חזקת
הבתים פרק
שלישי בבא
בתרא
מט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין נאמנים. לא מבעיא אם כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהימני
אבל כשאומר שהשטר נכתב
ונמסר כהלכתו אין נאמן לומר מודעא
קפז א מיי' פ"ג מהל'
א) [כתובות יט:], ב) [לעיל
מג.] כתובות פג. צה. גיטין
עדות הלכה ז סמג
לעקרו דלאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר איכא אלא אפילו (א) הן
ואמנה היו דברינו במיגו דמזוייף ולא דמי לקטנים ואנוסים היינו
א
עז: [כריתות כד:],
לאוין קט טוש"ע ח"מ סי'
עצמם מקיימים אותו ואומרים חתמנו אבל אמנה היו דברינו אין
דמתני' בפ"ב דכתובות (דף יח: ושם ד"ה הרי) דאין מודין כלל שהשטר מו סעיף לז:
ג) [כתובות יט:], ד) [שםיט.],
קפח ב ג ד מיי' פי"ג
ה) [איוב יא], ו) [גיטין ג.],
נאמנים דמאחר שהודו שבכשרות נכתב הרי חתימת השטר כאילו
נכתב כדין שאומרים שאנוסים וקטנים ופסולים היו ולא נכתב מעולם
ז) המהרש"ל מוסיף: לרב
מהל' טוען הל' א
העידו בב"ד כל מה שכתוב בשטר
כדין ב הלכך מיגו מהני דלא שייך כאן
נחמן, ח) המהרש"ל מגיה
ופי"ד הלכה א ופכ"ב
שהלוהו מלוה ללוה וכיון שהגיד שוב
לומר לא אתי על פה ומרע לשטרא
במקום דר"מ צ"ל דרבי,
מהלכות אישות הלכה טו
אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנין ה"מ
❖
ט) צ"ל אלשון. ר"מ,
סמג עשין צה ועשין מח
אינו חוזר ומגיד כדאמרינן בכתובות
שהרי אינן מודים שהיה שטר כדין והא
על פה דלא אתי על פה ומרעא לשטרא
טוש"ע ח"מ סי' קמט סעי'
בפרק האשה שנתארמלה (דף
דאית ליה בפ' שני דכתובות (דף יט.)
ט וטוש"ע אה"ע סי' פז
ז)
❖
אבל בשטרא אתי שטרא ומרעא לשטרא
סעי' א:
הגהות הב"ח
א"ל רבא כיון שהגיד שוב אינו
דנאמן לומר פרוע הוא במיגו דמזוייף
גופא אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין
יחחו:ז)ר ומגיד וכי תימא ה"מ על פה אבל
התם נמי לא מרע לשטרא כלל ורב
(א) רשב"ם ד"ה אין נאמנים
נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין ומר
וכו' אפי' אם הן עצמם:
רבינו גרשום
בשטר לא הא אמר ר"ל עדים
הונא דקאמר התם מודה בשטר שכתבו
א)
(ב) תוס' ד"ה וכדרב כהנא
בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין
החתומים על השטר נעשו כמי
א"צ לקיימו סבר דאפילו פרוע הוא
א
וכו' מיירי דאמר בלשון
מודעא היו דברינו. כלומר
טוב: (ג) בא"ד ויש מפרשים
אע"פ שחתמנו על שטר
שנחקרה עדותן בב"ד וה"נ מפרש
אינו נאמן לומר במיגו אע"ג דלא
מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא שזה
דמדקאמר נחלה הבאה:
המכירה שמעיד שברצונו
מרע לשטרא אלא א"כ טוען מזוייף
התם דטעמא דר"נ משום דעקר ליה
ג)
ג
(ד) בא"ד דהיכא דלא בא לידו
ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב: ולא לאיש
מכר אעפ"כ יודעים אנו
ב
❖
מהני לשון דין ודברים:
לשטרא דבעא מיניה רבא מר"נ
וא"ת כיון דר"נ מודה דאין נאמן
שאנוס היה ואין נאמנין
חזקה בנכסי אשתו וכו': פשיטא כיון דאית
והיכי מצי חתים רבה
תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה
לומר שהוא שטר אמנה ומודעא מאי
אמודעא. והכי משמע
ליה לפירא פירא הוא דקאכיל לא צריכא
טעמא מאי אין נאמנים דקמעקר ליה
קא"ל לרב הונא דאמר א"צ לקיימו
