מח:
חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בשדה סתם. שהכריחוהו למכור אחת משדותיו
והיכא דבטל מודעא בשעת זביני מהני ביטול דאגב אונסיה גמר
והוא בירר מעצמו
קפד א מיי' פ"י מהל'
א) כתובות ג. יבמות צ: קי.
גיטין לג. עג., ב) [לעיל מז:
מכירה הל' א ועיין
ומכר את זאת דכיון דמדעתו בירר רעה שבהן בירר (ג) שאינו חושש
ומבטל כדאמרינן בפ' האומר משקלי (ערכין דף כא:) ובקונט' הביאה
א
וש"נ], ג) כתובות יט,
בהשגות ובמגיד משנה סמג
❖
בה כל כך וגמר ומקני: בשדה זו. הכריחוהו למכור שדה זו ואותה
לעיל ואפילו אמר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהא ביטול אינו
ד) [יבמות צ: ועוד], ה) רש"ל,
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
רה סעיף א [וברב אלפס עוד
מכר: דלא ארצי זוזי. לא מנה המעות גילה דעתו דבעל כרחו מקבל:
כלום דמ"מ לבסוף כשמבטל כל מה שאמר קודם לכן יהא מבוטל
ב
בגיטין ד' קע.]:
דאגב אונסי' גמר ומבטל אבל במתנה
ואפי' בשדה זו ולא ארצי זוזי לא אמרן
קפה ב ג מיי' פ"ד מהל'
הגהות הב"ח
אי ידעינן באונסיה לא מהני ביטול ולא
דלא הוי זביני אלא דלא הוה ליה
אישות הלכה א ועיין
בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי
(א) גמ' דלא הוה
בהשגות ובמגיד משנה סמג
גמר ומבטל ומיהו אי לא ידעינן
להאי לאישתמוטי מן התולה (ד) בשום
לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי אבל ארצי זוזי
ליה לאישתמוטי: (ב) שם
עשין מח טוש"ע אה"ע סי'
באונסיה ומבטל מודעא מדעתו נראה
דיחוי שבעולם כגון המתן לי עד למחר
מב סעיף א:
כשדה זו דמיא (ואמר
לא ולא אמרן אלא דלא הוה (א) לאישתמוטי
קפו ד מיי' פ"י מהל'
אמימר) תא"מ ונ"ב גי'
שבטולו ביטול ולכך כתבינן בשטרי
או עד שתבוא אשתי או שום דיחוי
רשב"ם והרא"ש ואמר מר:
אבל הוה ליה לאישתמוטי לא א והלכתא
מכירה הלכה ו סמג
שיכול לטעות בו האנס: והלכתא
מתנה ביטול מודעי:
(ג) רשב"ם ד"ה בשדה וכו'
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
❖
אבל שדה זו לא. והא דאמרי
בכולהו דהוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו
רעה שבהן בירר גלי דעתיה
רה סעיף ט:
בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' בשדה
שאינו חושש: (ד) ד"ה ואפי'
דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר
(ב)
זו. ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה
נהרדעי לעיל (דף מ.) כל
בשדה וכו' מן התולה אותו
תליוה וקדיש קדושיו קדושין מר בר רב
בשום דיחוי בעולם וכו' שיכול
מודעא דלא כתב בה (ח) אנא ידענא
לאישתמוטי דהוי אונס גמור וכגון
מוסף תוספות
ב
להטעות בו: (ה) ד"ה ואמר
דאמר רוצה אני: דהא אשה. כשמכריחה
אשי אמר באשה ודאי קדושין לא הוו הוא
ביה באונסין דפלוני לאו מודעא היא
ג
מר כלומר קיימא לן: (ו) ד"ה
א. דלא עדיפא בטול
אדם לקבל קדושיו ולהתקדש לו: כשדה
ואית דמפרש וכו' ומתוך
לא משכחת אליבא דרבא לעיל אלא
מודעא מאונס המכר עצמו
עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן
כך נעשית מעצמה בעילת
דאמרינן דאגב אונסא דזוזי
זו דמיא. שאינו חפץ כי אם בה:
כי ההוא מעשה דפרדיסא דבסתם
ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה אמר ליה
זנות: (ז) ד"ה רב הונא וכו'
