני לבטל החזקה
שאעשה והיום או למחר תבענא ליה
תלתא וכו' וצ"ל דגרס' תוס'
סעיף א:
ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים
א
ב
צה ג מיי' פי"א מהל'
היה כך בסוגי' דהתם מיהו
וגם במודעא תקנת חכמים היא להציל
בדינא ומרענא לשטרא אפומייכו
ואין צריך לומר כתובו הודאה בפני שנים
סוף הסוגיא לב. דא"ל לאו מי
מלוה הל' א ופ"ז מהל'
ג
הנאנס וקיום שטרות נמי משום
שמסרתי מודעא לפניכם קודם
איתמר עלה וכו' אמר רב נחמן
טוען הל' ב סמג עשין צד
וצריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואינו
❖
ד
וכו' קצת קשה],
טוש"ע ח"מ סי' לט סעיף ב
דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד
שנעשה השטר. ודוקא קודם כתיבת
צריך לומר כתובו ה וקיום שטרות בשלשה
ז וסי' פא ס"ח וסעי' י ועיין
נכתב שלא מרצון החייב ועוד אומר
השטר אבל אחרי כן אין המודעא שוה
מה שכתב המ"מ בפ"ה
(סימן ממה"ק) אמר רבא אי קשיא לי הא
מהל' מכירה הלכה ט:
הגהות הב"ח
ר"י ששמע מן ר"ת שנוהגים לשלח
כלום דאם כן כל השטרות שבעולם
צו ד מיי' פי"א מהל' מלוה
קשיא לי האי קנין היכי דמי אי כמעשה בית
העדים עדותם באיגרת לב"ד וחשיב
כשיתחרט אחר שנעשו ונמסרו
(א) רשב"ם ד"ה וכן מודעא
הלכה א סמג שם
דין דמי ליבעי תלתא אי לא כמעשה בית דין
וכו' דעו לכם שמכירה או
טוש"ע ח"מ סי' לט סעי' ג
בכשרות יבא לפוסלן: ואין צריך לומר
עדות והא דדרשינן בספרי ב) מפיהם
❖
כצ"ל ותיבת זו נמחק:
ועיין במיי' פ"ה מהל'
כתובו. שטר מודעא. כללא דמילתא
דמי אמאי אינו צריך לומר כתובו בתר דבעי
ולא מפי כתבם לא אתא אלא למעוטי
מכירה הלכה ט ובמ"מ שם
ובטוש"ע ח"מ סי' קפט וסי'
דוקא אלם שאינו בר הגדה אבל ראוי
כל מידי דזכות הוא לו אין העדים
ב
הדר פשטא לעולם לאו כמעשה בית דין דמי
קצה סעיף א:
מוסף תוספות
צריכין ליטול הימנו רשות. והא דלא
להגדה אין הגדה מעכבת בו והא
והכא טעמא מאי דאינו צריך לומר כתובו
צז ה מיי' פ"ו מהל' עדות
כייל ותני להו ולימא מחאה ומודעא
דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.)
הלכה א סמג עשין קט
א. דומיא דספר המקנה
משום דסתם קנין לכתיבה עומד רבה ורב
ו
טוש"ע ח"מ סי' מו סעי' ג
בעינן.ריטב"א.ב. כדאמרינן
וקנין בפני ב' ואין צריך לומר כתובו
כותב אדם עדותו על השטר ומעיד
וסעי' ד:
(מנחות קג:) כל שאין
יוסף דאמרי תרוייהו לא כתבינן מודעא אלא
היינו משום דרבא קאמר להו משמיה
עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר
צח ו מיי' פי"א מהל' מלוה
ראוי לבילה בילה מעכבת
אמאן דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרי תרוייהו
הלכה א סמג עשין צד
בו. תוס' יבמות לא: ג. מה
דר"נ ולאו בחד יומא שמעינהו אלא
מעצמו אבל אין זוכר מעצמו לא היינו
ג
טוש"ע ח"מ סי' לט סעיף ג:
בכך, יביא שטרו בב"ד.
אפי' עלי ועליך אמרי נהרדעי כל מודעא
כל מילתא שמעה באפי נפשיה והדר
כשאינו מוציא כתב ידו בב"ד ועוד
ז
צט ז מיי' פ"י מהל' מכירה
כתובות כ. תוד"ה ור' יוחנן.