השתא דמאי דאמרין מודעא
מוסף רש"י
היו דברינו דחתמי נמי
ג דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכי
לשטרא וכו'. ועוד יש טעם אחר גבי
גנובא גנבי למה לך אי סבירא לך
האומר לחבירו. כגון שדה
אמודעא. ומשני הני מילי
כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו
אמנה היו דברינו אמאי אין נאמנים
כר"מ אימא הלכה כר"מ דלמא רב
של שותפין ואמר האחד
דאין נאמנין להיכא דאמרי
ב)
לחבירו אחד מן הלשונות
עדים על פה יודעין אנו
הונא נמי אאמנה ומודעא קאמר
כדאמר נמי התם ד) אמר רב האומר שטר
דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק
הללו, בין בכתיבה בין באמירה
שבאונס מכר דודאי לא
דא"צ לקיימו דמודה ביה ר"נ וי"ל דרב
אמנה הוא זה אינו נאמן ואמרי' דקאמר
(כתובות פג.). ואין לי עסק
אתא על פה ומרע לשטר
בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום
בה. אחת מכל לשונות הללו
דכתוב ביה דברצון מכר
מאן אילימא דקאמר לוה כו' עד אלא
הונא אפי' אטענת פרוע קאמר דא"צ
אמרי לה דבי רבי ינאי מתניתין בכותב לה
(גיטין עז.) כלומר לא יהא לי
אבל אי כתבו המודעא
ד
דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא
לקיימו מדלא מפליג מידי והשתא לר"נ
עסק בה ומכלל אתה שומע
בשטר וחתומה הויא מודעא
ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא
אלא הכל יהא שלך, אלא
ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי
אפילו לרבנן דפליגי אר"מ התם
דאתי שטר מודעא ומרע
שלא הוציא הדבר בפירוש
ליה לשטר מכירה ומשום
נחלה
דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי
באמנה ומודעא מודו וההיא ברייתא
מפיו (לעיל מג.). לא אמר
הכי שפיר חתם רבה בר רב
לא מהימני והא איכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעו
דתניא פ' מי שמת (לקמן דף קנד: ושם) האומר דשטר אמנה הוא זה
כלום. דאין כאן לשון מתנה
הונא אמודעא שבשטר ואי
(כתובות פג.) ולא אבד זכותו
לאו דחתים אמודעא מאי
אמרו לא חתמנו ומסקינן אמר רב אשי לעולם דאמרי עדים
אינו נאמן ובעי לאוקומה בפלוגתא דר"מח) ורבנן רב נחמן הוי מוקי לה
(כריתות כד:) דמאחר שהיא
דחתים אאשקלתא שפיר
כדברי הכל: מר בר רב אשי אמר מודעא היו דברינו נאמנין.
ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימני כדרב
דלא
שלו צריך לכתוב לשון מתנה
חתם: מאי טעמא מודעא
(גיטין עז.) דכיון דכבר יש
היו דברינו נאמנין. דזה
כהנא דאמר רב כהנא אסור לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו
דמי לחוזרין ומגידין שאינם אלא מוסיפין על עדותם אע"ג דכשכתב
לו חלק בשדה והוא אומר
מודעא ניתן ליכתב שטר
משום שנאמר ה) אל תשכן באהלך עולה וכיון דעולה היא עדים אעולה
ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ולא אמרינן דמוסיפין על עדותן
לא יהא לי חלק בו, אין זה
מסירת מודעא וניתנה נמי
לשון מתנה לחבירו אלא לשון
ליחתם ואפי' הכי יכולין
לא חתמי וכי אמר חתמתי אינו נאמן דאין אדם נאמן בעדות כשמשים
הן מ"מ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין במיגו הואיל ואין
תפלה הוא הלואי שלא יהא
לחתום עדי מודעא גופייהו
דכתב
לה דין ודברים אין לי בנכסייך.
