חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
מו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא לאו דליכא
עדים. עדי מסירה
ואע"ג דראה: וקתני אומן
דמהימן ואין כאן שום חידוש אלא ודאי איירי
בראה ואפ"ה אומן
קנז א מיי' פ"ט מהל'
א) [תוספתא ב"ק פ"י ע"ש],
ב) או משכנו. רש"ל, ג) צ"ל
טוען הל ב סמג עשין
מהימן. דקתני על בעה"ב להביא ראיה כרבה ותיובתא דאביי דאמר
מהימן ומשני לעולם בדליכא עדים ולא ראה ולא תני לרישא לשום
מהאומן, ד) נ"א לאוקמי.
צה טוש"ע ח"מ סי' פט
❖
לא מהימן היכא דראה: דליכא עדים ולא ראה. ודברי הכל מהימן
חידוש אלא משום סיפא דבעי לאשמועינן דינא בנתנה לו תנא נמי
ר"מ, ה) ר"מ מ"ז,
סעיף ה:
קנח ב מיי' פ"ו מהל'
דמצי אמר לא היו דברים מעולם: הא אחר. איניש בעלמא דלאו
רישא כל זמן שהטלית ביד אומן אע"ג דפשיטא היא ואין להקשות
גזילה הל' ו סמג עשין
אומן: היכי דמי. דבאומן אין לו
במאי דמשני אביי אמאי נקט בסיפא
עג טוש"ע ח"מ סי' קלו
גליון הש"ס
חזקה ואחר יש לו חזקה: אי דאיכא
נתנה לו הוה ליה למיתני ראהו בידו
סעיף א:
אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן מיגו
קנט ג מיי' שם טוש"ע שם
תוס' ד"ה אלא כו' ואור"י
עדים. שמסר בעה"ב לאומן בפניהם
אע"פ שהטלית ביד אומן דהא לא
דאי בעי א"ל לקוחה היא בידי מהימן נמי
סעיף ב:
דלק"מ. קשה לי הא כזה קשה
קס ד ה מיי' שם טוש"ע
נחת תנא לאשמועינן מידי בדינא
והוא דראה הטלית עכשיו בידו א"כ
במתניתין דקתני רי"א עד
אאגריה לא לעולם דליכא עדים והוא דלא
א
שיהא שם מקצת הודאה
שם סעיף א:
דראה ולהכי קתני נתנה לו והוא
היאך דייקינן אחר יש לו חזקה הא
קסא ו מיי' פ"ט מהל'
ראה מתיב ר"נ בר יצחק אומן אין לו חזקה
וקשה הא יש לו מגו דכפר
הדין דראה נמי כנתנה דמי שהיה
כיון דאיכא עדים דבתורת פקדון
הכל וא"כ מוכח תירוצם השני
טוען הל' א סמג
❖
אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה
וצ"ע:
עשין צה טוש"ע ח"מ סי'
צריך ליתנה לו על כרחו:
בא לידו וגם רואין אותו עכשיו בידו
❖
קלד סעיף א:
אלא לאו דליכא עדים. הקשה
ה"ד אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה
דלא מצי למימר החזרתיו לך הא
אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו
ודאי לא מהימן לומר לקוח הוא בידי
ריב"ם דהיכי מצי ד) לאורויי
הגהות הב"ח
רבינו גרשום
חזקה תיובתא דרבה תיובתא: ת"ר נתחלפו
דמאי שנא מאריס ואפוטרופוס שאין
בדליכא עדים אם כן אמאי בזמנו
א)ב
(א) גמ' (אמר רב הוה
לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש
יתיבנא קמיה דחביבי ואמר
יכולין לומר לקוח הוא בידי והא
נשבע ונוטל הא אמרינן בריש כל
אלא לאו דליכא עדים וקתני
לי וכי) תא"מ ונ"ב ס"א
דאומן מהימן באגריה.
ליכא למימר דבדאיכא עדים ולא ראה
הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) דאם
בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו בבית
ג
והיא גי' רשב"ם אמר רבי
היכא דלית ליה עדים
מיירי והלכך אחר מהימן דהא אפילו
שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר
חייא וכי וכו': (ב) שם
וראיה לבעל הבית ברישא.
האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש
הב לי סרבלאי א"ל לא
ותיובתא דאביי דאמר
אומן נמי מהימן לדברי הכל דהא
לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו
בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו מאי שנא
היו: (ג) שם שפיר קאמר
דהיכא דליכא עדים כי
שכרתיך ונתתי לך שכרך $ואור"י דלא
אוקמינן לעיל [מה:] המפקיד אצל חבירו
ליה מ"ט ראה. נ"ב גי'
ראה מהימן בעל הבית
רישא ומאי שנא סיפא (א) אמר רב הוה
תוס' דלא משוי ליה ראה:
ותפיס ליה והא הכא אע"ג
בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים
קשה מידי דחדא דפלוגתא היא
(ד) רשב"ם ד"ה תיובתא וכו'
יתיבנא קמיה דחביבי ואמר לי וכי אין אדם
דראה בעל הבית ביד האומן
ומיגו דמצי אמר החזרתיו לך כי אמר
התם ועוד דהכא ליכא האי מיגו
החזרתיו לך וטוען שמכרו
לא תפיס דהאומן מהימן.
עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי אמר רב
לי אח"כ או משכנו בידי
וסייעתא לרבה דאמר הואיל
נמי לקוח הוא בידי מהימן: אלא לאו
כיון שמודה במקצת ואי אמר לא
אינו נאמן: (ה) ד"ה אמר רב
דאיכא תרתי אבל ראה
חייא בריה דר"נ ד לא שנו אלא הוא אבל
דליכא עדים. בשעת מסירה והלכך
שכרתיך מעולם הוי כופר בכל וחזקה
חייא וכו' טלית אחד שהוא:
לחוד מהימן האומן דהכא
אשתו ובניו לא והוא נמי לא אמרן אלא
(ו) ד"ה אמר ליה בעל הבית
אע"ג דרואין אנו בידו דאחר יש לו
דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו :
נמי ליכא אלא ראה לחוד:
ה
א
❖
אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו
לאומן הס"ד:
לא לעולם דליכא עדים ולא
דא"ל טלית סתם אבל טליתך לא האי לאו
חזקה דכיון דלאו אומן יכול לומר
ראה. מש"ה האומן מהימן
לקוח הוא בידי כדין כל הקונין
טלית דידיה הוא א"ל אביי לרבא תא אחוי חזקה. ונראה דבראה מיירי
אבל אי ראה אע"ג דליכא
עדים מצי תפיס דלא מהימן
מוסף תוספות
מטלטלין מחבריהן שאין צריכין עדים
דאי בלא ראה אומן נמי יש לו חזקה
לך רמאי דפומבדיתא מאי עבדי א"ל הב לי
האומן וכדאביי: הא אחר.
אלא מכיון שהוא מוחזק בו יכול לומר
מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך דאין
א. והיינו טעמא דשבועת
כגון סוחר יש לו חזקה:
סרבלאי (ב) לא היו דברים מעולם הא אית לי
מודה מקצת וכדרבה
היכי דמי אי דאיכא עדים.
שלי הוא שלקחתיו ממך: וקתני אומן
צריך להחזיר לו בעדים אלא ודאי
סהדי דחזיוה גבך אמר ליה ההוא אחרינא
דאמר (ב"מ ג.) מפני מה
שהפקידה אצלו וראה בידי
אין לו חזקה. היכא דליכא עדים
בראה מיירי א"כ אחר אמאי יש לו
אמרה תורה מודה במקצת
אחר אמאי יש לו חזקה.
הוה אפקיניה ונחזינהו אמר ליה איברא לא
הטענה ישבע דאינו נאמן
אלא לאו דליכא עדים אע"ג
ואיכא ראה כאביי: תיובתא דרבה.
חזקה כיון דאיכא עדים דבתורת
מפיקנא ליה אמר רבא ו שפיר קאמר ליה (ג)
מתוך שיכול לכפור בכל,
דליכא עדים וראה אחר
דאמר לעולם מהימן אומן עד דאיכא
פקדון בא לידו ולא מצי למיטען נמי
חזקה אין אדם מעיז פניו
יש לו חזקה אבל אומן
ראה
בפני בעל חובו. רשב"א.
אין לו חזקה הואיל דראה
תרתי. והשתא שמעינן מהכא
החזרתי לך שהרי ראה ופר"ת נראה
ב
לר"י מאד רחוק על כן לא כתבתיו ג: וכי אין אדם עשוי לומר לאומן
ב. [ו]האי דלא מסיים בה
אע"ג דליכא עדים. דבאיכא
דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים דהא הדר
אי דאיכא עדים וראה,
עדים לא מצית לה לאוקמי
מכור לי טליתי. וטעה אומן ומכר את של זה שהיה סבור למכור
ביה רבה לגבי דאביי ובהמוכר את הבית לקמן (דף ע.) פסקינן
משום דאתרוייהו לישני
דמשום דאיכא למיפרך אחר
דרבה פריך ללישנא קמא
אמאי יש לו חזקה הואיל
שאפילו המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים.