הל' ב סמג עשין פב
ד. [ד]עד אחד בכתב ועד
דלא
חברינהו רבא כחדא כסדר כמו
שמא עד אחד בכתב אין חשוב עדות
טוש"ע ח"מ סי' רה סעיף
אחד בעל פה אין מצטרפין
❖
ששמען. והיינו דכתבינן ביטול מודעי בשטרי מכירה ומתנה דמעתה
שאין שטר אלא בב' להכי לא מהני בההיא דכתובות אפי' יוצא כתב ידו
א:
דמשמע הא שנים בשטר
אפי' בשתי אגרות
לא תועיל המודעא כדמוכח בערכין בפרק האומר בסופו (דף כא:)
אלא א"כ זוכר בראיית עדות וצ"ע בההיא דעד אחד בכתב בגט פשוט
ד
מצטרפין. תוס' כתובות כ:
גבי גט דמהני ביטול המודעות והוא הדין לכל השטרות: הודאה
(לקמן דף קסה. ושם ד"ה אמר) ג) וא"ת מאי קמ"ל דאין צ"ל כתובו פשיטא
ועיי"ש מה שתי' תוס'
רבינו גרשום
בפני ב'. אדם שמודה לחבירו בפני ב' שחייב לו מנה צ"ל כתובו שיצוום
כיון דזכותו הוא ובמחאה איכא למימר דנקיט ביה ואין צ"ל כתובו אגב
ע"ז. ה. [ולתירוץ א'
דתוס' י"ל ד]סד"א אע"פ
אין צריך לומר. לעדים
הלוה לכתוב לו שטר למלוה לעדות דכל שעה שירצה לגבות חובו יוציא
אחריני ולא אתא לאשמועינן במחאה אלא שהיא בפני ב' אבל במודעא
שתקנת חכמים היא
כתבו שבלא ציוויו יכולין
שטרו על הלוה אבל שלא ברשות לוה אין כותבין דחוב הוא לו וכיון
קשה למאי איצטריך וי"ל דאתא לאשמועינן דאע"פ שלא צוה להם
שתועיל המחאה בלא דעת
לכתוב שמיחה משום דזכות
המחזיק, מ"מ צריך דעת
הוא לו שכותבין: הודה
דעל הלוה לכתוב והוא לא צוה איכא למימר דלא ניחא ליה לעשות חוב
לכתוב והם כתבו שצוה כשרה ולא מיחזי כשקרא דמסתמא לפיכך
המערער אע"ג דאנן סהדי
בפני שנים. ואמר אני מחויב
מחה או מסר מודעא בפניהם כדי שיכתבו : קנין בפני ב' ואין צריך
שחייב מלוה בשטר דעד השתא הוה מלוה על פה ואע"ג דהודה בפני
ה
דניחא ליה שיכתבו מ"מ
מנה לפלוני. זה אין כותבין
דעת חד מנייהו בעינן
אלא אם כן אמר להו כתובו
כו'. אומר ר"ת דלא אתא למעוטי שלא יהא חשוב קנין כשנעשה
עדים נאמן הוא לומר כל שעה שירצה פרעתי דקיי"ל (לקמן קע.)
קמ"ל דמועיל לראיה
משום דחוב הוא לו: תפש
המלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ועכשיו כשיש בידו שטר אין
שלא בפני שנים דהא אמרינן בקדושין (דף סה:) דלא איברו סהדי
ו
אע"פ שנכתב שלא מדעת
קנין משום דבר בעולם בפני
שניהם. שיטמ"ק בשם תוס'
שנים אין צריך לומר להם
אלא לשקרי ואמרי' בפ' הזהב (ב"מ דף מו.) גבי היה עומד בגורן כו'
הלוה נאמן לומר פרעתי אלא א"כ יביא עדים שפרע בפניהם אפילו
הרא"ש. ו. אלא ה"ק קנין
כתובו ומפרש לקמן: קיום
ואי אמרינן מטבע נקנה בחליפין ניקנינהו ניהליה אגב סודר ומפרק
הוציא המלוה על הלוה כתב ידו של לוה שהוא חייב לו גובה מנכסים
הרגיל בפני שנים א"צ
שטרות. צריכים להעיד
בני חורין ואינו נאמן לומר פרעתי כ"ש בשטר שיש בו עדים: קנין.
דלית ליה סודר ולקנינהו אגב קרקע דלית לי' והא עומד בגורן קתני
לומר כתובו. תוס' קידושין
שנים בפני ג' בית דין על
סה: ז. וכי האי גוונא
חתימת עדים: הא קשיא לי.
