ארבע מיתות פרק שביעי
סנהדרין
סד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מרקוליס.
הס. שתוק כמו ויהס כלב השתיקם: ויצעקו בני ישראל
אור"ת קילוס שמה לשון שבח אלא שחכמים כינו
קסב א ב
מ)
א)
ב)
בקול גדול. באנשי כנסת הגדולה כתיב: בייא בייא. בלשון ארמי
אותה לגנאי וקראוה קוליס לשון לעג וקלס
קסג ג
ג) ד)
הוי לשון גנוח וצעקה כמו אהה בלשון הקודשט): היינו האי דחרביה
נ) ומר לשון חילוף כמו במר דשחוטה במר דפרזלא
ה)
אע"ג ❖
קסד ד
לביתיה. למקדשו: י) (ובעו רחמי). היו מבקשים רחמים שימסר
במר דכנתא
כלומר חילוף קילוס
ו)
ז)
דקמיכוין
בידם יצר הרע של עבודת כוכבים:
שהחליפו שמהס):
ח) ט)
לבזויה. $ ולעובדה בבזוי ע) דאי לא
לקבולי ביה אגרא. לכוף את יצרנו
הס שלא להזכיר בשם ה' שלא לימדו אביו
י)
(א)
1
תורה אור השלם
ולקבל שכר על כך: לא איהו בעינן
קמכוין אלא לבזות הא אפילו עובד
כ)
ואמו מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקה
ל) מ)
1. וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ
וכו'. אלמא יצר תקפן: יתבי תלתא
מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפילו
ומנשקה עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו
נ)
לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן הַבַּיִת
יומין וכו'. מלתיה דרב יהודה מסיק:
לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור:
ס)
וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי
לארץ ונפל הוא עליה לקיים מה שנאמר
קתני
ע"ז וקתני מולך. אף על
אמת. משמע מסכים אני עמהם
הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ וְאָמַר
ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם בתר
ע)
2
אָפֶס וְאָמַר הָס כִּי לֹא
בתקנה זו שטוב הדבר לסלקו: חותמו
גב דקתני ע"ז וקתני פעור
❖
לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יְיָ:
דאביקו ביה ת"ש 3 ויזעקו בקול גדול אל ה'
של הקב"ה אמת. שהמלך נאות
ומרקוליס לא דמי דהתם לפרושי
עמוס ו י
אלהיהם מאי אמור אמר רב יהודה ואיתימא
2. וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת
דינא קאתי אבל הכא דייק מרישא
ומסכים עם עבדיו חותם עמהם
בָּמֹתֵיכֶם
וְהִכְרַתִּי אֶת
בתקנתם את חותמו: כגוריא. ארי
גליון הש"ס
ר' יונתן בייא בייא היינו דאחרביה לביתא
דקתני אלו הן הנסקלין עובד ע"ז
חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת
קטן: ביניתא. שער: דודא דאברא.
והנותן מזרעו למולך ולא קתני
תוס' ד"ה אף ע"ג.
וקליא להיכלא וקטלינהו לצדיקי ואגלינהו
פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי
ולעובדה בבזוי.
קלחת של עופרת: אברא שאיף קליה.
פעור ומרקוליס:
גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי
לישראל מארעייהו ועדיין הוא מרקד בינן
❖
ויקרא כו ל
אֶתְכֶם:
שואף את הקול ומעכבו לצאת יותר
העביר
3. וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם
כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא
מכל כלי מתכות: זאת הרשעה.
יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל
איהו בעינן ולא אגריה בעינן בתר דאביקו ביה יתבו תלתא יומא בתעניתא
זהו יצר הרע. ובנבואת זכריה כתיב
שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי
הגהות הב"ח
בעו רחמי נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה אמת אמר רבי חנינא
כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל
שהיה בתחילת בית שני: דעבירה.
(א) גמ'
אֶל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם:
שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת נפק כגוריא דנורא מבית
❖
של עריות: חבשוה תלתא יומין וכו'.
נחמיה ט ד
4. וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה
קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דע"ז בהדי דקתפסי
ומתוך כך פסק חמום הזכרים
וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ
מלהוליד והנקבות מלילד: איבעו
ליה אישתמיט ביניתא מיניה ואזל קליה בארבע מאה פרסי אמרו היכי
הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן
לעזי רש"י
ביעתא בת יומא (ולא אשתכח).
כ)
הָעֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ:
ניעבד דילמא משמיא מרחמי עליה א"ל נביא שדיוהו בדודא דאברא וכסיוה
בליד"ש. סלקים לבנים
זכריה ה ח
נתבקשה ביצה שנולדה בו ביום: ולא
באברא דשייף קליה דכתיב ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך
5. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי
4
(בפרובנסאלית).
❖
אשתכח. שאפילו אותן שהיו גמורות
בלישט"א. רגב אדמה.
יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו
האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה אמרי הואיל ועת רצון הוא ניבעי
קודם לכן פסקו מלצאת: לבעו
הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:
רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי אימסר בידייהו חבשוהו תלתא יומי איבעו
במדבר כה ה
פלגא. שלא יהא שולט במקום עבירה
6. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ
ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו אמרו היכי נעביד ניבעי פלגא פלגא
מוסף רש"י
כדי שלא יהא תובע עריות: כחלינהו
אֱלֹהֵיכֶם
חַיִּים כֻּלְּכֶם
מרקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה אמר
בייא בייא.
לעיניה. סמו עיניו בכחול: אהני
דברים ד ד
הַיּוֹם:
(יומא סט:)
ביה. הך תקנתא פורתא דלא איגרי
רב יהודה אמר רב מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר אמרה אם
לקבולי ביה אגרא.