גמר ומקני ה"נ אגב אונסא
ואמר אמימר. כלומר קיימא לן הכי:
שדה לא מהניא מודעא ובשדה זו לא
בתליוהו וזבין שאחר פסק שלו
(ה)
דזוזי גמר ומבטל לה
רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא
א)
אמר כתבינן כצ"ל ותיבת לא
למודעא. ר"ן. ועיין יד
תליוה וקדיש. קבלה קדושין קדושיה
צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה:
נמחק: (ח) תוס' ד"ה אבל
רמה. ב. וז"ל הר"ן (גיטין
קדיש בביאה מאי איכא למימר אמר ליה
ואפי' בשדה זו לא אמרינן אלא
קדושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה
וכו' דלא כתב בה אנן ידעינן
דף יז. בדפי הרי"ף) וכתב
❖
שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות טאבי תלא
ביה באונסיה דפלוני:
[הרמב"ם] ז"ל שיאמרו
דלא ארצי זוזי. לפי הספרים דגרסי
לזה: מר בר רב אשי אמר. במכר
לו העדים קודם כתיבת
לפאפי אכינרא וזבין חתם רבה בר בר חנה
לא ארצי ליה משמע דבעי למימר דכי
מודינא דהוו זביני אבל גבי אשה תקון
ג
הגט, אמור בפנינו שכל
דברים שמסרת, שגורמין
אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא מאן
מוסף רש"י
אמרי עדים בפנינו מנה לו הוי זביני
רבנן דלא ליהוו קדושין דהוא עשה
ד
כשיתקיימו אותן הדברים
אפי' בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוי
שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה
דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים
ואפקעינהו
רבנן
לבטל גט, הרי הן בטלין
לקידושיה מיניה. דכל
[עכ"ל]. לפי שאילו לא
זביני היינו כי אמרו בפנינו הודה
עמו שלא כהוגן שלא כדין דאע"ג דמן
אאשקלתא שפיר חתים מה נפשך אי מודעא
דמקדש תולה בדעת חכמים
אמר אלא שהוא מבטל
התורה ליהוו קידושין רבנן עקרינהו
לו שלא ראו נתינת המעות וא"כ משמע
לא אשקלתא ואי אשקלתא לא מודעא ה"ק
הוא, דהא כדת משה וישראל
המודעא הרי עדיין לא ביטל
דבשדה סתם אפילו כי אמרו בפנינו
והפקירו אותן ועשו מעות מתנה
קאמרינן ורבנן אמרי לא ניהוי
מודעות הביטול, ואפי'
אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא
קידושין (יבמות קי.). תינח
ביטל ג"כ מודעות הביטול
הודה שלא ראו נתינת המעות הוי זביני
ובמקום אחר ד) מפרש דכל דמקדש
דקדיש בכספא. איכא
שמא מסר מודעא על ביטול
שפיר חתים רב הונא לטעמיה ב) דאמר רב
ואין נראה דבהודאה לא שייך לחלק
אדעתא דרבנן מקדש כדת משה
למימר דאפקעינהו לקידושין
הביטול, ואין לדבר סוף,
הונא תליוהו וזבין זביניה זביני איני והא"ר
ושוו מעות מתנה, דהפקר
ולפיכך תיקן שיאמר כל
ג)
בין שדה סתם לשדה זו דבתרוייהו
וישראל ורבנן אמור לא ליהוו קדושין
ב"ד הפקר (שם). קדיש
הדברים שגורמין. ג. פי'
נחמן העדים שאמרו אמנה היו דברינו
שייך למימר אי לאו דאודי ליה הוה
נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת
בביאה. דקי"ל בקדושין
כלומר ולא אמרן אלא דלא
(ד:) מכי יקח איש אשה
יהיב ליה זוזי כדאמרינן
אין
ממטי ליה ולחמרי' לשחוור ע"כ נראה
חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין
ובעלה דאשה מתקדשת נמי
"המרצה מעות מידו ליד
הללו: תינח דקדיש בכספא. יכולין חכמים להפקיע הקדושין דהפקר
דגרסינן ולא ארצי זוזי ולא גרסינן ליה וכן פירש בקונטרס:
ד
בביאה, מאי איכא למימר.