סודר על כל דבר בפני ב' ולא בעי תלתא. ומשום דגבי קיום שטרות
כשאינו שלו איכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי דלית ליה כלום
מילתא דשכיחא הוא שאין
[הא] דאמר רב נחמן בקנין
אמר ג' הוצרך לפרש בכל הני דדי בשנים: ואין צ"ל כתובו. כדמפרש
אלא ש"מ דאין מטבע נקנה בחליפין ואי לא חשיב קנין בלא עדים
בגורן אלא עבדיו וקרוביו.
אי כמעשה בית דין דמי
ר"ן. ח. [ד]מסתמא כל
דמה בית דין אין נמלכין
טעמא לקמן: קיום שטרות בג'. מי שיש לו שטר על חבירו וחושש
לישנינן דליכא עדים ז ועוד דבפ"ק דסנהדרין (דף ו.) אמרו רבנן פשרה
כמה דלא הדר ביה רוצה
וכותבין אף קנין נמי אין
ביחיד אע"ג דפשרה בעיא קנין כדמסיק התם: ואין צריך לומר
שמא ילכו העדים למדינת הים או ימותו וכשיבא לגבות חוב הכתוב
הוא שיכתבו. תוס' סנהדרין
צריך לימלך בו העדים אם
כט: ט. דהא רב נחמן
כן ליבעי ג' דומיא דב"ד
כתובו. וכותבין בלא רשותו כל זמן שלא חזר בו ח ומיהו יכול לחזור
בשטר יטעון הלוה כי פרוע הוא או מזוייף הוא ויצטרך לקיים שטרו
ס"ל כשמואל בפ"ק
ואי לאו מעשה בית דין
בעדים המכירים חתימת ידי עדים שבשטר ולא ימצא כיצד יעשה
בו כדאמרינן לקמן בפ' המוכר את הספינה (דף עז.) זכו בשדה
דסנהדרין (ג.) דשנים שדנו
אלא כהודאה דמי אמאי
דיניהם דין ור' נחמן גופיה
אין צריך וכו': דסתם קנין
הולך לב"ד ומביא העדים עצמן ומעידין על חתימת ידיהן בפני ב"ד
זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא
סבר דקיום שטרות
לכתיבה עומד. דאין לאחר
והם כותבים בסוף השטר למטה מחתימת העדים במותב תלתא כחדא
דאמרינן בריש אע"פ (כתובות דף נה. ושם ד"ה כתובו) כתובו וחתומו
בשלשה. תוס' כתובות כב.
קנין כלום: אלא אמאן דלא
הוינא ונפק שטרא דא קדמנא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות
והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו דוקא משום דאמר להו
י. עיין רשב"ם בסוגיין
ציית דינא. אבל אי גברא
בע"ב בד"ה גלוי מילתא.
דציית הוא לא כתבי' עליה:
ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחותמים בו ג' הדיינים והוא הנפק
כתובו דאפי' לא אמר להו נמי כדאמרינן הכא אלא משום דבעי למימר
לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה אע"ג דאמר להו כתובו: קיום
וגם אשרתא דדייני. ולכך צריך ג' דשנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין
שטרות בשלשה. אע"ג דר"נ גופיה ס"ל בסנהדרין (דף ה:) ב' שדנו
ב"ד חצוף בסנהדרין (דף ג.) והכא אפי' דיעבד נמי לא דא"כ מה יש
בין הנפק לשטר שלמעלה הימנו הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי
דיניהם דין קיום שטרות שאני כדפ"ה דאי ליכא אלא ב' מה יש בין
ודומה לב' עדים שמעידים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר
קיום שטר לשטר שלמעלה הימנו הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי
ועד מפי עד פסול אבל כשהן ג' והן ב"ד זו עדות גמורה שהעידו
ודומה לב' עדים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר ועד מפי
על חתימת ידן לפני ב"ד והכשירו ב"ד את השטר ועכשיו חותמין ב"ד
עד פסול אבל כשהם ג' ניכר שהם ב"ד שהעידו עדים לפניהם על כתב
