ארבע מיתות פרק
שביעי סנהדרין
סא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ריש
לקיש אמר מותרת. פי' בהנאה ולא באכילה דמומר לעבודת
אסורה. הבהמה
בהנאה ואע"פ שהשחיטה לאו לעבודת כוכבים
א) ב)
א
ג)
היתה ואפילו לא
זרק דמה לעבודת כוכבים נאסרה. וילפינן טעמא
כוכבים אסור לאכול משחיטתו אי נמי אפילו באכילה שרי
ד)
בשחיטת חולין דגמר לה רבי יוחנן ממחשבת פגול דהויא מעבודה
כיון דלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר כ):
קל ב
ה) ו)
איכה
יעבדו למעוטי מאי. תימה השתא נמי דאמר זביחה יצאה
לעבודה דהשוחט את הזבח על מנת לזרוק את הדם למחר פיגול:
ז)
ח) ט)
וריש לקיש אמר מותרת. לא יליף
ללמדך תקשה ליה איכה יעבדו למעוטי
קלא ג
י)
חוץ מפנים אין מחשבין מעבודה
מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר
אסורה וריש לקיש אמר מותרת הניחא לר'
קלב ד ה ו
כ)
לעבודה: הניחא. הא דמייתר לן
עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא
יוחנן אלא לריש לקיש בעי קרא מתקיף לה
❖
זובח ללמד על הכלל ולא מוקמינן
דוקא עבודת פנים וע"כ איכה יעבדו
רב פפא ולרבי יוחנן לא בעי קרא עד כאן
לה ז)האי דרשא לומר שמחשב מעבודה
לרבויי אתא כגון פוער לפעור וזורק
לא קא אסר רבי יוחנן אלא בהמה אבל
לעבודה הא ניחא לרבי יוחנן דנפקא
אבן למרקוליס דלא נפקי ליה לא
תורה אור השלם
גברא לא בר קטלא הוא ואתא קרא לחיובי
ליה לענין איתסורי ממחשבת פיגול
מזביחה ולא מהשתחואה ואי לאו איכה
1. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ
גברא לקטלא מתקיף לה רב אחא בריה
איכא למימר דלענין איחיובי גברא
יעבדו ה"א דאפילו כדרכה בעינן דרך
אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם
דרב איקא ולר"ל מי בעי קרא עד כאן לא
נמי מהתם יליף ועל כרחיך אייתר ליה
כיבוד וי"ל דאי השתחואה ללמד יצאה
מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ
לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה
קא שרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר
זובח אלא לר"ל דלא יליף עבודת
לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך
יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת
כוכבים מפיגול נימא דהאי זובח
כבוד כגון פוער לפעור וזורק אבן
קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר
אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם
א
דברים יב ל
להכי הוא דאתא שמחשבין מעבודה
למרקוליס נמי לא צריך קרא
אָנִי:
מותר ועובדה בסייף א"ל רב אחא מדפתי
2. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת
לעבודה: העובדי כוכבים העובדין
דמהשתחואה נפקא אע"ג דעבודתה
לרבינא למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן
זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר
את ההרים תניא במסכת ע"ז
דרך בזיון כיון שעובדין אותה בכך
הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת
לאביי אימא יצאה השתחואה ללמד על
וגדולה מזו בעי למימר הש"ס בסמוך
ההרים מותרין בהנאה
עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם
הכלל כולו 1 איכה יעבדו למעוטי מאי וכי
ויקרא יז ז
לְדֹרֹתָם:
דנפקא ליה פוער למרקוליס
דכתיב אלהיהם על ההרים ח) ולא
3. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל
תימא למעוטי הפוער עצמו לזובחים
ההרים אלהיהם: ועובדיהם בסייף.