עצמו רשע בעדות זו כדאמר התם: מודעא היו דברינו. אם שטר
חוזרין לגמרי מעדותם:
לי חלק בשדה זו וכל זמן שלא
על שטר מכירה ונאמנין.
אמר יהי נתון לך שדה זו לא
והאי שטר אמנה לא
וצריך לומר דבדכתב לה נמי ובפירותיך כדתנן בהכותב (כתובות דף פג.
מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו
ד
יצא עדיין מרשותו ואין תופס
ניתן ליכתב כלומר מאחר
והראינו אנסו והכרנו בו אין נאמנין דתרוייהו מודו דשטרא מעליא
ושם) דאי לא כתב לה אלא בנכסייך אכתי אוכל פירות ה ולא מהני
לשון זה אלא בדבר שעדיין לא
שחתמו על השטר שכתב
בנכסייך אלא שאם מכרה ונתנה קיים: בכתב לה בעודה ארוסה.
הוא ועכשיו באין לבטלו ע"י עדות מודעא וקרוי זה חוזר ומגיד
זכה בו והוא מתנה עליו שלא
בו פלוני לוה מפלוני מנה
יהא שלו כשיבא הזמן שעתיד
ודאי משמע דאי לאו דחזו
והוי מצי למימר שכתב לה בלשון טוב ו אי נמי שנתנו לה על מנת שאין
וכיון שהגיד עדות שבשטר אינו חוזר ומגיד לבטלו. וה"נ אמאי ביטל
לזכות באותו דבר, דאין אדם
דהלווהו לא הוו חתמי
לבעלה רשות בה או שנתן לה בעלה דאמר לקמן קנתה ואין הבעל
רב הונא האשקלתא בשביל המודעא שהרי רבה בר בר חנה הוא העד
זוכה בדבר בעל כרחו כדלקמן
והשתא אי הוו כתבו בשטר
אוכל פירות: וכדרב כהנא. תימה דמאי מייתי ראיה מדרב
ובכתובות (פג.) דנחלה הבאה
אחר אמנה היו דברינו הוו
שאומר מודעא היו דברינו ואינו נאמן: ומשני ה"מ. דאין נאמנין על
לאדם לאחר מכאן מתנה
מיחזו עדים שקרים. הלכך
פה שמעידין עכשיו מודעא היו דברינו ובאים לבטל עדות שבשטר
כהנא אי דמייתי דמהני לשון דין ודברים אע"פ שהוא לשון גרוע דלמא
עליה שלא ירשנה, אבל מכיון
אין נאמנין דלא ניתן ליכתב
שכבר הדבר שלו הוא והוא
דאין אדם משים עצמו רשע
כל הנהו דמייתי מיירי (ב) בלשון טוב ז ועוד דאי אפשי דמייתי הוא
שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דיןו) משעה שנכתב ונחתם ואין עדות
לחתום שקר: פיס'. אין
אומר לא יהא שלי לא אמר
אחרון מבטל את הראשון דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא אתא
לשון טוב כדמוכח בפ' בתרא דכריתות (דף כד.) ויש מפרשים
כלום, דבעל כרחו יהיה שלו
לאיש חזקה בנכסי אשתו
כל זמן שלא יתנננה לאחרים
של מלוג דאם החזיק לבדו
על פה דהשתא ומרע לשטרא דקדים אבל בשטרא שנכתב המודעא
(ג) מדקאמרינן נחלה הבאה לו לאדם דוקא ולא הבאה לו כבר מכלל
(לעיל מג. עי"ש). בכותב
בנכסים ג' שנים אין לו
בשטר וחתמו עליה העדים כי הך דרבה בר בר חנה שקדמה לאשקלתא
דבלשון גרוע מיירי דאי בלשון טוב אפי' באה לו כבר נמי למה לא
לה. דין ודברים כו' ועודה
חזקה. פשיטא דלא הוי
ארוסה. קודם שזכה בנכסים
אתי שטרא דמודעא דקדים ומרע לשטרא דאשקלתא דבתריה: ומר
יוכל להתנות עליה ולר"י נראה דמייתי ראיה דאע"ג דקיי"ל דאין אדם
חזקה דכיון דנכסי מלוג
ח
ואין צריך לכתוב לשון מתנה
