ארבע
מיתות פרק שביעי
סנהדרין
נז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ותשחת הארץ. מדאיענוש עלייהו שמע מינה איפקוד עלייהו: כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. גלוי עריות דכתיב דרך
פח א
א)
גבר בעלמה ודור המבול על העריות נענשו כדכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה: ואידך. מאן דדריש ויצו
ב) ג)
אמר לך אזהרה מויצו הוזהר אדם הראשון וגבי דור המבול אורחייהו מגלי להודיעך על מה נענשו: קטלייהו קא מגלי. באיזו מיתה
פט ב
ד)
צ ג
ימיתם ולעולם הוזהרו מויצו: כירק
עשב. עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאיליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע: למישרי בשר הוא
ה) ו)
צא ד
ז)
דאתא. כדאמר לקמן בפרקין
דכתיב ותשחת הארץ לפני האלהים ותנא דכתיב
ותשחת. ולא (ב) נענש
אדם הראשון לא הותר לו בשר
ח)
1
צב ה
באכילה אלא עשבים ואילנות דכתיב
אלא אם כן הזהיר:
ט) י)
דבי רבי ישמעאל בכל מקום שנא' השחתה
כ)
הנה נתתי לכם את כל עשב זורע
לנערה
אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים דבר ערוה
ל)
זרע לכם יהיה לאכלה ולחית הארץמ)
מ) נ)
שנא' 2כי השחית כל בשר את דרכו עבודת כוכבים דכתיב 3פן תשחיתון ועשיתם
ס) ע)
העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית
וגו' ואידך אורחייהו דקא מגלי שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם
4
הארץ ולא חית הארץ לכם והוזהרו
צג ו ז ח
פ)
וגו' ואידך קטלייהו הוא דקמגלי גזל דכתיב 5 כירק עשב נתתי לכם את
על אבר מן החי מאכול תאכל נ)
צ)
❖
צד ט
כל וא"ר לוי כירק עשב ולא כירק גנה ואידך ההוא למישרי בשר הוא
וללמדך דאפי' אינך ממיתה אלא שנפל
❖
צה י
דאתא אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואידך
ממנה אבר מאיליו לא תאכלנו ובאו
6
בני נח והתיר להם להמית ולאכול
ההוא למישרי שרצים הוא דאתא סירוס דכתיב 7 שרצו בארץ ורבו בה
הגהות הב"ח
ולאו למדרש מינה ולא כירק גנה
תורה אור השלם
ואידך לברכה בעלמא כלאים דכתיב מהעוף למינהו ואידך ההוא לצותא
8
(א) רש"י
אתא דלגופיה אצטריך לפי שירק עשב
1. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי
בעלמא אמר רב יוסף אמרי בי רב על שלש מצות בן נח נהרג:
הותר לאדם הראשון תלה להו לבני
רודף (ב) תוס'
הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ
גש"ר סימן: על גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל ברכת השם מתקיף
❖
ענש
בראשית ו יא
נח בהמות וחיות כירק עשב: בשר
חָמָס:
2. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת
לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים דכתיב 4 שופך דם האדם וגו' אלא
בנפשו דמו. בעוד שהוא הבשר בנפשו
הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי
הנך מנא להו אי גמר משפיכות דמים אפילו כולהו נמי אי משום דאיתרבאי
דהיא דמו לא תאכלו הבשר: למישרא
הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת
הגהות הגר"א
מאיש איש עבודת כוכבים נמי איתרבי מאיש איש אלא אמר רב ששת
שרצים הוא דאתא.
דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:
משום שהוזהרו
9
01
[א] רש"י
בראשית ו יב
באבר מן החי מאכול תאכל אתא
אמרי בי רב על ארבע מצות בן נח נהרג ועל עבודת כוכבים בן נח נהרג והתניא
3. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם
האי קרא למשרא אבר מן החי
לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל
בעבודת כוכבים דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן
סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ
בשרצים והכי דרשינן לקמן בפרקין
אזהרה אין מיתה לא אמר רב נחמן בר יצחק אזהרה שלהן זו היא
דברים ד טז
נְקֵבָה:
❖
אותו בשר שקרוי דמו בנפש
4. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם
מיתתן רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי א על שבע מצות
והבשר קרוי בשר דהיינו דמו חלוק
דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם
בן נח נהרג גלי רחמנא בחדא והוא הדין לכולהו ועל הגזל בן נח נהרג
אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת
מבשרו אסרנא לכו באבר מן החי
הָאָדָם: בראשית ט ו
והתניא על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן כותי בכותי
מוסף רש"י
ב
ולא בשרצים שאין דמו קרוי נפש
5. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי
וכותי בישראל אסור וישראל בכותי מותר ואם איתא ניתני חייב משום
כי השחית כל בשר.
אלא הרי הוא כבשרו דאילו בישראל
לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק
עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:
דקבעי למיתני סיפא ישראל בכותי מותר תנא רישא אסור והא כל
לא מחייבי עליה כרת כדאמר
בראשית ט ג
בכריתות דלית ביה אלא
היכא דאית ליה חיובא מיתנא קתני דקתני רישא ג על שפיכות דמים כותי
6. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ
לאו דדם דשרצים כבשר: לברכה
לֹא תֹאכֵלוּ:
בכותי וכותי בישראל חייב ישראל בכותי פטור התם היכי ליתני ליתני
ד
בראשית ט ד
בעלמא. לא לפרות ולא לרבות צוום
7. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ
(חולין כג.) ורועי
אסור ומותר והתניא ה כותי ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין
אלא ברכם בפריה ורביה: מן העוף
בהמה דקה.
בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:
כיוצא בו בגזל מאי היא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא
בראשית ט ז
למינהו. מדנצטוה להביא זכר ונקבה
8 מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן
(ע"ז יג:) לא
לפועל בכרם פועל בכרם אימת אי בשעת גמר מלאכה התירא
לתיבה מכל מין ולא שיזדווג לו מין
מעלין אותן מן הבור.
הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל
הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא אלא אמר רב פפא
אחר שמע מינה אסורין להרביע
ו
רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ
ולא מורידין.
לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה אי הכי כותי בישראל אסור הא
שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ
כלאים: ואידך. לאו משום איסור
ז
לְהַחֲיוֹת: בראשית ו כ
כלאים אלא לצוות בעלמא שכל
בר מחילה הוא נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה
(שם) דלאו בני
9 אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר
אחד ואחד נוח לו לצוות מינו מצוות
מחילה נינהו.
בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת
כותי בכותי כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא
(לקמן נט.)
עֶרְוָה אֲנִי יְיָ: ויקרא יח ו
מין אחר: על שלש מצות בן נח
אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא לא נצרכה אלא לכובש שכר
ויכול.
ח
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר
נהרג. ואף על פי שנצטוו בשבע אין
להצילו באחד מאבריו
לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל
שכיר כותי בכותי וכותי בישראל אסור ישראל בכותי מותר כיוצא ביפת תואר
ולא הציל.
נהרגין אלא על שלש כדפריש להו רב
אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:
מאי היא כי אתא רב דימי א"ר אלעזר א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה
(לקמן עד.)