מהשתחואה דלהכי איצטריך איכה
וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
מהשתחואה נפקא מה השתחואה דרך
מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ
יעבדו אע"ג דאין עבודתו בכך אלא
אע"ג דמחובר לא מתסר עבודת
מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם
משום דעבודתו דרך בזיון וכ"ש פוער
כוכבים מיהא הוי. והכא נמי לא בעיא
כיבוד אף כל דרך כיבוד אלא למעוטי
מִתַּחַת לָאָרֶץ:
❖
לפעור וזורק אבן למרקוליס אע"ג
קרא הואיל ושחיטה צורך זריקה היא
שמות כ ג
הפוער עצמו למרקוליס ס"ד אמינא הואיל
ב
דדרך בזיון כיון דעבודתו בכך:
והא חשב בשחיטה ע"מ לזרוק הוה
ועבודתו בזיון הוא אף כל בזיון קמ"ל אלא
מניין לזובח בהמה למרקוליס.
ליה כעובד עבודת כוכבים דהא
הא דאמר רבי אליעזר מנין לזובח בהמה
הגהות הב"ח
ג
זריקה בלא שחיטה לא סגי הלכך
דמזובח לאלהים נפקא לן
למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו
(א) רש"י
2
על כרחיך אי השתחואה ללמד על
בזובח למכובדים אבל בזובח למבוזים
❖
לה
עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין
הכלל נפקא ליה לא ה"ל למיכתב
לא וא"ת אזהרה שמענו מלא יזבחו
לכדרכה דכתיב איכה יעבדו תניהו ענין
זובח: איכה יעבדו. דמשמע כדרכה
עונש מנא ליה בזובח למבוזים ועו"ק
מוסף רש"י
אין שלא כדרכה לא: למעוטי מאי.
לשלא כדרכה שלא כדרכה מהשתחואה
דמזובח לאלהים שמענו לעיל עונש
אבל אזהרה לזובח שלא כדרכה מנא
שלא כדרכה מאחר דילפינן בהשתחואה
נפקא התם בזובח להכעיס רב המנונא
ר' יוחנן אמר אסורה.
ליה דהא לעיל גבי השתחואה איצטריך
דאפילו אינה עבודת פנים מחייב
אירכסו ליה תורי פגע ביה רבה רמא ליה
קרא לעונש ואזהרה שלא כדרכה וי"ל
שלא כדרכה אי נימא למעוטי עבודת
(ע"ז לד:)
מתני' אהדדי תנן העובד עבודת כוכבים
דזובח לאלהים לעונש ולא יזבחו
בזיון לעבודת כוכבים שעבודתה דרך
עובד אין אומר לא והאנן תנן האומר אעבוד
לאזהרה וניחא השתא דקאמר אם
כבוד כגון פוער עצמו לעבודת כוכבים
אלך ואעבוד נלך ונעבוד א"ל באומר איני
אינו ענין לכדרכה דהא כתיב איכה
שזובחין (א) למה לי למעוטי מהאי קרא:
וריש
(חולין לט.)
מקבלו עלי אלא בעבודה רב יוסף אמר
הא מהשתחואה נפקא. שמלמדת על
יעבדו דהל"ל אם אינו ענין למכובדים
לקיש אמר מותרת.
(זבחים י.)
תנאי שקלת מעלמא תנאי היא דתניא
דהא כתיב זובח לאלהים וגו' תנהו
הכלל שאינו חייב אלא דרך כבוד
כהשתחואה: אלא הא דא"ר אלעזר
ענין למבוזים והשתא לכל שלא כדרכה
האומר בואו ועבדוני רבי מאיר מחייב ור'
ד
מניין לזובח בהמה. שהיא עבודת
איצטריך לא יזבחו ולא נקט מרקוליס
יהודה פוטר היכא דפלחו כולי עלמא
ה
אלא משום דסתם מבוזים לאו
כבוד למרקוליס שעבודתה בזיון וה"ה
לא פליגי דכתיב 3 לא תעשה לך פסל כי
אורחייהו בזביחה וא"ת נימא דהני
לפעור אם איתא לרבה בר רב חנין
פליגי בדיבורא בעלמא רבי מאיר סבר
קראי למכובדים אבל למבוזים מנא
שהשתחואה מלמדת על הכלל ל"ל האי
דיבורא מילתא היא ורבי יהודה סבר
(ע"ז לד:)
ו
קרא להכי מהשתחואה נפקא: לזובח
לן דהא לקמן שלש השתחואות חד
דיבורא לאו מילתא היא הדר אמר רב
להכעיס. ואינו מתכוין לקבלו עליו
איצטריך לכשלא כדרכה דמכובדים
יוסף לאו מילתא היא דאמרי דאפילו לר'
וחד לשלא כדרכה דמבוזים וי"ל כיון
באלוה ואשמועינן קרא דעובר בלאו:
(זבחים י.)
