נט:
ארבע מיתות פרק שביעי סנהדרין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והא
פריה ורביה. תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח ואי
והרי מילה. לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע
א) ב)
א
ג) ד)
מצות: לכל דבר שבמנין. לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם
משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות הא אמר לעיל
ה)
תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך
קום עשה לא קא חשיב וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה
קיג ב ג ד
ו) ז)
להתיר להם ואע"ג דממילא
משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא
על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע:
לכל דבר שבמנין. פ"ה דכל דבר
ח)
דאסר והרי עברו אשמעינן קרא
קיד ה
הנאסר במנין אפי' קבעו זמן
לכל דבר הנאסר במנין ב"ד אע"פ
והרי מילה שנאמרה
לבני נח דכתיב ואתה
ט)
ו
1
❖
לדבר צריך מנין אחר להתירו כשיעבור
שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם
י)
את בריתי תשמור ונשנית בסיני 2 וביום
כ)
אחרת להתירו כשעבר הזמן: אי
הזמן ושוב (חזר) כ) ופי' אל תגשו אל
השמיני ימול לישראל נאמרה ולא לבני נח
ל)
הכי. כל שבע מצות שחזרו ונשנו
אשה לא הוה ביה זמן והא
❖
ההוא למישרי שבת הוא דאתא ביום
תורה אור השלם
א
היו נכונים לשלשת ימים
דכתיב
בסיני נימא נמי כל אחת ואחת
ואפילו בשבת והרי פריה ורביה שנאמרה
1. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל
היינו לקבל התורה ביום השלישי
הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת
אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי
לבני נח דכתיב 3 ואתם פרו ורבו ונשנית
גליון הש"ס
אבל דבר הקצוב לזמן יעבור הזמן
כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין
תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ
בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם
גמ' לאתויי נחש.
ומותר מאליו וכ"ת אי בדבר שנגזר
בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא
אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:
4
בראשית יז ט
לישראל נאמרה ולא לבני נח ההוא לכל
סתם פשיטא שצריך מנין אחר להתירו
דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא
2. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל
לבני נח: אזהרה מהדר ומתנא בה
אצטריך סד"א כיון דבטל דבר
דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא
בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
שם מיתיבי היה ר"י בן
למה לי'. למהדר ומיכתב אזהרה
ויקרא יב ג
שנאסר עבורו ממילא הותר כגון
דאתא אי הכי כל חדא וחדא נמי נימא משום
3. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ
תימא אומר.
הכא שנאסרו בתשמיש כדי לקבל
דידהו אלא ש"מ להזהירה לבני נח
מילתא איתני הכי קאמר אזהרה מיהדר
בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:
ולישראל אתא: הני נמי. מילה ופריה
התורה וכי ההיא דפ"ק דביצה
רש"י ד"ה ירוד נאלא תנין
בראשית ט ז
ומיתנא בה למה לי ואין לנו אלא גיד
4. לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ
שוטה.
דכרם רבעי היה עולה
ורביה הא לא איתנו דהא אמרת
הנשה בלבד ואליבא דר' יהודה הני נמי לא
לָכֶם לְאָה¢ לֵיכֶם:
למילתא הוא דאיתנו: הא. דגיד
לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר
❖
דברים ה כו
איתני הני איתני לשום מילתא בעלמא הא
שוקי ירושלים בפירות דאף לאחר
הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא
5. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל
לא איתני כלל אי בעית אימא מילה מעיקר'
אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ
חורבן הוצרך מנין אחר להתירו ל):
חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן
ב
עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל
מוסף רש"י
האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני
חקים
לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ואתה
אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה
הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח
ביום ואפילו בשבת.
שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק
את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אתה וזרעך אין איניש
יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
מסיני ולהלן: ואיבעית אימא מילה.
אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע
(שבת קלב.) ביצחק ולא
בראשית כא יב
5 ג
ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה
6. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא
כל יצחק.
בני עשו לחייבו ביצחק ד ולא כל יצחק מתקיף לה רב אושעיא אלא מעתה
ודקשיא לך הא אמר ר' יוסי כל
(נדרים לא.)
יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ
בני קטורה לא לחייבו האמר ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר חנינא
לכם יהיה לאכלה ולכל
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה
חית הארץ.
מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר:
6 את בריתי הפר ה לרבות בני קטורה אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון
ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי
בראשית יז יד
לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ
7. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה
מצות בני נח משום דמילה לאו לבני
7
נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב
ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי
נח נאמרה אפי' מקודם סיני אלא
8
זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל
לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע
לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת"ל אך בשר בנפשו דמו
(בראשית א כט)
הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ
9
כירק עשב.
אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי
אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע
לא תאכלו יכול אף לשרצים ת"ל אך ומאי תלמודא א"ר הונא דמו מי
(שם) הנהיג
לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל
בה: בני ישמעאל ליחייבו. השתא:
בעיזא ושיבוטא.
שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם מיתיבי 01 ורדו
חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף
בני קטורה. אותן ששה שנולדו
הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל
בדגת הים מאי לאו לאכילה לא למלאכה ודגים בני מלאכה נינהו אין
לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא
הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה
(ב"ק נה.) דש
כדרחבה דבעי רחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי ו ת"ש 01 ובעוף השמים
אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה
השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו
באווזין ותרנגולין.
וַיְהִי כֵן:
מאי לאו לאכילה לא למלאכה ועופות בני מלאכה נינהו אין כדבעי רבה
לו בחייו: לרבות בני קטורה. אותם
בראשית א כט-ל
8. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי
(ב"מ
בר רב הונא דש באווזין ותרנגולין לר' יוסי ברבי יהודה מאי תא שמע ובכל
ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם
01
צא:) חבל על שמש
לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק
נצטוה לכל הנולדים לו: לא הותר
חיה הרומשת על הארץ ההוא $ לאתויי נחש הוא דאתא דתניא ר"ש בן
גדול.
עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:
בשר באכילה דכתיב הנה נתתי לכם
(חולין
בראשית ט ג
מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא (לא) נתקלל
9. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ
ע:)
את כל עשב וגו'. לכם ולחיות נתתי
נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים אחד משגרו
לֹא תֹאכֵלוּ:
(יבמות קכב.)
העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב
בראשית ט ד
לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות
01. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים
לאכלה אבל לא חית הארץ נתונה
ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו
וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ
לכם: כירק עשב. שהפקרתי לאדם
וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ
$מיתיבי היה ר' יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו
לאכול נתתי לכם מעכשיו את כל
וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם
מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא
אפי' בהמות וחיות: יכול אפילו
וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה
הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
לשרצים. יהא אבר מן החי אסור
בו התם בבשר היורד מן השמים מי איכא בשר היורד מן השמים אין כי הא
בראשית א כח
להם: ת"ל אך. מיעוט וכל אכין
11. הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים
דר"ש בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי
ורקין מעוטין: מאי תלמודא. היכי
לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל
לאפיה אמר הכפירים שואגים לטרף נחיתו ליה תרתי אטמתא חדא אכלוה
11
אָכְלָם: תהלים קד כא
משמע דשרצים ממעטי מיניה דילמא
וחדא שבקוה אייתיה ואתא לבי מדרשא בעי עלה דבר טמא הוא זה
בהמה וחיה ממעטינן מיניה ולא
או דבר טהור א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים בעי מיניה ר' זירא מר'
שרצים: אמר רב הונא דמו. האי
אבהו ירדה לו דמות חמור מהו א"ל יארוד נאלא הא אמרי ליה אין
דמו יתירא הוא דהוה לי' למכתב
דבר
טמא יורד מן השמים: ר"ש אומר אף על הכישוף: מ"ט דר"ש דכתיב
בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד
מכשפה
שהנפש בו אל תאכלו את בשרו
האי בנפשו דמו למה לי וכי לא ידענא
דנפש זהו הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן שאין דמם
קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמרינן בכריתות בפ' דם
שחיטה דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה: בדגת הים. לאדם הראשון נאמר: הנהיג בעיזא
ושיבוטא. קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים ושניהם מנהיגין אותו: מהו. לוקה משום מנהיג בכלאים או לא. חורש
בשור ובחמור לאו דוקא דכל תרי מיני נמי אסירי בב"ק בשור שנגח את הפרה : דש באווזין ותרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו.
בהשוכר את הפועלים תנן היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו הרי זה יאכל כדכתיב כי תבא בכרם רעך וגו'
בביאת פועל הכתוב מדבר ר' יוסי בר יהודה אומר אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו וקמבעיא ליה לרבה דש באווזין ותרנגולין שאין
להם אלא רגלים מהו מי עבר עלייהו משום לא תחסום שור או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו כשור בעינן והא
איכא. אלמא בני מלאכה נינהו: ובכל חיה הרומשת. ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו: ומשני ההוא לאתויי נחש. ולמלאכה דנחש
בר מלאכה ניהו קודם שנתקלל לילך על גחון: חבל. ט) הפסד לשון אהה כל חבל לשון צער וקבל הוא. כלומר ט) הפסד בא לעולם ויש
לקבול על שמש וכו': סנדלבונין. שם אבן טוב: צולין לו בשר. אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות:
נהמו לאפיה. לאכלו: ירדה
חמור מהו. מי אמר הא ודאי דבר טמא הוא ואסור: ירוד נאלא. $ תנין שוטה. עוף ששמו תנין
דמות
והוא שוטה ובוכה ומספיד
ירודין: הא
אמרו ליה
אין דבר טמא יורד מן השמים.
תמיד
וכל תנין י) דבמקרא מתרגמינן
ודבר שאינו
הוא ואם
ישנו טהור הוא:
מכשפה