משתעבדי ליה לפירי פירי
בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים. כדמפרש לקמיה
מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם
דיכול להתנות כדרב כהנא
הוא דקאכיל ואין הגוף
שלא ניתן ליכתב כדפרישית לעיל משום דכתיב אל תשכן באהלך עולה
ואם תאמר בלא רב כהנא מצי מייתי דמדבר שלא בא לעולם יכול
(גיטין עז.) ודאי מי שהקרקע
שלו ואין לו חזקה: אין
שלו ובא ליתנו לחבירו צריך
לי בנכסיך. דמשמע לגמרי
ועדים אעולה לא חתמי וכשמעיד חתמתי אינו נאמן דאין אדם משים
להסתלק מידי דהוה אשאר כסות ועונה (לקמן קכו:) דאר"י בדבר
לשון מתנה, ומתניתין בכותב
דהשתא לא אכיל לפירי
עצמו רשע והלכך אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין דאין
שבממון תנאו קיים ואפי' ר"מ לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על
לה עד שלא זכה בנכסים
וסד"א הואיל דכתב לה
ומתנה עמה שלא יזכה בהן
הכי והחזיק בנכסיה תיהוי
נאמן לעשות עצמו רשע אבל לעקירת שטר לא חייש מר בר רב אשי
מה שכתוב בתורה תנאו בטל וי"ל שאני התם שעושה תנאי גמור ט אבל
לכשישאנה, ואין צריך לשון
חזקה קמ"ל דלא דמציא
דא"כ גבי מודעא אמאי נאמנים: מודעא היו דברינו נאמנים. שהרי
הכא מיירי שאינו אומר דרך תנאי אלא שאומר דין ודברים אין לי
מתנה שהרי אין לו עכשיו
למימר נחת רוח עשיתי
❖
רשות בהן (כתובות פג.).
לבעלי שלא מחיתי בנכסיו:
ניתן ליכתב דמצוה קעבדי כדי להציל האנוס מאנסו ואפי' כתב ידן
בנכסייך ועוד דהכא שאומר מעצמו ואין האשה מבקשת ממנו ס"ד
לא אמר כלום. דהא חזינן
יוצא ממקום אחר נאמנים דאין זה חוזר ומגיד אלא מילתא אחריתי
דהוי פטומי דמילי בעלמא כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף סו. ושם)
דמתעסק בה וברשותו הוי:
דלאשה איבעי לה לאתנויי ובעל קא מתני ומייתי מדרב כהנא
ועודה ארוסה. דעדיין לא
קמסהדי כדאמרינן נמי התם [כתובות יט:]חתמנו אבל תנאי היו דברינו ולא
מוסף תוספות
י
היו נכסיה ברשותו:
נתקיים התנאי דמילתא אחריתי היא ונאמנים שעל השטר מעידין
דבסילוק מועיל ומייתי נמי כדרבא כלומר באיזו נחלה מועיל התנאי
א. אבל בשטר כלומר
שכשר וגם מעידים שאין חייב לו כלום והיכי דמי חוזר ומגיד כדתנן
באותה שבאה לו על ידי תקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאוריית'
שנכתב קודם שתכתב
האשקלתא ודאי אתי שטרא
כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי לא יועיל כלום ודרב הונא מייתי
התם פסולים היינו אנוסין היינו קטנים היינו אם כתב ידן יוצא ממקום
יא
[יח:]
ומרע שטרא. רמב"ן. לפי
דטעמא דיכול להסתלק משום דכיון דלטובתו תקנו יכול לומר איני
אחר אין נאמנים שהרי פוסלין את השטר לגמרי דקאמרי בפסלות נחתם
שקדמה שטרמודעאלשטר
מכר. ר"ן. ב. דהא אין
הוא דפסלינן לעדותם משום חוזר ומגיד: אין לאיש חזקה בנכסי אשתו.