את של חבירו ונתן לו את של חבירו תחתיו ד אבל אם לא היה עשוי
אי איכא עדים אפי' ליכא
דאיכא עדים בשלמא לאביי
ומדקאמר גמרא אי דאיכא עדים אחר אמאי מהימן מיניה שמעינן
לומר לאומן למכור לא היה מותר מחמת שטעה אומן ונתן את
ראה, אחר אמאי יש לו
ניחא משום דליכא עדים
חזקה, ואי ללישנא בתרא
וראה מיהא תפיס דאין לו
שהמפקיד אצל חבירו בעדים ועדיין ישנו לפקדון בידו לפנינו שאינו
שלו לחבירו דהוי כנתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה וסופו
אי איכא עדים וראה, אחר
חזקה לאומן אלא לרבה
יכול לטעון החזרתיו לך (ד) ולטעון שמכרו לי אח"כ ב) אינו נאמן.
שיחזיר חבירו את שלו לאומן ויחזור ויתבע ממנו טליתו: דאמר דבעינן תרתי עדים
אמאי יש לו חזקה. ר"ן.
הא אית לי סהדי דחזיוה גבך. פי' טלית שהיו בו סימנים כעין
ג. עיין רמב"ן ור"ן.
וראה מש"ה אין לו חזקה
וה"מ בשראה ותפס אבל אם לא ראה (ותפס) מהימן מיגו דאי בעי
ד. [ד]כשמכר ראשון
אבל אי ליכא עדים אע"ג
אמר החזרתיו לך כי אמר מכרת אותם לי נאמן ובשבועה. וה"מ
שלי ולא שהיה להם טביעות עין שהיו מכירים שהיא שלו:
ה
סבור שהוא אותו טלית
דראה יש לו חזקה והא
שפיר קאמר ליה. דלא משוי ראה מ"ט דראה תניא תימה לרשב"א
שנתן חבירו של זה ונתן לו
קתני דאין לו חזקה קשיא:
שהפקיד אצלו בעדים אבל אם ראה טליתו ביד חבירו ומכירין בו
המעות וחבירו נתרצה
נתחלפו כלים בכלים בבית
עדים שהיה של זה הטוען לזה מה טיבו אצלך ואמר לו לקוח הוא
דמאי בעי למימר אי בעי למימר שפיר קאמר דלא משוי
במעות ואפי' הטלית ביד
האומן. שהחזיר לו האומן
בידי הוא נאמן דאין זה נאמן לומר הפקדתיו אצלך מאחר שאין לו
ליה ראה דלא בעי לאפוקי דנחזייה דמה צריך למימר עלה ראה
האומן מוכרו לו ונמצא
כליו של אחר: הרי זה
ו
שהוא קנוי לאומן וכיון
ישתמש בה. זה באותו כלי
עדים. וה"מ שמצא טליתו ביד חבירו שאינו אומן אבל ראה טליתו
תניא פשיטא דאי מפיק ליה ויכירוה שהיא שלו דחייב להחזיר שהרי
שנתנו לזה להשתמש בו
עד שיבא הלה ויטול את
ביד אומן ואמר אומן לקוח הוא בידי אינו נאמן אא"כ יש לו עדים
כפר ואמר לא היו דברים מעולם ונראה לו לפרש הכי שפיר קאמר
הרשות בידו. ריטב"א.
שלו ויחזיר לו את שלו אבל
ה. ומסתמא שלי הוא.
אם נתחלפו לו בבית האבל
שלקחו מזה בפניהם (ובא הלה ונטל את שלו) ואע"פ שלא מסר
כלומר שטוען טענה זו לא היו דברים מעולם דעל ידי כך לא משוי
שם. ו. כי אביי היה סובר
כו': אמר רב חייא. מפרש
לו בעדים אבל אם לא ראהו בידו נאמן האומן לומר לקוח הוא
ליה ראה הואיל ולעדים לא היה בה טביעות עין ויכול לומר אחר
שהדין היה נותן לכופם
מאי איכא בין רישא לסיפא:
שיוציאנה לפני העדים
וכי אין אדם עשוי לומר
בידי ואע"פ שמסר לו בעדים דמיגו דמצי טעין החזרתיו לך כי אמר
היה אבל אי הוה טעין לקוח הוא בידי לא היה נאמן דאין לו עוד מיגו
ויראו אותו כיון שיש עדים
לאומן מכור לי טליתי. למי
נמי לקוח הוא בידי נאמן. וה"מ דאומן אין לו חזקה בכלים שאותו
דאי בעי אמר החזרתיו לך או לא היו דברים מעולם דירא לומר כן
שראו טלית כשטליתו
שמבקשו ממך ודאי עשוי
ברשותו דאי לאו דידיה
לומר לו וכסבור היה האומן
אומן ראוי לתקן כגון לצבע בגד לצבוע וטלית לכובס וכן חלוק וכל
הואיל ויש עדים שראו טלית כאותו שהוא שלו בידו והשתא אתי שפיר
הוא לא מפסיד. שם.