האשה לא ינקה מדינה
תינח דקדיש בכספא. הכא לא קאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן
מאי אפקעתא איכא למימר
של גיהנם". ר"י מיגש.
ב"ד הפקר גבי ממון וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמיא דלא הוו קדושין
בהאי ביאה (גיטין לג.) מאי
ד. כלומר שלא עיין בהם
מקדש וכן בפרק בית שמאי (יבמות דף קי. ושם ד"ה לפיכך) גבי עובדא
אבל קדיש בביאה שעשה מעשה בגופה היאך יאמרו חכמים שלא תהא
הפקר ב"ד איכא למימר
אי טבי או לא כדאמרינן
ביאה הרי בעל כרחנו ביאה היא: ואית דמפרש תינח דקדיש בכספא.
(יבמות קי.). שויוהו רבנן
דנרש דקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואתא איניש אחרינא וחטפה מיניה
אסור להרצות מעות כנגד
לבעילתו בעילת זנות.
נר חנוכה. ר"י מיגש. ועיין
כדאמר בריש כתובות (דף ג. ושם ד"ה תינח) ובהשולח (גיטין דף לג. ושם)
דקידושי כסף דרבנן הם אמרו והם אמרו וקידושין דדבריהן יכולין
והוא בדעתם תלה (שם)
ריטב"א. ה. וממילא יהיו
משום דהכא ובפ' בית שמאי לא קדש אדעתא דרבנן כדקאמר הוא
לעקור אבל קדיש בביאה דהוו קידושי דאורייתא מאי איכא למימר.
דאפקעו שם קדושין מינה,
כל בעילותיו זנות. תוס'
ויש בהן כח לכך שהרי
כתובות ג. ו. מידי דהוה
עשה שלא כהוגן וצריך לומר דסבר הכא דיש כח ביד חכמים לעקור
וטעות הוא בידם דמגזירה שוה ילפינן לקידושי כסף במסכת
כשקידש על מנהג חוק דתם
אאנוסים קטנים ופסולים.
דבר מן התורה כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואע"ג דלא
קדושין (דף ב.) וגם לכל דבר אתקוש הוויות להדדי ואמרינן
קידש, כך אני מפרש בכל
תוס' הרא"ש כתובות יט:
מקום מלבי, ומרבותי קבלתי
ז. ומודים שהוא שטר
קדש אדעתם והכי פירושא בשלמא דקדיש בכספא מצו רבנן להפקיר
בכריתות (דף ה.) אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד
כל דמקדש אדעתא דרבנן
גמור דהא תליוהו וזבין
מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא בגזירה שוה ועוד מאי האי
הכסף ולתת במתנה לאשה אלא דקדיש בביאה אע"ג דיש כח ביד חכמים
ה
מקדש, דקדושי כסף דרבנן,
זביניה זביני וכו', ואמנה
דלא כתיב בהדיא אלא גמרינן
נמי וכו' הואיל והם מודים
לעקור דבר מן התורה היינו היכא דליכא עבירה כגון (יבמות פט.)
דקמהדר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הא כיון דמדאורייתא
קיחה קיחה משדה עפרון,
שהשטר נכתב כדין מדעת
❖
ההוא גריווא דהדר לטיבלא אבל ביאה וכי יעשו חכמים ביאתו ביאת
היא היאך יכולין לעשות ביאתו זנות אלא כיון דאדעתא דרבנן מקדש
והיינו דקפריך תינח דקדיש
הלוה. שם.
בכספא קדיש בביאה דכתיב
עבירה ומשני אין ודאי דשוויוה ביאתו ביאת זנות ובההיא דכתובות
לא הוי קידושין דאמרי רבנן לא ליהוו קידושין ומתוך כך נמצאת
(ו)
בהדיא כי יקח איש אשה
מעצמה בעילת זנות: טבי. גברא אלמא הוי: תלי לפפי. באילן
(שם) ובהשולח (שם) לכאורה פליגי אהך דשמעתין דאיצטריך למימר
ובעלה מאי איכא למימר,
רבינו גרשום
טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משמע דאי לאו דאדעתא דרבנן
ששמו כינרא למכור לו שדהו. ל"א תלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו
היאך יכלו לעקור דבר מן
התורה, ומשני שויוהו רבנן
והני מילי בשדה סתם.