חפץ באותה טובה אבל ט)בלשון דין ודברים לא צריך לאיתויי ראיה
מעשה קטנים או פסולים
שאם החזיק בנכסי מלוג של אשתו שנפלו לה מבית אביה בירושה ג'
דסברא הוא דהיכא דלא בא לידו (ד) דשייך לשון דין ודברים כמו
כלום. [ו]אנוסים היינו הא
לא משוו ליה שטרא מעליא
שנים אינה חזקה לומר מאשתי לקחתיה ואבדתי שטרי דאין דרך
בעלמא לישנא מעליא והא דאיצטריך לכדרב כהנא לאו משום דרבי
ואין כאן הגדה גמורה דהא
אשה למחות על בעלה כשמחזיק בנכסיה ואוכל את הפירות מאחר
ינאי איצטריך דאיהו סבירא ליה בהאשה רבה (יבמות דף צג. ושם)
אמרי אנוסין היינו מחמת
נפשות דלאו משוו נפשייהו
שזן אותה: פשיטא. דאין יכול לטעון לקוח הוא בידי: דכיון דאית
דאדם
רשיעי. רשב"א כתובות יט:
ליה פירא. בתקנת חכמים שתקנו פירות של נכסי אשה לבעל תחת
ג. משום דדבר תורה א"צ
פרקונה [שם מז:] אותן פירי הוא דקאכיל ואין לו בגוף הקרקע כלום ואין צריכה למחות שהכל יודעין שבתורת פירות ירד לקרקע זו. ולא דמי למשכנתא
קיום דעדים החתומים על
השטר נעשה כמי שנחקרה
דסורא דאמרן [לעיל לו:] דצריך למחות בסוף כל ג' דהתם היינו טעמא שמא לסוף זמן מרובה לא יהו עדים זכורים שבתורת משכון באה לידו ויכול לטעון
עדותן בב"ד ורבנן הוא
לקוח הוא בידי אבל נכסי אשה לבעלה כל העולם יודעין שפירות יש לו בקרקע אשתו ולא תהיה לו חזקה בחייה: דין ודברים
דאצרכוהו קיום כי טעין
מזויף הוא אבל בשאר
אין לי. כלומר לא יהא לי ואפילו הכי אין לאיש חזקה דאין אשתו מקפדת אם יאכל הפירות שלא כדין: לא אמר כלום. דאין זה
טענות כגון פרוע הוא לא
לשון מתנה כשאמר לא יהא לי חלק בשלי דעל כרחו הרי הוא שלו עד שיאמר לחבירו שדי נתונה לך שדי מכורה לך שדי מופקרת לכל
הצריכוהו קיום. תוס' כתובות
יט. בשם רש"י. ד. אלא לא
מי שירצה: מתני' בכותב לה. דין ודברים אין לי בנכסייך: בעודה ארוסה. דהיינו קודם שיזכה בנכסי אשתו דאינו זוכה בפירות עד
חשלהאריך.תוס'כתובותפג.
שעת נשואין וכדמסיק ואזיל דבירושות הבאות לאדם בתקנת חכמים יכול לעקרן אם מתנה עליה קודם הזמן בעוד שלא באו לידו
ה. [ד]הפירות הבאין לה
לאחר מכן ממילא הו"ל
ואומר לא יהא לי חלק באותו ממון העתיד לבא לי בתקנת חכמים דאין מזכין לו לאדם בעל כרחו: וכדרב כהנא. הוא דמועיל תנאי זה:
כאילו מצאה מציאה שהיא
נחלה
לבעל וכו', ולא מחמת
שיהא שיור פירות בלשון נכסיך, אבל כשפירש ולא בפירותיהן הרי סילק עצמו מן הפירות לעולם. רשב"א כתובות פג: ו. (ואפילו בנשואה [וכגון] שקנו מידו.) ריטב"א. ז. [ו]לא איירי בלשון דין ודברים. תוס' גיטין עז. ח. דאלשון
דין ודברים א"צ להביא ראיה דמהני דמסתברא הוא דמהני היכא דלא באה לידו כמו בעלמא לישנא מעליא אלא. תוס' כתובות שם. ט. לפיכך יכול להתנות דלענין דבר זה יחולו הנישואין ולענין דבר זה לא יחולו. תוס' הרא"ש
כתובות פג. י. דבעינן שיעשה התנאי אותו שצריך לתנאי והכא עושהו הבעל שאינו צריך לתנאי. תוס' גיטין שם. יא. ליתן טעם למה הוא זה שיכול להתנות ואינו כמו בעלמא מקנה דבר שלא בא לעולם. תוס' הרא"ש שם.