בקריבתא באמו ובאחותו אבל מתגרה
תעמוד ההיא אשה מחוליה תלך ותעבוד לכל ע"ז שבעולם עמדה
(שם) פיתקא. (שם)
הוא באשת איש ובנדה: תרדין.
(ועבדה) לכל ע"ז שבעולם כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים במה
אמת.
בלד"ש בלע"ז ומשלשלין את המעים
(שם) חותמו של
עובדין לזו אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה אמרה
וכן שכר חדש: אתם בית ישראל
הקב"ה אמת.
מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד ע"ז בכך אתם בית
אינן כן. רב יהודה קאמר לה
ישראל אינן כן 5 הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל 6 ואתם הדבקים בה'
למדרשיה לקרא: הנצמדים לבעל
(שבת נה.) אמר
אלהיכם כשתי תמרות הדבוקות זו בזו במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור
פעור. כלומר אבל אבותם לא
להו נביא.
(שם) בדודא דאברא.
כצמיד ע"י אשה ואתם הדבקים בה' אלהיכם דבוקים ממש ת"ר מעשה בסבטא
השיבו זאת על לבם שע"ז מגונה
(שם)
היא מכל ע"ז שבעולם ונצמדו
בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד
דשייף קליה.
ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף ע"פ
שאכנס ואצא לאחר שיצאה אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא אמרה
(שם) ביעתא בת
כלי שממרחין אותו בשעוה יפה ואל
לו ולא יהודי אתה אמר לה ומאי איכפת ליך נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו
יומא.
המקום לא היו נצמדים אלא דבוקים
והיו משרתי ע"ז מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך
כתמרות המדובקות שדבוקות ואינן
הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו אע"ג דמיכוין לביזוי הזורק אבן
א
דבוקות: במתניתא תנא. שבח הוא
(שם)
למרקוליס זו היא עבודתו אע"ג דמיכוין למירגמיה רב מנשה הוה קאזיל לבי
אצלם דדבוק משמע מחובר טפי
ניבעי פלגא.
תורתא אמרו לו ע"ז היא דקאי הכא שקל פיסא שדא ביה אמרו לו מרקוליס
מנצמד. צמידין אינן מחוברין ונמשכין
(שם) כחלינהו
היא אמר להו הזורק אבן למרקוליס תנן אתא שאל בי מדרשא א"ל הזורק
וזזין אילך ואילך דבוק משמע יפה
לעיניה.
יפה: סבטאי. שם יהודי הוא: בן ל)
(שם) פיסא
אבן במרקוליס תנן אף על גב דמיכוין למירגמיה אמר להו איזיל אישקלה
ב
אלס. בסמך ושם מקום הוא: וקינח
א"ל אחד הנוטלה ואחד הנותנה חייב כל חדא וחדא רווחא לחבירתה
(שבת פא.)
בחוטמו. של פעור: מקלסין.
שביק: מתני' ג הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר
משבחין: ואע"ג דמכוין לבזויי. חייב
באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב
קרבן על שגגתו ואם התרו בו
עד שימסור למולך ויעביר באש: גמ' קתני ע"ז וקתני מולך אמר רבי
חייב מיתה: לבי תורתא. מקום:
אבין תנן כמאן דאמר מולך לאו ע"ז היא דתניא אחד למולך ואחד
פיסא. בלשט"א בלע"ז: מרקוליס
לשאר ע"ז חייב רבי אלעזר ברבי שמעון אומר למולך חייב שלא
הוא. זה וזהו עבודתו: למרקוליס
ד
תנן. לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות
למולך פטור אמר אביי רבי אלעזר בר' שמעון ור' חנינא בן אנטיגנוס
בגופו: במרקוליס. עצמו להכותו:
אמרו דבר אחד רבי אלעזר בר' שמעון הא דאמרן רבי חנינא בן אנטיגנוס
אישקליה. אע"ג שכבר עבד ואין
דתניא רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר מפני מה תפסה תורה לשון מולך כל
השבון לדבר קא בעי למשקליה כדי
שהמליכוהו עליהם אפי' צרור ואפי' קיסם רבא אמר מולך עראי איכא בינייהו
שלא תתנאה בעבודה שלו: רווחא
א"ר
לחבירתה שביק. מפנה לה מקום
לזורקים: מתני' שימסור למולך. מוסרו ביד משרתי ע"ז: ויעביר באש. בגמרא מפרש היכי הוו עבדי וילפי מקראי
דתרוייהו בעינן: גמ' קתני. מתניתין בחייבי סקילה ע"ז באנפי נפשה העובד ע"ז וקתני מולך אלמא מולך
לאו בכלל ע"ז ונפקא מינה דאם זבח וקטר לפניו פטור אי נמי העביר מזרעו לשאר ע"ז ואין דרכה בכך לא מחייב
דמולך דוקא כתוב ששמו מולך: אחד למולך ואחד לשאר ע"ז. העביר זרעו חייב קסבר מולך נמי ע"ז הוא ולא איצטריך
לאזהורי עלה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב: שלא למולך פטור. דמולך
דווקא כתיב שדרכה בכך ולא משום ע"ז אזהר עליו דהא מאיכה יעבדו נפקא אלא חוק הוא להם והתורה הקפיד על חוק
שהמליכו עליהם. שקרא שמו מולך:
רבא אמר. לא אמרו דבר אחד דמולך עראי איכא בינייהו
זה בסקילה לפיכך הוצרך לכתוב: כל
כגון צרור וקיסם
שאינו ראוי לכך וזה
לפי שעה המליכוהו עליו להעביר
לו
בנו
זה לר"א
בר' שמעון לא מחייב אלא במולך קבוע ובא:
ר'