לו: וזבין. כלומר וכן עשה שמכרה לו: חתם רבה בר בר חנה.
מקדש לא היה כח בידם להפקיע הקדושין ומיהו נראה דלא פליגי
לבעילתו בעילת זנות של כל
כלומר שאם כופהו בפירוש
ואיצטריך טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משום דהתם כיון דקדושין
ועד אחר עמו אמודעא שמסר פפי קודם שנכתב שטר המכירה:
מקדש בביאה, כדאמר התם
שימכור לו שדה שלו משום
(קדושין יב:) רב מנגיד אמאן
הכי גמר ומקני ליה שדה
ואאשקלתא. וגם על שטר המכירה חתם: מאן דחתם אמודעא שפיר
נעשו כהוגן לא היה כח לחכמים להפקיעם אי לאו משום דאדעתא
דמקדש בביאה משום
שיתן לו שדה פחותה שלו.
קדיש
בביאה מאי איכא למימר. תימה לרשב"א
חתם. דאע"ג דתליוהו וזבין זביניה זביני הני מילי היכא דלא מסר
דרבנן מקדש:
פריצותא, ותשובות קשות יש
אבל אי אמר שדה זו מכור
בדבר, חדא דגז"ש גופה
לי בפירוש אגב אונסיה
מודעא אבל המודעא שכתב בה תבטל המכירה: ומאן דחתם אאשקלת'
דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תליוהו ויהיב דכנגד
תורה היא, שהרי לא למדו
אודי ולא גמר ומקני ליה:
שפיר חתם. דתליוהו וזבין זביניה זביני וכדמסיק לקמיה: רב הונא
גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת
נסקלין אלא בגז"ש, ונותר
דלא ארצי זוזי. שלא רצה
שהוא בכרת מגז"ש למדנו,
לטעמיה כו'. מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני אפילו בתליוהו וזבין
ביאה ועוד דאם כן הא דאמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין
לבדוק המעות אם טובות הן
ונערה המאורסה נהרגת
אם לאו משמע דמחמת כעס
לא הוי אלא דקדיש בכסף או בביאה אבל בשטר לא דהוי כמו
ודלא כרבא דאמר לעיל (דף מ:) לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישית
בקדושי כסף, ואי דרבנן מי
לא מעיין ולא גמר ומקני
תליוהו ויהיב וי"ל דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה שאר כסות ועונה
בפירקין לעיל [שם] אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובדא
מיקטלא, ועוד דקמשני שויוה
אבל ארצי זוזי זביניה זביני:
רבנן לבעילתו בעילת זנות,
אבל הוה לי' לאישתמוטי.
ואע"ג דפרי' לעיל גבי גט דלא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר
אפי' בתליוהו וזבין דכתבי מודעא וג"כ נראין הדברים שהרי פסקותיו
היכי מצי לשוייה בעילת זנות
מיניה בשום ענין ומכר
כסות ועונה ה"מ גבי בעל שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה:
של רבא לא עמדו מאי דפסיק לעיל בתליוהו וזבין ה)[לא אמרן אלא בשדה
הא דאורייתא היא, וכי אמרן
זביניה זביני: תליוה. שאנסו
אמר
רב מנגיד אמאן דמקדש
האשה שתתקדש לו: התינח
רב הונא מאן דחתים אמודעא שפיר חתים. הא דרב הונא
סתם] שאחר פסק שלו אמר (ז) לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישי' לעיל [מ:]:
בביאה, קידושין מיהא לא
דקדיש בכספא. דהיינו
איני.