ארכסו ליה תורי. והלך לבקשן: האומר
יהודה בדיבורא נמי חיובי מחייב (דתנן)
דגלי קרא גבי השתחואה דלא שני ה"ה
מנין לזובח בהמה
אעבוד. משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב
בשאר עבודות וכן פי' בקונט' לקמן:
למרקוליס.
רבי יהודה אומר לעולם אינו חייב עד
האומר אעבוד. פ"ה משנתרצה
מיתה דנפקא לן לקמן מלא תאבה
שיאמר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד
חייב דנפקא ליה מלא
ולא תשמעט) הא אבה ושמע חייב מיד:
במאי קמיפלגי במסית לעצמו ואמרי ליה
אלך ואעבוד. שמחוסר הליכה אע"ג
תאבה ולא תשמע אליו הא אבה ושמע
אין קמפלגי מר סבר מסית לעצמו שמעי
(זבחים
דאיכא למימר אדהכי הדר ביה: נלך
חייב וקשה דאכתי לא ס"ד האי
קו.)
ליה ואין דקאמרי ליה קושטא הוא ומ"ס
ונעבוד. אע"פ שכלל עצמו עם אחרים
טעמא עד דמייתי ליה דרב יוסף אלא
(ע"ז נא.) אם אינו
מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי
דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי
היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה:
ענין לכדרכה.
ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי
מ"ש
ואיהו נמי לא ליזיל: א"ל. מתני' דקתני
ליה. תימה נהי דלא שמעי
עובד אין אומר לא: באומר איני מקבלו
(שם) האומר אעבוד
עלי. באלוה: אלא בעבודה. עד שאעבדנו דכל כמה דלא פלח
כו'.
ליה ליחייב מיהא כשאר מסית דמחייב בדיבורא כשמכמינין לו עדים
(לקמן
ואמרו היאך נניח אלהים חיים ונעבוד עצים ואבנים ואם אין חוזר
ליה אין כאן אבה ושמע וסיפא דמשמע באמירה חייב בשקבלו עליו
תנאי שקלת
סז.)
בו חייב דהכי משמע ויש לומר דוקא מסית לעבודת כוכבים דשמעי
אלהותו מיד דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבליה עליה באלוה אי
מעלמא.
לא פירש בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה: בואו ועבדוני.
ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ"כ
עושה את עצמו עבודת כוכבים ומסית בני אדם לעבדו: מחייב.
משום דלא שמעי ליה דאמרי מ"ש איהו מינן ועי"ל דבכולה שמעתין
מיתה כמסית: רבי יהודה אומר לעולם אינו חייב. בשביל דבור
פליגי בניסת והא דקאמרינן לעיל היכא דפלחו כ"ע לא פליגי ר"ל
(שבת נג:)
בלא מעשה אלא בניסת לעבודת כוכבים ואבה ושמע ואמר אעבוד
במסית כ"ע לא פליגי דכיון דאי פלחו מחייב על כן יש לחייב
(פסחים מה: וכעי"ז ביצה
אלך ואעבוד אבל באומר בואו ועבדוני פטור אלמא טעמא דרבי
המסית בדיבוריה במסית לעבודת כוכבים כי פליגי בדיבורא בעלמא
יט.)
יהודה במסית אחרים לעצמו טעמא אחרינא הוא דהא בניסת חיובי
בניסת כשאמר אין דרבי מאיר סבר דיבורא מילתא הוא ומחייב
מחייב בדיבורא: מסית לעצמו. במסית
אחרים לעצמו שיעבדוהו
ניסת ומסיק דניסת לעבודת כוכבים דשמעי ליה אפילו רבי יהודה
אי הוי מסית או לא: לא שמעי ליה.
שהרי הוא אדם כמותם
מודה דמחייב בדיבור כי פליגי במסית לעצמו אי מחייב ניסת או
אין ניסתין לעבוד אדם:
ואפילו הניסתים
לשאר עבודת כוכבים י)
לא אבל במסית
פשיטא דמחייב בדיבורא:
מאי
רבא