ששטר זה כשר הוא ודומה לפסק דין: אמר רבא אי קשיא לי. בכל
ידם והכשירו השטר ודומה לפסק דין והא דאמרינן בפ' ב' דכתובות
הנך דינים דאמר לי רב נחמן גבי קנין לחוד הוא דקשיא לי האי קנין
(דף כב. ושם ד"ה ודלמא) ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכי
למאי מדמי ליה רב נחמן אי כמעשה ב"ד דמי ומשום דדומה לדין של
למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ואמר ר"נ ואי כתב ביה בי
דיינין שמוציאים מזה ונותנין לזה ואף עדי קנין ע"י עדותן שרואין
דינא תו לא צריך ודלמא ב"ד חצוף הוא דאמר שמואל ב' שדנו דיניהן
בקנין יוצא ממון זה בשעת הקנין מיד המקנה ליד הקונה ומשום דדמי
דין דכתב ביה בי דינא דרבנן דבי רב אשי ודלמא רבנן דבי רב אשי
למעשה ב"ד קאמר ר"נ אין צ"ל כתובו אלמא א) אע"ג דחוב הוא
כשמואל סבירא להו לא ששמואל סובר דקיום שטרות בשנים ט אלא
למקנה לכתוב שטר וליפות זכותו של קונה אפ"ה כותבים העדים בלא
ה"פ ודלמא רבנן דבי רב אשי סבירא להו בקיום שטרות כדשמואל
רשותו כדין כל מעשה ב"ד שכח ב"ד יפה והפקירן הפקר לכתוב כל
בעלמא אבל שמואל מצי סבר שפיר דקיום שטרות בג' אע"ג דבעלמא
הנעשה בפניהן וא"כ ליבעי ג' כקיום שטרות: ואי לאו כמעשה ב"ד
ב' שדנו דיניהן דין כמו ר"נ וא"ת ד) דרב נחמן גופיה קאמר בב"מ
דמי. ומשום הכי קאמר דסגי בב' אמאי אינו צ"ל כתובו והלא חוב
(דף לא:) גבי עובדא דאיסור גיורא ורב ספרא עבוד עסקא וכו' משמע
לו לכתוב בלא רשותו: לעולם לאו כמעשה ב"ד. דהא ודאי סהדותא
התם דתרי לאו ב"ד מדקאמר ליה זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמייהו
בעלמא הוא ומשום הכי סגי בב': דסתם קנין לכתיבה עומד. משום
א"נ תרי מגו תלתא וי"ל דהתם מיירי דלא עשאן ב"ד בפירוש אלא פלג
דאין לאחר קנין כלום דכיון דמקנה ליה בסודר בפני עדים וממהר
קמייהו בסתם הלכך אי קמי תרי פלג נראה דלעשותן עדים נתכוין
להקנותו מיד ואינו מדחהו עד שילך וימשוך במטלטלין או ילך
ואי קמי תלת פלג נראה דלעשותן ב"ד נתכוין אבל במקום שעשאן
ויחזיק בקרקעות מתכוין הוא להקנותו בעין יפה ומסתמא רוצה
ב"ד בפירוש בשנים סגי [וע"ע תוס' גיטין לב: ד"ה ורב נחמן]:
אמאן דלא ציית דינא כו'. תימה מודעא דמאי אי דגיטין ודמתנה
שיכתבו לו כדאמר בכתובות בפ' אע"פ (דף נה.) אמר לעדים
כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה כשירצו
גלוי מילתא הוא דודאי הוא אנוס בשום ענין שאין יכול לבא
לכתוב השטר שמא חזר דסתם קנין לכתיבה עומד אבל לא קנו מיניה
לבית דין י ואי דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני וכ"ת
איכא למ"ד התם צריך לאימלוכי ביה ואע"ג דציום בהדיא לכתוב
רבה ורב יוסף לית להו דרבא מ"מ הוה ליה למיפרך ולשנויי כדפריך
לו: אמאן דלא ציית דינא. סרבן בדין דאי ציית דינא לימא ליה לא
בסמוך אנהרדעי ועוד והא אביי ורבא גופייהו דאמרי תרוייהו אפי'
אניסת דאי קאניס לך אמאי לא תבעת ליה בדינא: אפי' עלי ועליך.
עלי ועליך א"כ לא איירי במודעא דזביני וכי ההוא מעשה דפרדיסא
דצייתינן דינא ראוי לכתוב עלינו מודעא דזימנין דאין ב"ד מזומן מיד:
לא שייך הכא דאפי'
ציית דינא פשיטא דכתבינן:
דלא
איכא