פליגא אדרבא דאמר (לעיל מ:) דלא כתבינן מודעא אזביני:
כלומר היאך בטלה מודעא שחתם בה רבה בר בר חנה את
בטלי, אלא הא והא דאורייתא
קדושין דרבנן משום הכי
אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין. על כרחך
והא דאית ברבנן כח לבטל
מצי לאפקועי רבנן מדרבנן.
האשקלתא שחתם הוא עצמו בה: והא אמר רב נחמן כו'. והכא נמי
מפני שבשעת קידושין תלה
אבל קדיש בביאה בעל
באין כתב ידם יוצא ממקום אחר איירי דאי יוצא ממקום אחר
רבה בר בר חנה קמסהיד עכשיו על האשקלתא מודעא היו דברינו
בדעתם לקדש כדת שהנהיגו
כרחה. א) דביאה היינו
חכמים בישראל (גיטין לג.).
קדושי דאורייתא והיא
ואמאי נאמן: עדים. החתומין בשטר: ואמרו אמנה היו דברינו. לא
פשיטא דהכי פריך בפ' שני דכתובות (דף יט. ושם: ד"ה אמר) גבי
תליוהו וזבין. מי שתלו
בעולת בעל מאי איכא
האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אי דקאמרי עדים
הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוה בו והאמינו לוה למלוה שלא
אותו או עשו לו יסורין עד
למימר: אמר ליה. אפי' הכי
אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא ועוד דמר בר רב אשי דקאמר
יוציא עליו שטר מלוה זו לגבות הימנו אא"כ ילוה לו וזה שעבד לו נכסיו
שמכר וקיבל הדמים ואומר
לא הוויין קדושיה קדושין
רוצה אני, זביניה זביני. ולא
משום דשויוה רבנן למאן
❖
אמנה היו דברינו אינו נאמן משום דלא ניתן ליכתב ואי כתב ידן
מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלאו מוקדם הוה לטרוף שלא כדין:
יוכל לחזור בו (לעיל מז:).
דקדיש בביאה לבעילתו
יוצא ממקום אחר אפי' ניתן ליכתב אינו נאמן וקשה דאמאי לא מהימני
אין
בעילת זנות דחוצפא קא
עביד הואיל דתקינו קדושי
במיגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידינו ו דהא רב נחמן גופיה אית ליה מיגו לפסול השטר בפ' שני דכתובות (שם) דקאמר כי אתו לקמן לדינא
כספא מצי לאפקועי קדושי
רבינו גרשום (המשך)
אמינא להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דמהימן לומר פרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא וכ"ש עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי
ביאה: אכינרא. על אותו עץ
שכך נקרא שמו עד דזבין
אאשקלתא והאמר רב נחמן
אמר בהדיא בפרק מי שמת (לקמן דף קנד. ושם) ותי' ר"י דהיינו טעמא במודעא ואמנה לר"נ הואיל ואמר שהשטר נכתב ונמסר
ליה קרקע שלו: אמודעא
עדים שאמרו אמנה היה
כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במיגו ודמי נמי לחוזרין ומגידין הואיל ואמרו שחתמו על השטר כדין
ז
דבעל כרחו זבין:
דברינו כגון שטר שכתוב כי
ואאשקלתא. זהו שטר
פלוני לוה מפלו' מנה
ומדאורייתא עדים החתומין על השטר נעשה כנחקרה עדותן
בבית דין ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום דוקא כי טעין מזוייף
מכירה שחתם עליו שמכרו:
וחתומין עליו העדים אם
אבל אמרו העדים בפנינו לא
הכי קאמר אי לאו דחתם
אמודעא מאי דחתם אאשקלתא שפיר חתם דזביניה באונס הוי זביני: והיכי מצי רבה בר בר חנה למיחתם אמודעא מאחר דחתם
הלווהו אלא נדר לו להלוותו והאמין לו הלוה למלוה שיקיים דיבורו ואמר לנו כתבו לו שטר שלוויתי ממנו מנה אבל אנו לא
ראינו ההלוואה והלוה טוען לא הלווני שוב. אינן נאמנים דודאי לא הוו משווי נפשיהו רשיעי דחתמי שטרא אי לא חזו ההלואה:
א) עי' בפירשב"ם כאן בד"ה תינח.