ויקרא כד טו
ט
ששת דבשפיכות דמים כתיבא בהדיא
01. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לעבדו ובא עליה נהרג עליה כיוצא בו דשפיכות דמים לא תניא אמר
דמו ישפךס) וגלוי עריות וברכת השם
תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי
אביי אי משכחת דתניא רבי יונתן בן שאול היא דתניא רבי יונתן בן שאול
כתיב גבי ישראל איש איש ע) ודרשי'
יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר
בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ
אומר רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל
להופ) לרבות את הכותים להיות במיתה
י
לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם
כישראל: בעבודת כוכבים נמי. כתיב
נהרג
הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן:
ויקרא כ ב
גבי מולך איש איש בקדושים תהיו: על
ד' מצות. עבודת כוכבים הוסיף עמהם: בעבודת כוכבים דברים שב"ד ישראל וכו'. הכי קאמר באיסור עבודת כוכבים אותם דברים שב"ד ישראל
ממיתין עליהם כגון כל עבודות שדרכן של עבודת כוכבים בכך וזבוח וקיטור אפי' שלא כדרכה כדלקמן בפירקין : אזהרה שלהם. כלומר
כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח זו היא מיתה שלהם דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי מיתות ואזהרה בשאין בהן מיתה כלגבי
ישראל: גלי רחמנא בחדא. בשפיכות דמים: על הגזל. כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו
במלחמה: וכן כיוצא בהן. שאינן ממש גזל אלא דומין להם ולקמן מפרש להו: ישראל בכותי מותר. דלא תעשוק את רעך כתיב
ולא כותי ומדרבנן [א] איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא : משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בכותי
מותר. ואי תנא גבי כותי בכותי חייב הוה תני ישראל בכותי פטור ומשמע פטור מן המיתה אבל עובר עליו בלאו ומשום הכי תנא
ברישא לשון איסור דליתני גבי ישראל מותר דס"ל כמאן דאמר מותר ממש: הא כל היכא דאיכא חיוב מיתה מתנא תנייה. בלשון חיוב
ומדנקט הכא לשון איסור ש"מ דווקא תננהו: היכי ליתני. לעולם הכא לאו דוקא איסור נקט אלא משום סיפא ודקשיא לך רישא מדלא
נקט נמי לשון איסור ש"מ דוקא תני להו התם לא מצי למיתנא לשון איסור משום דנבעי למימר ישראל בכותי מותר ולא מצי מתני
ליה: ה"ג הכותי צ) וכן רועי בהמה דקה ישראל. שסתמן גזלנים שמרעים בהמתן בשדות אחרים: לא מעלין ולא מורידין. לא מעלין
אותם מן הבור להצילם מן המיתה ולא מורידין אותם לבור להמיתם בידים פועל
בכרם. ואוכל מן הענבים: בשעת גמר מלאכה. כגון ששכרו לבצור: התירא הוא. ואפי' ישראל בישראל דכתיב ואכלת
ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל וברייתא קתני ישראל בכותי מותר הא ישראל
בישראל אסור ותו בכותי היכי אסור ליה מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולכותי אסור: אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא
הוא. וגזל תנא ליה רישא: צערא בשעתא מי לית ליה. הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה ובישראל
בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל
בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי: כותי
בכותי כיוצא בו. בתמיהה. וגבי כותי בכותי מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולא גזל ממש: בכובש שכר
שכיר. דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו כדאמר בב"ק במרובה מקרא דויגזול את החנית מיד המצרי : כיוצא בו
בגנב נראה בעיני מדלא קבעי לה מאי היא לא משכחת ליה ולאו עליה קאי אלא אגזל ויפת תואר: נהרג עליו. משום גזל ואף על
פי שאין זו בעולת בעל דאישות אלא דזנות בעלמא כחמורו ובהמתו. כותי בישראל שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי ובא
עליה כותי נהרג. ישראל בכותי מותר כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה מותר דהא אפי' אשתו גמורה
מותרת לו. ישראל בישראל אסור דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם: כיוצא בו גבי שפיכות דמים לא תנא. האי תנא דלעיל
משום דאין לשפיכות דמים שאינו חייב גמור או מותר לגמרי כגון (א) נרדף שניתן להנצל עצמו בנפשו של רוצח דאילו שופך דם בשוגג שפיכות
ויכול. הנרדף להציל עצמו
רודף כגון לקטע רגלו: ולא הציל. אלא הרגו:
דמים גמור הוא אלא רחמנא חס עליה:
באחד מאבריו של
נהרג