למכור אותו טלית של אחר
בגדים בני כיבוס ולעבדן עורות. וה"מ שיש חילוק בין אומן לבעל
דקאמר מ"ט ראה תניא כלומר אע"פ שאינה ראיה גמורה של
ומכר טליתו של זה בשגגה
הבית בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין
טביעות עין אלא שהיו בה סימנין כמו שלו דראה דקתני בברייתא
ומדעתו נתן לו לזה טלית
שאינה שלו עד שיפשפש
להשאיל ולהשכיר ל"ש אומן ול"ש כל אדם אם אמר לקוחין הן בידי אינו
משמע ליה בכל ענין ראיה ה) (גמורה) אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי:
ויראה אחר שלו שמכר.
נאמן במס' שבועות (דף מו:): בבית האומן. שנתן לו האומן טלית של
שלח
ומש"ה מותר להשתמש
בה דמדעתו נתן לו
אדם אחר: ה"ז ישתמש בהן עד שיבא הלה. אותו שנטל טליתו של זה ג)האומן ולא הוי שואל שלא מדעת כדמפרש לקמיה דאיכא למימר האומן
משא"כ בבית האבל ובבית
נתן לו זה מדעת: אמר רב חייא.
טעם דרישא בא לפרש מאי שנא מסיפא וכי אין אדם עשוי כו' והלכך איכא למימר שהאומן מכר
המשתה: ל"ש. דמותר
להשתמש אלא שנתן לו
טלית (ה) אחת שהוא מתקן במצות בעל הבית שצוה לו למוכרו וטעה האומן ומכר טליתו של זה ונתן לו טלית זו מדעת עד שיחזיר לו את
האומן הוא בעצמו. אבל
שלו וכיון דמדעתו נתן לו מותר להשתמש בה מה שאין כן בבית האבל ובבית המשתה: ל"ש.
דמותר להשתמש אלא שנתן לו האומן
נתנו לו אשתו ובניו אין
משתמש בהן דשלא מדעת
עצמו דאיכא למימר מדעת עשה: אבל. אם נתנו לו לזה אשתו ובניו של אומן לא ישתמש דאיכא למימר מיטעא טעו: והוא נמי.
יהבי ניהלה: והוא נמי.
אומן: לא אמרן. דאם נתן הוא מותר להשתמש בו אלא דאמר ליה הילך טלית זו דאיכא למימר דלהכי לא אמר ליה טליתך שאין זו שלו ומדעת
האומן אי יהיב לו: לא
אמרן. דמשתמש בה: אלא
נתן לו חליפי טליתו שלו: אבל. אם אמר לו הילך טליתך כסבור הוא שזו היא שלו וטעות הוא ואסור להשתמש שלא מדעת. וכן הלכה:
דאמר ליה הא לך טלית זו
רמאי דפומבדיתא. האומנין שמביאין להן בגדים לתקן כדאמרינן התם (חולין דף קכז.) פומבדיתא לוויך אשני אושפיזך: אמר ליה.
סתם. משמע דמדעת יהביה
בעל הבית : הב לי סרבלאי. טליתי שמסרתי לך לתקן: דחזיוה גבך. בגד אחד ראו והוא שלי ומיהו העדים אין מכירין בו יפה
ניהליה דקא ידע דלא דידיה
(ו)
היא ונתנה לו לישתמש
אם זה הוא: אפקיניה ונחזינהו. הוצא אותו שיראו עדים שאתה אומר אחרינא הוא ואמת דבריך והוצא עצמך מן החשד: איברא לא
בה: סרבלי. טלית: לא היו
מפיקנא ליה. באמת לא אוציאנו בשביל טענותיך של הבל אראה לך ממון אחרים וזהו הרמאות דלא לשם שמים מתכוין אלא לגנוב את
דברים מעולם. שאין בידי
טליתך: אפקיניה. טלית
טלית חבירו מתכוין: שפיר קאמר ליה. האומן. כך השיב רבא לאביי שאע"פ שרמאים הן הדין עמם דאפי' כשרים שבישראל יכולין לטעון כן:
אחרינא דאמרת דלא דידי
ראה הוא וניחזינה: אמר איברא.
כלומר בודאי שלא אוציא לך טליתך: